על חוסר הפרופורציה של השלמות

האולימפיאדה היא אירוע שמושך תשומת לב כה רבה, עד שהיא מאפילה אפילו על מלחמה אמיתית שמאיימת להתדרדר לעימות גלובלי ד"ר סטריינג'לבי אמיתי. נראה שהאימפריה הצהובה עמדה בציפיות העצומות שתלו בה תאגידי הפרסום וחובבי הספורט, ונראה אף שטקס הפתיחה המרהיב כמעט כיפר על עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות, שתורצה תמיד בהכנות הסיניות לאירוע הענק. אגב, אכן תהיתי להיכן הולך כל אותו ברזל שצרכו הסינים בשקיקה, עד שציפיתי שאירוע הפתיחה יכלול פשוט קוביית ברזל עצומה ואילמת במרכז האצטדיון, קובייה שתכלול את כל אותם גרוטאות שנקנו, נאספו ונבזזו על ידי סוחרים ופוחזים במשאיות וטנדרים שאחוריהם שוקעים עד להתפקע, ומצאו דרכם לענק הסיני, שמשך אליו ברזל כמו מגנט עצום. אחרי הכול נראה שהקובייה העצומה הזו הייתה שם בעצם, בצורת האצטדיון הראוותני "קן הציפור", שאירח את טקס הפתיחה, כמעט חמישים אלף טון של פלדה. לרגעים יכולתי לדמות מבצבצים מתוך זרדי המתכת העצומים של ה"קן" ששזרה ציפור הענק הסינית, שאריות של מצבות בזוזות, תמרורים, רמזורים, מכל רחבי העולם, כלואים אילמים, כזבובים בענבר, זכר למקומות וזמנים אחרים, יחד עם אותם עובדים שנהרגו בהקמתו (בין שלושה לעשרה, הדעות חלוקות). למי שמחפש עוד אותות מההיסטוריה, נאחז בעובדה שהכפר אולימפי תוכנן ע"י שפר הצעיר, בנו של האדריכל ושר החימוש של הרייך השלישי. אבל מי מחפש? הנה נשבר עוד שיא מ-ד-ה-י-ם בבריכה או על משטח הריצה.מייקל פלפס
אך מעבר לפולמוסים הפוליטיים והחרמות שהשתפנו, מעבר לתחרויות המרתקות, לשיאים הנשברים, מעבר לדרמות האישיות והלאומיות, לדמעות ואגלי הזיעה, מעבר לשערוריות הסמים והשיפוט ומחירי הברזל המאמירים, האולימפיאדה מספקת לנו מבט על הגוף האנושי, על שלל צורותיו ושימושיו, ויחד עם זה, איך לא, כמה תובנות.
הגוף הגברי הוא שריד אבולוציוני לזמנים אחרים ופעולות שפעם היו בעלות חשיבות מכרעת. מן הציד והקרב, נותרו, לרוב דרי הפלנטה, רק משחקים. הגוף הנשי נותר פונקציונאלי במשימתו מקדמת דנא, הבאת צאצאים, וכמה מהאיברים הרלוונטיים לפעולה עתיקה זו אף נותרו שימושיים באמת, עד שהטכנולוגיה תייתר גם אותם. למזלנו, אין כיום מנגנון אבולוציוני שיעלים את גפינו ויהפוך אותנו לחזון בלהות רוטט וחסר איברים כמו אותם חייזרים בספרו הקלאסי של ווילס, וכך נותרנו, מאובנים חיים, בעלי גוף שממשיך להכין עצמו לפעילויות שהיו כה חשובות אי שם בעידן הקרח האחרון.
שריד נוסף שנותר מאובן, כמו טביעת רגלו של דינוזאור בבוץ, הוא טעמנו וחוש הפרופורציה שלנו, שעבר התפתחות ארוכה ממש כמו הגוף עצמו. אנשי הפסיכולוגיה האבולוציונית נהנים לחזור ולהזכיר לנו שהתאוות והכמיהות הקמאיות שלנו, אינם אלא הד לשיקולים שחלפו כבר מזמן מן העולם. עיני הנשים ננעלות על הגבר השרירי שיגן עליהן ושבטן, וכמובן יוליד להן בנים חזקים כמוהו. הפרופורציה הגברתנית מורכבת משרירים שלא רלוונטיים הרבה היום, בעידן הנשק החם והגרעיני, כמו שהכמיהה הבלתי יודעת שובע של החיך למתוק ולשמן מעידה על עידנים עתיקים של מחסור ודלות. באולימפיאדה משתתפות כמובן גם נשים, אך עם חתירתן הבלתי נלאית להישגים, הן קונות להן גוף שאינו אלא צל, הד של הגוף הגברי, הן אונסות את גופן להידמות לכלי הייעודי של הטבע לציד והרג. על חוסר טבעיות זה יעידו הישגיהן המשניים לספורטאים הגברים (גם אם טובים יותר משל רוב בטטות הכורסא הזכרים), אבל אפילו יותר מכל, דחייתם של רוב הגברים מפרופורציות אלו. כמובן שישנם קולות שיימחו, ויאמרו שמדובר בתוצר של דיכוי תרבותי מאוחר: אך הגוף אינו משקר, הוא חושל בכבשנים האכזריים של הברירה הטבעית, ולא נברא מדיונים מלומדים בחוג למגדר. וגם הטעם וחוש הפרופורציה שלנו, למרות גלגולים תרבותיים ואבולוציה ממטית ענפה, הותיר לנו שלד מאובן מהימן שמעיד על ההליכות המקוריות של גזענו.
נתמקד, אם כן בגוף הגברי, ובאותה פרופורציה שמגדירה אותו, במיוחד זו שנעשית על ידי העין הנשית, שכאמור, מעידה ככמוסת זמן על טעמן של אמות-אימותינו בעידן הקרח. כן, בסופו של דבר, נראה שהמתוחכמת בין הנשים המודרניות תימשך לגברים דומים לאלה שנמשכה אליהן אשת המערות.
למרות שהאמור לעיל מכוון לכאורה לאידיאל גופני אחד, אנחנו נחשפים לסוגי גוף שונים שמתחרים בענפי הספורט השונים באולימפיאדה. למרות חשיבות האימונים והטכניקה, דרוש גוף מתאים על מנת להצטיין בענף מסוים. כך נוכל לראות את אנשי האתלטיקה הכבדה (יידוי פטיש והדיפת כדור ברזל), כשהם עבי צוואר ובשר, מתעמלי הקרקע קומפקטים אך שריריים בדחיסות, הקופצים לגובה גבוהים ומרימי המשקולות נמוכים. אך מהו האידיאל? מהו הגוף הגברי המאוזן והמושלם? נראה שהפרופורציות הנכונות שייכות לאנשי האתלטיקה הקלה. ולא פלא הוא: הם משחזרים את הפעולות להן הותאם גופנו במקור: ריצה, קפיצה, הטלה. אלה הן פעולותיו של הצייד הקדמוני.
אך רגע, יזדעקו הנשים בקהל, מה לגבי השחיינים? כמובן, השחיינים. באופן כללי, נשים מבכרות גוף של ספורטאי, אך השחיין עולה על כולם, והוא יעביר רטט במורד שדרתה של המאובקת בספרניות, כשהוא מניף עצמו מן הבריכה, מים נוטפים משריריו החלקים, עיניו תרות אחר לוח התוצאות. כשהוא צועד, מתנגב, בגד הים הנמוך שלו חושף איכות "דוד של מיכלאנג'לו-ית". זהו הדגם שהשרירנים המקצועיים מנסים לחקות, אולם כקריקטורה מוגזמת. אבל יש בשחיין משהו לא נכון: גופו הוא ווריאציה על גופו המאוזן של האתלט, אך כתפיו מעט רחבות מדי, ומפותחות קצת יותר מגופו התחתון. אפילו אלופי השחיינים לא מצטיינים בפעילויות קרקעיות. הם נולדו לשחות, ולא נראה ששחייה הייתה אף פעם קלף אבולוציוני חזק. למרות הרומן הארוך של האנושות עם המים והים, נראה שהיבשה היא המקום שם נקבעו הגורלות אי שם בהסתעפות האבולוציונית האחרונה. ואף על פי כן, למרות שנשים לא יתנגדו לחלוק את יצוען עם גופו של אתלט (במיוחד כשהוא מהווה שיפור לכרסתן הממוצע), נראה שהאידיאל שלהן נח במקום אחר, במקום שהורס את התיאוריה היפה שבנינו עד עתה.
דוד של מיקלאנג'לו קבענו שהגוף, כמו התאווה אליו, אינם משקרים. על מה מעידה אותה כמיהה? זוגתי ניסתה לתרגם לי את תחושתה הפנימית להרגשת הביטחון הפיזי שנוסכים בה אותם כתפיים רחבות של גברברי הבריכה. זו כמובן טעות. לא צריך הרבה דמיון כדי לקבוע מה תהיה תוצאתו של עימות פיזי בין שחיין שכזה לבין מתאבק או הודף כדור ברזל מכוער ושעיר. נסיע אותם בזמן עשרת אלפים שנה לאחור ונניח ביניהם נקבה דשנה או שרידי ציד לריב עליהם, ולא קשה להעריך ראשו של מי יעטר את חניתו של מי.
ובכל זאת, הרגשתן הפנימית, הקמאית של הנשים, מושכת אותן דווקא לאותם דולפינים אנושיים. מה זה אומר? אולי זה נובע מזיכרון עמוק יותר, קדם-אנושי, בכלל, מהעידנים בהם בילינו בים?
ואולי יש כאן משהו אחר. אולי יש סדק במושג השלמות עצמו. כלום יתכן שאנו נרתעים דווקא ממה שמציג עצמו כמושלם, מואסים במה שהוא מסודר מדי, מידתי מדי, נכון להפליא? גם הגברים פוזלים אל מעבר לגוף המושלם (90-60-90), אל הדדים הקצת יותר גדולים והרגליים הקצת יותר ארוכות. מהו החזה המושלם? החזה המושלם ועוד קצת… אפילו הברירה הטבעית עצמה מבכרת להשאיר את הקצוות פתוחים לעוד אפשרות פיתוח ושינוי: המוטאציה תמיד אורבת מעבר לפינה כדי להפוך את כל מה שהתקרא מושלם עד עתה לנחלת העבר. כך, יתכן שטעמן של הנשים מהדהד בכלל את העתיד, עתיד של חזרה למים כמו שעשו הדולפינים והלווייתנים לפני עידנים מסיבה מסתורית.
ואולי כל ההסברים המלומדים הללו רק מחפים על אמת אחרת: שהטענה אודות האמת הבלתי מעורערת של הגוף, והביטחון המוחלט בשיפוטה של אם השבט הקדמונית יסודם בטעות, ואנחנו כאן בשל אוסף של שגיאות, שקרים, שיבושים, ואולי הקיום כולו אינו אלא אי הבנה אחת גדולה.

מודעות פרסומת

6 תגובות to “על חוסר הפרופורציה של השלמות”

  1. דרור שניר Says:

    כתוב מצוין 🙂

  2. רחלי Says:

    טקסט נהדר. קראתי בו תוך כדי מספר פעולות אחרות, והקפדתי להזכיר לעצמי בהנאה שטרם סיימתי לקראו.

  3. ליאור Says:

    הא! הא! מבריק! שאלתי היא, מה תהיה ההשפעה האבולציונית המצטברת של גוף האדם שיושב מול מחשב ומזיז עכבר 50 שעות בשבוע! האם זוהי לידתו של ההומו קלקולוטוס?

    אגב, אני גם שעיר וגמלוני וגם לא שרירי. אני חושב שאם הייתי הולך לאולימפיאדה היו מטילים אתי במקום שאני הייתי מטיל.

    חזרה לספר!

  4. פאזי Says:

    ושוב תודה על כתיבתך, רכשת לך קורא נוסף…

  5. שראל Says:

    שלא יהיה כל כך בטוח שמרימי המשקולות, ההודפים והזורקים מכסחים את השחיינים ❗

  6. רמי Says:

    כתוב נהדר. שמחתי להצטרף לכל המגיבים ולהתחיל לקרוא את הבלוג.. 😆

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: