עדכון: האיש במצודה הרמה – ראיון רדיו

עדכון: האיש במצודה הרמה – ראיון רדיו

באיחור אופנתי, לינק להורדה של ראיון הרדיו שנערך עם רונה גרשון-תלמי במוסף לספרות ברשת א'.

על משפחות חדשות והאדם הישן

אל תטעו ב"אמא ואבא'ז" שמסיימת כעת עונה בערוץ שלוש, ובוודאי תהדהד בשידורים חוזרים בערוץ שתיים ואולי אפילו תיוצא אל מעבר לים: תחת המעטה הפרובוקטיבי ההכרחי שנועד לרומם את אחוזי הצפייה, מדובר בסדרה מעמיקה על טבע האדם, לא פחות. והאדם הזה הוא ארז בגילומו של יפתח קליין.

ראשית, אפשר בכלל להתייחס ל"אמא ואבא'ז" כאל סדרת מדע בדיוני. אם הייתה נכתבת לפני שלושים שנה, ודאי היה אפשר להתייחס לטכנולוגיה שמאפשרת לזוג להביא ילדים מבלי לקיים יחסי אישות, ולמציאות החברתית המאפשרת זו כמדע בדיוני, וכבסיס לספקולציות על תפקוד האדם במצב שכזה. כמובן שכמו הצוללת של ז'ול ורן, פנטזיות אלו הפכו לא מכבר למציאות יומיומית, אך התממשותן טרייה מספיק על מנת לשמש כר ליצירה מקורית וחשבון נפש חברתי על משמעותן, בהמשך לרצף היצירה העוסקת בחיפוש האדם אחר משמעות ומקום, רצף עתיק  כימי התרבות עצמה.

למי שפספס, ארז (יפתח קליין) נמצא בזוגיות חד מינית עם סמי (יהודה לוי), ומחליט להביא ילד לעולם עם טליה (מיה דגן). במהלך אקזיסטנציאליסטי מבריק, הסדרה נפתחת כבר סמוך ללידה, והגיבורים, יחד עם הצופים, מושלכים אל תוצאות בחירתם בלי דרך לחזור. הלל, פרי הבטן הטרי לא זוכה להרבה זמן מסך, ולעיתים אף ניכר שהוא מגולם על ידי מספר פעוטות, לא שווים בגיל ובצבע. משניות זו עקרונית, משום שהתינוק משמש כמעין "מק'גאפין", אותו כלי עלילתי שניסח היצ'קוק בדברו על אלמנט שמהווה את הציר של העלילה והמניע של הגיבורים, אך הוא כשלעצמו ריק מתוכן, ולא ממש מעניין. הוא יכול להיות מזוודה מסתורית בסרטי ריגול או מכתבים אבודים בדרמה משפחתית, הגיבורים יכולים לחפש את המק'גאפין, לרדוף אחריו או לברוח ממנו, אך מהו בעצם לא ממש משנה, אלא מה קורה לגיבורים בדרך.

אפשר לקבול על כך שהתינוק, בשר ודם, הופך לכלי עלילתי, להשלכה אגוצנטרית של מולידיו ברוח הימים הדקדנטית, ואינו אלא עוד תחנה בחיפושם העצמי. אך בסופו של דבר, בחברה שהמבנה שלה והתפקיד של כל אחד מאתנו בה (נשים , גברים, אבות, אימהות) משתנים, ודבר כבר לא מובן מאליו, "חיפוש עצמי" שכזה אינו התפנקות או התחמקות אנוכית מהמחויבות לכלל, אלא כורח המציאות, ודרך למצוא מסגרות חדשות של מחויבות ולא דרך לברוח ממנה. ככזה, התינוק הלל כמו רבים מהילדים הרבים והולכים ל"משפחות חדשות", אינו סתם חוליה משרשרת משפחתית, אלא חלוץ בעל כורחו, ולכשיגדל, יצטרך בתורו לתור אחר זהותו בעולם משתנה והולך.

המשולש שנוצר הוא כמובן המבנה החברתי הפחות יציב מכולם, וחוסר האיזון מייצר תנועה כל הזמן. עוד בשנות השישים חזה אלוין טופלר ב"הלם העתיד" שהמשפחה הגרעינית תתחיל להתפרק ולהשתנות לבלי הכר בתחילת האלף השלישי. יש משהו עצוב בכך שההתקדמות הטכנולוגית עלולה לגרום לנו התנכרות הדדית, והתבצרות גוברת והולכת ב"אני" הפרטי. הסכם החליפין עתיק היומין בין המינים הופך כעת לאופציונאלי, כשנשים יכולות להביא ילדים ללא בן זוג וגברים מוצאים את סיפוקם המיני באמצעות גירויים ותחליפים שהופכים להיות זמינים ומשוכללים יותר ויותר. יתכן שהמאמצים והפשרות שדורשת זוגיות מסורתית נראים כיום לחלק גדל והולך של האנשים כהקרבה גדולה מדי. אישית, אני לא אוהב כל כך את תהליך ההתנכרות, אבל אני לפחות מתנחם בתרומה הדמוגרפית למגזר החילוני, מכל אותם ילדים שמצטרפים אלינו, מעבר לאושר הפרטי שמלווה את בואם, וסלחו לי על החשבון הקר. מלבד זאת, ברור שישנם מגזרים שם פתרונות אלו הם המוצא היחיד להבאת ילד, במקום שם הזוגיות הבין-מינית הרגילה בכל מקרה לא באה בחשבון.

אחד הדברים הניכרים ב"אמא ואבא'ז" הוא ההתקדמות האדירה בהצגת דמות ההומוסקסואל. נראה כאילו עברו עידנים מאז דמותו החביבה אך הסטריאוטיפית של "מר האמפריז" "ממישהו מטפל בך?" שהכיר לצופה הישראלי השמרן והקרתני של שנות השבעים את דמות ההומו. דמותו של האמפריז הייתה נוחה לעיכול לצבר המצוי, משום שהייתה חביבה, בלתי מזיקה, אך חשוב מכל בולטת ומובחנת: אי אפשר היה לטעות בו. הוא הכריז על זהותו בכל אחד מצעדיו התרנגולים או אנחותיו הנשיות. אי אפשר היה לחשוד בצבר המצוי שהוא שייך לחבורה הזו, ואי אפשר היה לחשוב שהבן שלו או החבר שלו מהמילואים הם 'כאלה'. "אמא ואבאז" כבר מציגה מציאות רבגונית ורב-קולית, שמערערת לחלוטין את הביטחון הזהותי הישן והמוכר. להומו כבר אין מופע אחד, אלא הוא מתגלם בספקטרום רציף ממלכות הדראג והאוחצ'ות המוחצנות ומטושטשות המגדר (שמצחיקות לא פחות מהקריקטורות שנעשו להן ב"ארץ נהדרת") דרך זני הביניים כמו סמי (לוי) המיושב אך בעל הטעם הקמפי ועד לארז (קליין) שנטייתו המינית מרומזת ליודעי ח"ן דרך מחוות זעירות המשוחקות לעילא. המיקרוסקופ של ברנהיימר, יוצר הסדרה, הופך משטח שנראה אחיד וחלק ממרחק לתבליט מורכב חרוץ הרים וגבעות. ויתרה מכך: המיקרוסקופ הנ"ל ממשיך לחדור עוד פנימה, אל תוך נפשו של הגיבור שנחשפת דרך סצנות הטיפול הפסיכולוגי. כאן אנו מגלים רובד מורכבות נוסף, משום שנפשו של ארז, כמאמר פטררקה, "לא אומרת לו לאו ברור ולא הן ברור", והוא נאלץ לנבור בה כדי להבין מיהו. אף פעם לא ברור לו אם היותו הומו היא תכונה ביולוגית או תוצר לואי פסיכולוגי קונטינגנטי (מקרי). אך נטייה מינית אינה אלא מרכיב אחד בזהותנו, ובחינה מעמיקה של המרכיבים האחרים יכולה להעמיד גם כל אחד מהם בפני אותה שאלה. מי אנחנו? כמה מהנפש שלנו היא "שלנו?" מה ירשנו ומה יצרנו, במה שכנעו אותנו, ומה הוטמע בתוכנו בצורה שהיא כבר בלתי ניתנת לזיהוי ושחזור? האם מאחורי כל אותם אלמנטים מושאלים שמכסים אותנו נותר דבר מה, האם יש איזה ציר, איזו נקודה ארכימדית? ומהו טיבו של אותו ציר משולל תכונות? האם זהו מק'גאפין כמו הלל התינוק, האדם ההיולי, לפני צמיחתו לבריה מורכבת? שאלות אלו לא מועלות באופן מפורש בסדרה, אך משחקו המעולה של קליין כארז גורם להן לפעפע בשקט בירכתי מוחו של הצופה מבעד לסדרה שמצליחה להיות גם קלילה ופופולרית.

במאמרו "מעמד הפעלים" יוצא אסף ענברי כנגד הגיבור החדש של הספרות העברית, שמתחבט ומתלבט, אך לא עושה דבר משמעותי בחייו. ארז בגילומו של קליין יכול ליפול לכאורה לקטגוריית הנוירוטי המפונק, אך מעבר למשבר הזהות הקיומי, צריך לזכור שבמרכז הסדרה עומדת בחירה אדירה שבחרו הגיבורים, וש"אמא ואבאז" הוא סיפור על חלוצים ועל הקשיים שלהם בארץ חדשה: הם לא רק שוברים מוסכמות, הם חוצבים בסלע מוסכמות חדשות.

על "האיש במצודה הרמה" ומשמעות ההיסטוריה

לפני שבע עשרה שנה קראתי את "האיש במצודה". עד הסוף. לעומת ההבטחה לספר מופתי מהולה בסקרנות לחקור את העולם ההפוך של "הנאצים ניצחו", נתקלתי במבוך זן סתום. אכן, היו שם נאצים, והם ניצחו במלחמה, וקליפורניה, מחוז ההתרחשויות, היא בשליטה יפנית. אבל על מה הספר הזה? לא היה לי הרבה מושג. מאז, ההערכה הפומבית שלי לפיליפ ק. דיק הייתה מתוך קונפורמיזם מד"בי. ידעתי שהוא נחשב מאוד, ובמיוחד "האיש במצודה" שזכה בפרס הוגו אי שם בשנת 63', והכרתי כמובן את ייצוגו חסר התקדים בעולם הקולנוע, דרך עיבודים רחוקים יותר או פחות ליצירותיו הספרותיות. אבל כל זה היה ברמת הכותרת. בצלילתי היחידה אל תוך בריכתו האפלה, לא ראיתי כמעט דבר.

והנה, לאחרונה, "האיש במצודה" זכה לתרגום חדש (ומוצדק), של שמעון אדף, ויצא שוב בהוצאת "עם עובד". "מעולם לא הייתי מעריץ גדול של דיק", התנצלתי כשנתבקשתי לדבר עליו ב"מוסף לספרות" ברשת א', אבל אחרי עוד רגע של מחשבה, אמרתי: "אולי בכל זאת אנסה שוב."

וניסיתי. וראיתי דברים אחרים לחלוטין. למעשה, גיליתי מחדש את אחת היצירות המעמיקות שנתקלתי בהן מעודי. נו. בכל זאת התפתחתי ככלות שבע עשרה שנה. והמלך, כלל וכלל לא עירום.

(בתאריך השטני של יום שישי הקרוב, השישי לחודש בשעה שש, תשודר השיחה שלי על "האיש במצודה הרמה" עם רונה גרשון-תלמי ב"מוסף לספרות" ברשת א', 104.8 FM. התכנית תועלה מאוחר יותר לאינטרנט בקישור שיפורסם כאן בהמשך).

* * *

מהי ההיסטוריה? היש לה כיוון, מבנה ומשמעות או האם היא אוסף של צירופי מקרים חסרי קשר, שאנחנו מפרשים בדיעבד? ולמה ההיסטוריה היא דבר חשוב? היסטוריה אינה רק אוסף של אירועים, אלא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, מצדיקים את מעשינו ומקומנו כאן. מלחמת עצמאות או נכבה? טרוריסט או לוחם חופש? שגעון או שפיות? ההיסטוריה אמורה להיות התשובה. אך האם יש דבר כזה – "היסטוריה" – ללא תלות בנקודת מבט?

שאלות אלה ואחרות נשאלות באחד הרומנים החשובים של המאה העשרים, קלאסיקת מד"ב מ-1962: "האיש במצודה הרמה" מאת פיליפ ק. דיק. פיליפ ק. דיק מוכר לנו דווקא הודות להשפעתו על עולם הקולנוע, עם עיבודים לספריו כמו "בלייד ראנר" ו"זיכרון גורלי", שהביאו תמונה של עתיד קודר יחד עם שאלות פילוסופיות על זהות ומציאות. "האיש במצודה הרמה" משתייך למה שקרוי סוגת "ההיסטוריה החלופית", ומתאר מציאות בה מלחמת העולם השנייה הסתיימה באופן הפוך ממה שמוכר לנו. העולם מתחלק בין מעצמות הציר המנצחות. ארה"ב הכבושה מחולקת בין יפן הקיסרית וגרמניה הנאצית. האמריקנים הם צל חיוור של עצמם, נרדפים ומושפלים. הרחק ברקע, שמועות על נפלאות הטכנולוגיה הנאצית, כיבוש החלל, זוועות שואה שנייה ושלישית באסיה ובאפריקה השחורה. הספר עשוי כמלאכת מחשבת של דמויות ורעיונות, כחידה עמוסת רמזים על טבע המציאות, על משמעות זיוף לעומת מקור, שפיות, שגעון, ורוע מוחלט. פיליפ ק. דיק היה מהראשונים שהביאו למד"ב איכויות ספרותיות מעבר לתוכן הרעיוני, והפנה אותו למחוזות חדשים של חקר הנפש והמציאות.

המחשבה שתיתכן היסטוריה חלופית היא הצהרה שהמציאות שלנו, בעצם הזהות שלנו, היא קונטינגנטית, מקרית. העובדה שנולדנו גברים או נשים, יהודים או ערבים, היא חסרת משמעות, וכל דבר היה יכול להיות כך או אחרת, עקב השתלשלות כאוטית של מקרים חסרי קשר. כל מערכות הזהות של דת ולאום הן הצגה אד-הוק, אשליה. אך אם אנחנו מנסים להתעלות מעל נסיבות חיינו המקריות וזהותנו השרירותית ומתבוננים על מצב הדברים באופן חופשי ועצמאי כביכול, אנו מגלים שבעולם אובייקטיבי זה אין טוב ורע, אין משמעות לשיפוט מוסרי.

גם בספרו של פיליפ רות "הקנוניה נגד אמריקה", ההיסטוריה משתנה וגרמניה הנאצית מנצחת במלחמה, אך זה קורה בשל תהליך חברתי בארה"ב שגורם לעליית לינדנברג האנטישמי לנשיאות. רות מאמין שההיסטוריה נשלטת על ידי תהליכים ברי משמעות, ולכן משתמש בסוגת ההיסטוריה החלופית כדי לומר משהו על אמריקה של היום, להזהיר מפני זרמים וסכנות. אבל אצל דיק, לעומת זאת, הנאצים לא מנצחים בגלל זרמים גיאו-פוליטיים או כשל מוסרי. פשוט, ניסיון ההתנקשות של ג'ו זרגרה ברוזוולט ב-1933 מצליח, תנועה קלה של היד והקליע מוצא אותו במקום את ראש עיריית שיקגו כפי שקרה בהיסטוריה המוכרת לנו. הדבר מביא לשרשרת אירועים שהשאירו את ארה"ב עמוק בתוך המשבר הכלכלי ומחוץ למלחמת העולם השנייה. ארה"ב המוחלשת לא יכולה הייתה לעמוד כנגד פלישה יפנית וגרמנית, הובסה וחולקה בין מעצמות הציר. הפילוסוף והמדען הצרפתי בן המאה ה-17 בלייז פסקל אמר: "אילו אפה של קליאופטרה היה קצר יותר, פני ההיסטוריה היו משתנים" מכאן שלהיסטוריה אין משמעות, היא אוסף של צירופי מקרים, ולכן גם בלתי צפויה.

ההשוואה בין פיליפ ק. דיק לבלייז פסקל מעניינת במיוחד לאור גורלם הדומה. שניהם הכירו בעובדה שכל ניסיון לתפוס את המציאות באופן אובייקטיבי לחלוטין מותיר עולם ריק ממשמעות, תנועה של חלקיקים בחלל ריק, כמאמר דמוקריטוס. פסקל אמר על החלל הזה: "השתיקה הנצחית שלו מפחידה אותי". והנה כי כן, פסקל ודיק, אנשים רציונליים ומעמיקי דעת, מצאו עצמם חווים התגלות מטאפיזית, אלוהית. במקטורנו של בלייז פסקל נמצא תפור לאחר מותו פתק אותו נשא כל חייו, עדות להתגלות שפקדה אותו בליל ה-23 בנובמבר 1654, בין עשר וחצי לחצות וחצי:

"אש. אלוהי אברהם. אלוהי יצחק. אלוהי יעקב. לא אלוהי הפילוסופים והמלומדים. וודאות. וודאות. אושר. שלווה…שכחה של העולם והכל מלבד אלוהים. אושר. אושר. אושר. דמעות של אושר"

יותר משלוש מאות שנה מאוחר יותר, ב-20 בפברואר 1974, החל פיליפ ק. דיק לחוות שורה של חזיונות משונים, שסחפו אותו להזיות פראנואידיות ודתיות שרדפו אותו לשארית חייו עד מותו ב-1982. חזיונות אלו הזינו את יצירתו שהפכה מוזרה יותר ויותר, אך שעדיין נקראת ונחקרת על ידי מעריציו האדוקים.

נראה שהבדידות הבלתי נסבלת מול היקום הבלתי מוסבר, וקיומנו המקרי והאפסי בו דחפו את דיק כמו את פסקל למצוא את ניחומם בהתגלות המוחלט. הנטייה הזו באה לידי ביטוי בפרשנות אפשרית לסיומו של ה"איש במצודה הרמה".

בעולם המראה החלופי של הספר מצוי ספר שהוא בן דמותו ההופכי: ספר "היסטוריה חלופית" ושמו "הסתבל החגב", ובו משתקף עולם המראה ההפוך בעיניי דמויות הספר: הנאצים הפסידו במלחמה, ארה"ב ניצחה. אך מסתבר ש"הסתבל החגב" אינו מתאר את עולמנו שלנו, אלא מציאות נוספת, שלישית, מעין מראה עקומה למציאות הנוכחית. מראה בתוך מראה. "האיש במצודה הרמה" הוא כותבו של הספר, ונחבא מאימתו של הכיבוש הנאצי שרואה את רב המכר החתרני כאיום על צדקתו המוחלטת של הרייך. סצנת הסיום בה מגיעה הגיבורה ל"מצודה הרמה" ומוצאת אותה כבית רגיל, ורואה את הנביא המסתורי שכתב את הספר כאחד האדם, יכולה הייתה להיות הדהוד מושלם להתפכחות של דורותי ב"קוסם מארץ עוץ", כשהקוסם מתגלה כמתחזה המושך בחוטים. אך כשספר התמורות הסיני, המדריך לחיים בעולם בו יפן שולטת, מעיד ש"הסתבל החגב", כלומר החלופה בתוך החלופה הוא אמת, אנו מבינים שחידת המציאויות המתחלפות של דיק עוד לא תמה. ואולי הוא אומר לנו כך: להיסטוריה אמנם אין משמעות, אך יש משהו בעל ערך מוחלט, כוח אל-זמני, שמדבר אלינו מבעד לכל הממדים וההיסטוריות האפשריות. והדבר הזה איננו בהכרח בעדנו.

על המחאה

"אז מה דעתך על המחאה?" אני נשאל.

שני קרובים מבוגרים, משכילים, צלבו אותי לפני מספר ימים בהתכנסות משפחתית.

"איך אתה לא שם? דווקא אתה. הלוא אתה נפגע הקלאסי מהמצב. המחאה הזו מדברת בשמך. והיא זקוקה לדוברים, לכותבים, למנסחים."

"בכלל," אני מתגונן, "לא ברור על מה המחאה הזו בכלל. כולם קופצים על העגלה, ומושכים לכיוון שלהם. המחאה הפכה להיות מחאה על הכל ולכן בעצם על שום דבר."

"אתה דורש מטרות קונקרטיות?" קטע אותי אחד מהם. "הקונקרטיזציה תהרוג את המחאה. כל דרישה ספציפית יכולה להיענות בצורה נקודתית על מנת למסמס את הזעקה הכוללת. כמו עם הקוטג'. הורגים את המומנט וחוזרים לאותו מצב".

"אבל בכל זאת", אני עונה, "מה הכיוון הכללי, גם אם אין דרישות קונקרטיות? מאבק צרכני אינו מהפיכה סוציאלית. אם זה היה מאבק נגד חרדים הייתי שם הראשון. כדי לצאת לרחוב אני צריך להרגיש משהו מהבטן. מחירי הדירות פוגעים בי אבל הבעיה לקנות דירה במרכז, או ודאי בתל אביב לא הופך לי את הקרביים מעצבים. אני לא מרגיש שזה באמת מגיע לי."

בחכמה הם לא קופצים מיד לטיעונים הלעוסים:

"מה שאתה דורש הוא מותרות. אז זה לא בדיוק המאבק אליו פיללת. כאן התחיל משהו גדול. זה קורה וזה קורה עכשיו. אתה צריך להחליט מה אם אתה מצטרף ומנסה להשפיע ולתרום, או נשאר מהצד, ואולי מאחור."

זה היה לפני מספר ימים. היה לי מאז קצת זמן לגלגל את הדברים בראש. האם העירו אותי קרוביי היקרים מתרדמתי הפרגמטית אל פיכחון דוגמאטי של מחאה כללית ובלתי מנומקת? אני מנסה שוב ושוב לארגן את דעתי. אני רושם את תמצית השיחה שהובאה לעיל, רחוקה מהתמליל המקורי, אך נאמנה לרוח הדברים. ועכשיו אני מנסה לחשוב:

ברור שמאות אלפי המוחים והמפגינים נהנים מאיזו תחושת "ביחד" רבת עוצמה לפתע, שהולכת ומושכת עוד ועוד מוחים שרק מעצימים את כוח המשיכה של "המחאה" כמו בליבתו של כוכב בהיווצרות. צדק מי שאמר לאחרונה שהמחאה הפכה להיות מטרה כשלעצמה. וזה לא בהכרח רע, כל עוד המחאה היא גם מחאה לקראת משהו ולא רק מחאה כנגד משהו. אך, לעיתים נראה שחלק מהמפגינים לא ימצאו את סיפוקם אלא כאשר ביבי יימס תחתיו בזעקות כמו המכשפה הרעה מהמערב, וכל כישופי ההפרטה שלו יימוגו עימו. השנאה הזו לביבי גורמת לי להרהר בטיבה של הדמוקרטיה הייצוגית. לכאורה היא כורח טכני שנובע מגודל האוכלוסייה. כך, כמו את רוב משימות חיינו, גם את ניהול חיינו הציבוריים אנחנו מוסרים לקבלן חיצוני, ויש את מי להאשים כשמשהו משתבש. יש פרצוף להדביק על השלטים, יש את מי לשנוא, את מי להחליף. כמו בטלוויזיה הרב-ערוצית וברשתות השיווק המפוארות, העושר הוויזואלי יוצר תחושה של בחירה, של אפשרות החלפה, בין מנהיגים, דרכים וערכים. אך בחירה אמיתית המכוננת זהות, כמו שלמד אפילו בני בן השנתיים, יכולה להיות רק בסירוב לשחק את המשחק, לבעוט בשולחן כשאני שואל אותו אם אותו אם הוא מעדיף קציצה או שניצל.

אך זה ילדותי, כמובן. אם אנחנו רוצים להתבגר, אנחנו צריכים להודות על הדמוקרטיה היחסית שיש לנו ולהמשיך להיאבק. להיאבק על מה? לא משנה. העיקר שנהיה מעורבים. שנהיה "אזרחים" במובן הקלאסי של המילה. אמנם, מאבק צרכני אינו מהפכה סוציאלית, אבל גם מלחמת העצמאות האמריקאית התחילה ממאבק על מכסים והעולים על הבסטיליה לא חשבו על שוויון או אחווה. הם רצו לחם.

מאז רצח רבין לא חווינו התעוררות כזו של סולידאריות, יחד עם רצון לשינוי. אולי עליית האינטרנט הרגה קצת את המעורבות הפוליטית הישנה, זו של כיכרות הערים, הפקירה את הפעילות בשטח לנוער הגבעות ואנרכיסטים בבילעין. תחושת הכפר הגלובלי, האסקפיזם הפורנוגרפי, אשליית המעורבות שיוצרת האפשרות המיידית להגיב לכל מאמר בעיתון, כולם הרחיקו אותנו מהמרחב האמיתי, מהמדבר של המציאותי שם נוסדות דתות ונחתכים גורלות. אז עכשיו יוצאים כולם מאחורי הטוקבקים שלהם ולומדים ללכת בעצמם. אבל כל זה לא יהיה שווה אלא אם כן ההמון יבין שכל מה שקורה הוא מביא על עצמו. המצב הנוכחי מורכב כולו מבחירות שלנו. בקלפי, בשלט, בחנות וברשת השיווק. גם אם הולכנו שולל, גם אם העמידו לנו רק אשליות של בחירה, גם אם ביבי ביבי ביבי והפרטה וגלובליזציה וטייקונים וקוטג' ויציבות-כלכלית-יחסית-ליוון/אירלנד, כדאי שניקח אחריות ונגיד לא רק מה אנחנו דורשים, אלא על מה אנחנו מוכנים לוותר. כדי שהמהפכה תושלם , השינוי צריך להיות בנו.

"אל תצפה למדינה אפלטונית (אידיאלית), אלא היה שבע רצון אם תהיה התקדמות קטנה ביותר, ואל תהיה התקדמות זו קלה בעיניך." (מארקוס אורליוס)

המשך יבוא?

עלה בדעתי (28)

אני מואר. האגו שלי – לא.

על "ריפוי או פיתוי" וחוסר-פתיחות לכאורה

השיטות הרפואיות ה"אלטרנטיביות" מגוונות והפכו למצרך נפוץ כמעט בכל גוני החברה. מן הקצה הדתי-אלילי, שמסתמך על קמעות וברכות רבנים, ועד חילוניים משכילים, אפילו רופאים, שמוצאים מזור במיני מחטים ומרקחות מהולות, נראה שלכל מי שהתייאש מפתרון לבעיה רפואית כלשהי בזרועות הממסד הרפואי נסמך-הראיות, יש תשובה, בהתאם לסגנון ולהעדפה האישית. יש מי שמוכן להאמין בקיומם של אנרגיות בלתי נראות בטיפולי רייקי, ויש מי שחייב משהו מוחשי יותר, כמו המרקחת ההומואפטית הנרשמת על ידי מישהו שלבוש בדיוק כמו רופא, ומשתמש במושגים מעורפלים בלטינית. ספקטרום הפתרונות פרוש במדויק לפי סף האמונה, ההעדפות התרבותיות ומידת הייאוש. יש מי שמלינים על אטימות ליבם של הרופאים העמוסים במערכת הציבורית, יש מי שסומכים ידם על סיפור הצלחה ששמעו ממכר, ויש מי שחמושים באידיאולוגיה מסודרת המכירה בקיומם של קווי אנרגיה בלתי נראים, אך לא בקיומם של מדענים ישרים שאינם משוחדים על ידי הממסד ותאגידי התרופות.

סיימון סינג, פיזיקאי וה"רוקסטאר" של עולם המדע הפופולארי חבר לפרופ' אדזארד ארנסט, מומחה ביקורתי לרפואה אלטרנטיבית, שאף עסק בה בעצמו ולכן מכיר אותה מבפנים, על מנת לחקור את הנושא לעומק. לא אלאה אתכם בפרטי הספר, אליו אתם מופנים בעצמכם. סינג וארנסט סוקרים את התחום ומתמקדים בארבע דיסציפלינות ידועות ופופולאריות: דיקור סיני, הומואפטיה, כירופרקטיקה וצמחי מרפא. שני הכותבים המלומדים מציגים את מיטב הממצאים המדעים לגבי מהימנות ויעילות השיטות, ואם לקפוץ לסוף, משמיטים את הקרקע מתחת לרוב המוחלט של הפרקטיקות האלטרנטיביות ומותירים שם לא הרבה יותר מאשר אפקט פלצבו. בסוף הספר הם עורכים סקירת בזק על מגוון רחב יותר של דיסציפלינות רפואיות אלטרנטיביות, ומסקנותיהם דומות. בעקבות הפרסום הסתבך סינג בתביעת לשון הרע מצד איגוד הכירופרקטיקה, תביעה ממנה נחלץ לאחרונה.

כאמור, לא אכנס לפרטי הסקירה, סינג וארנסט עושים זאת טוב ממני, אבל אנסה להפנות את המבט דווקא למה שלדעתי אין בספר, או אולי מופיע בו במובלע, והחוסר בדיון רציני ומפורש בו עלול לבלבל או לפגוע בהבנה דווקא של הקורא החושב והביקורתי. סביר להניח שהנקודה הזו לא נעלמה מעיניהם של הכותבים המלומדים, אך ודאי שסינג, כותב המדע ה'עממי' המצליח של ימינו (וקל וחומר טוב ממני), בחר לדלג עליה, בשם התמצות הפופולריזציה. את הנושא שאני מדבר עליו אפשר לכנות בשם "השקפת העולם המדעית".

סינג וארנסט עובדים בצורה מאוד מסודרת. בתחילה הם מציגים את כלי הבדיקה, הוא הניסוי הקליני, כלי סטטיסטי שנועד לאפיין יעילות של טיפול לבעיה מסוימת, תוך ניסיון לעקוף הטיות שונות ולבודד את הגורם היחיד להיות הטיפול הנבחן על ידי לקיחת מדגם גדול ואקראי, ושימוש בקבוצות ביקורת. מכאן ואילך, צריך הקורא לסמוך ידיו על שיטה זו, וללכת בדרך שמתווים סינג וארנסט. רוב הספר מוקדש לסקירות של ניסויים שנעשו ברבות השנים על מנת לבחון שיטות את יעילותן של שיטות טיפול שונות. אך כאן יכול אף הקורא הנאמן וה'רציונאלי' לבוא במבוכה, מכיוון שסינג וארנסט בוחרים להטיל ספק במהימנותם של כמה מחקרים שמצביעים על יעילות לכאורה של טיפולים אלטרנטיביים, ואפילו בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי שנתן רוח גבית לפרקטיקת הדיקור הסיני. במקרים אלה חופרים סינג וארנסט ומגלים חשד להטיות על רקע פוליטי (היוקרה הלאומית של סין, למשל), רמאויות, אינטרס אישי, חוסר מקצועיות והבנה. יושרם של הכותבים, שהביאו לידיעת הקורא גם מחקרים שמנוגדים למסקנותיהם, עלול לעמוד בעוכריהם בבואם לשכנע את הציבור במופרכות הגישה האלטרנטיבית. הקורא הנאמן נחשף לפתע לעובדה שהעולם המדעי הוא עולם אנושי, שחשוף, כמו כל מוסד חברתי, להטיות כאלו ואחרות, ותלוי ביושר של חבריו. כך, אפילו אם הוא מסכים לכלי הבדיקה המוצהר של סינג וארנסט (הניסוי הקליני), הוא עלול למצוא עצמו בנקודת ההתחלה, ולהתפתות, בצוק העיתים, בשעת חולי ומכאוב חסר מזור, לזרועות והדיסציפלינה האלטרנטיבית הקרובה ביותר.

אני מסכים עם ממצאיהם של סינג וארנסט, אבל אני מגייס לצורך העניין כלי אחר, גדול וכביר שעומד ברקע, ומעניק את הקרקע המוצקה לכל טיעוניהם, והוא 'השקפה המדעית' הכללית.

לכולנו, אם נרצה ואם לאו יש השקפת עולם. היטיב לתאר זאת ויטגנשטיין ב"על הוודאות", הרשימות הבלתי גמורות שכתב סמוך למותו. כל מה שאנחנו נותנים בו את אמוננו, עובר דרך המסנן של תפיסת העולם הכללית שלנו, כלומר איך שאנחנו סבורים, במודע או שלא, במפורש או שלא, שהעולם נראה ופועל. אם מישהו יבוא ויגיד לנו שהוא ביקר אתמול על כוכב הלכת שבתאי, נטיל בכך ספק גדול, גם בלי לבדוק את טענותיו, משום שעל פי העולם כמו שאנחנו מכירים אותו הסיכוי שהוא משקר או הוזה גדול לעין שיעור מכך שהוא דובר אמת. השקפת עולם היא עניין אישי אך ניתן לייחס אותה לקולקטיב, ובעצם היא נגזרת ממנו, משום שכל אדם רוכש את השקפת העולם שלו בראש ובראשונה מחינוך. אי אפשר לשנות השקפת עולם על ידי טיעונים הנסמכים על השקפת עולם אחרת (למשל ציטוטים מהתורה שנועדו לאוזני כופר גמור). השקפות עולם יכולות להתחלף כתוצאה ממשבר גדול, פנימי או חיצוני. כמובן שמעשיו של אדם לא נגזרים תמיד מהשקפת עולם מפורשת ומנוסחת, והתמונה מורכבת יותר. גם אם השקפת העולם אינה שלמה, היא מכילה בתוכה הפניות למוסדות או לגורמים שהם ברי סמכה בשאלה שתלויה ועומדת (למשל רבנים, מדענים, רופאים). אפשר לסכם את תפיסת העולם בראש ובראשונה היא ל"מי אתה מאמין", ומכאן נגזרת השקפה כללית של "במה אתה מאמין". צריך להדגיש שאי אפשר להשתית השקפת עולם על הטלת ספק. ספק יכול לבוא רק במסגרת השקפת עולם נתונה, ולהשתמש רק בכלים הקבילים בה. תומס קון פיתח את הרעיון בספרו הידוע "המבנה של מהפכות מדעיות", שם גרס שהמדע אינו מתקדם בהבנתו את העולם מניסוי אחד למשנהו, כמו שרבים סבורים. תוצאות הראיות הניסיוניות והחישובים מוסברים תמיד בהקשר של עקרונות מסגרת קשיחים, עליהם אין המדענים ששים לוותר. כל ראיה חדשה מוסברת תמיד לאור עקרונות המסגרת, ורק כאשר נערמות מספיק ראיות שלא יכולות להיות מוסברות בשום אופן במסגרת אותם עקרונות, והמצב מגיע לנקודת רתיחה, מתבצע השינוי בעקרונות המסגרת. קון קרא לעקרונות הללו, המכוננים השקפה, דפוסי פעולה וקריטריונים מקובלים, פרדיגמה.

כפי שגרס ויטגנשטיין, צורת החשיבה הזו אינה אופיינית רק למדע, אלא היא מאפיין כללי של החשיבה האנושית, הכללית והציבורית.

עד כאן ויטגנשטיין וקוהן. נחזור לסינג וארנסט. הכלי של הניסוי הקליני מוצג בספרם כמעין בורר ניטרלי וסופי, מנותק מכל הקשר. כמובן שחסידים של שיטות מיסטיות במוצהר יכפרו גם בכך, בהצביעם על האופי האישי והרוחני של טיפול מסוים, באופן שלא יכול להימדד במספרים גדולים, ולכן המועמדים היחידים לשכנוע הם מי שכבר אוחזים בהשקפת העולם הדומה לזו של הכותבים, ואולי רק שרויים בבלבול, מצוקה או בורות. אך ההצגה של הניסוי הקליני כאבן הבוחן היחידה עלולה להוביל לבעיה שהוצגה לעיל: לפתע מסתבר שלא קל לגזור מסקנות חד משמעיות מניסויים, ודרושה מערכת הקשרים בה אפשר לפרש את התוצאות המעורפלות או החשודות בהטיה. זה עלול להיראות כאילו יש לנו עמדה מוטה מראש שתשפיע על הניתוח והסקת המסקנות, אבל אין לנו ברירה. בכל מקרה נשפוט כל דבר מתוך תפיסת עולם כלשהי, ולכן עדיף לכל הפחות לשים את הקלפים על השולחן, בעיני עצמנו ובעיני אחרים, ולנסח את תפיסת העולם שעומדת ברקע הניתוח שלנו. עמדה כזו עלולה להיראות כחוסר פתיחות, אך זו טעות. אפשר להיות גמיש ופתוח לרעיונות חדשים, אך בחינתם תמיד תעשה מתוך מסגרת של תפיסת עולם, וטוב וראוי שנהיה מודעים לכך. אפשר כמובן להשהות את השיפוט, לתת הזדמנות גם לרעיונות הנראים בלתי סבירים, אך השהיית שיפוט אינה חוסר שיפוט, לא בעניינים בעלי משקל, לפחות, כמו בריאות. בעולם בעל משאבים מוגבלים עלינו להחליט לאן להפנות את התקציב והזמן האישי והציבורי שלנו, גם בשעות משבר, והפנייתו למחוזות מפוקפקים תמיד ייעשה על חשבון הפתרונות הסבירים יותר וזו אינה פתיחות, זה פשוט חוסר אחריות.

לכן, דווקא בערפל שנוצר בקרב הניטש על מהימנות המחקרים והתוצאות בתחומים כמו דיקור והומואפטיה, כשאנו מגלים שאין די נתונים או שהעניין נגוע באינטרסים משני הצדדים, דרוש לנו מצפן המסתמך על בסיס נתונים רחב בהרבה, והוא ההשקפה המדעית. לשני המכאניזמים העומדים בבסיס הדיקור וההומואפטיה, לדוגמא, אין כל עדות מחוץ לעולמם של המרפאים. חשוב להבין שהידע המדעי אינו אנקדוטי, ולא מסתמך על אוסף של ניסויים, אלא מייצר מארג של עדויות התומכות זו בזו הדדית, ועל הגיון כולל שמסביר אותן, שמייצג את אותה מציאות. הזרם החשמלי הזורם במערכת העצבים כפוף לאותם חוקים כמו החשמל במכשירי האלקטרוניים שלנו או מבריק בברקים; זרימת הדם מצייתת לאותן משוואות זרימה להן מצייתים המים בצנרת הביתית או הזרמים העיליים באטמוספרה; הריאקציות הכימיות בהן משתמשים התאים ליצירת אנרגיה מצייתים לחוקים המוכרים של הכימיה וניתנים לשחזור במעבדה, וכן הלאה והלאה. המדע בנוי כרשת אדירה של ידע, בה כל פרט מאשש ומחזק את השלם, וכל פרט, בתורו, קונה את מקומו בהיררכיה בה לא כל הפרטים שווים. כמו שאמר פואנקרה: "אוסף של עובדות אינו מכונן מדע כמו שערימה של לבנים אינה בניין". המדע הוא מבנה היררכי של סבירות, וכיאות למבנה, יש עמודי תווך, עליהם לא מוותרים בקלות, ויש מחיצות שאפשר לשבור או לשנות.

בתצרף העצום הזה, לעקרון הדילול ההומואפתי או לזרימה המרידאנית פשוט אין מקום. אין זאת כי המבנה המדעי אינו מתוחכם, ויכול להכיל אפילו מושגים הנוגדים את השכל הישר כמו הדואליות של האור. ברור גם שהמבנה אינו שלם, ואולי עוד נכונו לו מהפכות בעתיד, אך כעת, זה הטוב ביותר המצוי בידינו. אדרבא: העובדה שהפרדיגמה המדעית יכולה הייתה להכיל בכפיפה אחת את מכניקת הקוונטים ותורת היחסות שלא מתיישבות זו עם זו, מראה שאין בפרדיגמה המדעית עריצות של אחדות, והיא יכולה לקבל על עצמה השהייה של ההסבר, כשלכל אחד מהמבנים בנפרד מספיק צידוק ותיקוף משל עצמו. אפשר לטעון, ובדין, שהפרדיגמה המדעית אודות המציאות החומרית לא מקיפה את כלל הידע והפעילות האנושית, כמו ספרות ואמנות, ושאינה מספקת הסבר מניח את הדעת לתופעת האדם עצמו, התודעה הרצון. זה נכון, אבל צריך לזכור שטענות הרפואה האלטרנטיבית, הן טענות ברורות על הגוף החומרי, למרות קישוטם באספקטים רוחניים שונים, והן מסתמכות על מנגנונים שמציגים את עצמם כמודלים רציונאליים שאמורים להיות ניתנים לבדיקה, או לחשיפה גם באופנים אחרים של חקירת המציאות. במילים אחרות, אם הצ'י הוא ישות קיימת, והוא זורם במרידיאנים בגוף, אני אתחיל להאמין בו באופן אובייקטיבי (למרות שלעיתים אני מוצא אותו כמשל פסיכולוגי מצוין לתיאור הרגשות באומנויות לחימה, למשל), רק אם ניתן יהיה להבחין בקיומו בדרכים אחרות מאשר היעלמות כאב זה או אחר כתוצאה מנעיצת מחטים בגוף. הבסיס הנסיבתי פשוט לא מספיק על מנת להניח שיש כאן ישות פיזיקאלית חדשה במציאות. כמו חלק בתצרף, הוא חייב להתחבר לשאר החלקים במספר מקומות, ולהשלים איזו תמונה בעלת משמעות.

מעבר לתצרף העובדתי, המבנה המדעי מכונן גם דפוסי פעולה חברתיים חשובים מאי כמותם. כשאנו מדברים על הרפואה המערבית של היום, מדובר במנגנון עצום שהרופאים אינם אלא פקידי הקצה שלו, וחלקם הגדול אינם ברי סמכא בעניינים מדעיים, כפי שחושבים רוב האנשים. על מנת לקיים ולקדם מנגנון זה צריך לא רק לאסוף ידע, אלא גם לשמר אותו, לבקר אותו, להפיץ אותו, ולהמשיך ולהעמיד אותו שוב ושוב במבחן. הטענות כאילו הרפואה הסינית השיגה במאות שנים של ניסוי וטעייה את מה שהרפואה המערבית המודרנית השיגה במאה וחמישים שנה לא חזקה במיוחד. לא ברור מדוע אי אפשר להחיל היגיון זה על כל מסורת עתיקה וחכמה עממית, ומדוע תוחלת ואיכות החיים בסין עלתה עם כניסת המדע המודרני. כמובן שחלק גדול מהמשיכה של האדם המודרני הממוצע לדיסציפלינות "טבעיות" ו"עתיקות" נעוץ באיזו תפיסה רומנטית אך מופרכת של החיים לפני בוא הרפואה המודרנית הקרה והמנוכרת וקרעה אותנו מחיי הכפר השלווים וההרמוניים, שם קשישים סיניים הפליגו לחיות בזכות חכמה העוברת מדור לדור. אין זכר בתמונה האידילית הזו לתמותת התינוקות הסיטונאית, לאנשים שמתו מהצטננות או מדלקת פשוטה באוזן, לכאבי שיניים, או אפילו לקוצר ראייה בלתי ניתן לטיפול לפני הטכנולוגיה של המשקפיים. כמובן שהטכנולוגיה הביאה עימה בעיות משלה (זיהום אוויר, קרינה סלולרית, תאונות דרכים), אבל החשבון הכללי באיכות ובתוחלת החיים הוא ברור, ובכלל, ההבנה שלנו אודות השפעות מזיקות אלה הוא ממילא רק תוצאה של מחקר מדעי. יש מי שחושב שהעובדה שהמדע אינו אלא ארגון חברתי אנושי, הופך אותו לשווה מעמד לשיטות האחרות, שמורכבות גם הן מאנשים עם אמונות ואינטרסים. טענה כזו דומה לאמירה שמלוכה שקולה למשטר דמוקרטי משום ששניהם מבנים חברתיים. השוואה זו אף עושה חסד לרוב שיטות הטיפול האלטרנטיביות שאינן מהוות מערכת מאורגנת המתחרה במדע, אלא אוסף אקלקטי וספוראדי של שיטות החולקות, במקרה הטוב, שימוש במילות מפתח כמו "אנרגיות", "טבעי", "צ'י" ו"הוליסטי".

זו תמצית דעתי על מידת האמת שיש בדיסציפלינות של הרפואה המשלימה, ולמה יש להחמיר עימן בבחינתם בכלים מדעיים ביקורתיים. קרל סייגן אמר: "טענה יוצאת דופן דורשת הוכחה יוצאת דופן", ומבחינתי, השפעה של תמיסות הומואפטיות שעברו דילול עד שאין בהם מרכיב פעיל כלל על הגוף, למשל, זוהי בהחלט טענה יוצאת דופן. אך כמובן שתפקידן של האמת והמציאות בחברה האנושית הוא מורכב, תעיד על כך תעשיית הפנטזיות הטלוויזיונית והקולנועית שתופסת מקום כה מרכזי בחיינו. יתכן שיש מקום ותפקיד גם לצורות כאלו של התמודדות עם תחלואי המין האנושי, אפילו אם אין הן אומרות משהו על צורתו של היקום, אלא רק על מבנה נפשנו אנו.

(פורסם גם כאן, בשינויים קלים)

עלה בדעתי (27)

פולניות לא מתות. הן נחות.

עלה בדעתי (26)

אם יש לך חבר סוליפסיסט, אתה לא חושב שזה קצת מעליב מצדו? ואם הוא צודק, במקרה הזה, מה זה אומר עלייך? מה זה אומר עליי?

דיווח מהחזית

העניינים פה כל כך מסובכים שאני מבלה שעות בלפצח טקסט שאני בעצמי חיברתי לפני כמה שבועות.

על גירוש ילדי העובדים הזרים

אני בעד.

אני לא בקיא בפרטי ההחלטה, שמסתמנת כאיזו מין פשרה שנועדה להרגיע מעט את ההמולה הציבורית המנופחת, אבל אני בעד, ואני מסרב להתנהג לפי איזה ציווי אוטומטי שגורס שכל המחנה הנאור בעיני עצמו חייב להתנגד להחלטה רק בגלל שהילדים חמודים ונחמדים ומדברים עברית (!).

וזהו קודם כל עניין של פרופורציות. אפשר להיות בעד או נגד, אבל חייבים לעצור רגע ולראות שמסע התעמולה נגד הגירוש מייצר תמונה מוגזמת לחלוטין, שמזכירה באופן מפתיע את התמונה שמייצרים מתנגדי ההתנתקות והפינויים למיניהם מהשטחים, במה שהוא כנראה צידו השני של המתרס הפוליטי.

בסופו של דבר יש פה משהו עצוב, נוגע ללב, אבל משהו שאמור לייצר אולי מעט אמפתיה והתחשבות, לא הזדעקות והיסטריה: הורים הלכו לעבוד מעבר לים, הם לקחו איתם את ילדיהם, או שנולדו להם ילדים בארץ אליה באו לעבוד (באופן חוקי או שלא, זה לא משנה). כעת, פגה האשרה או מתוך אילוצים ביורוקרטים כאלו או אחרים הגיעה העת לשוב הביתה. כמובן, אלה היו יכולים להיות גם אילוצים משפחתיים או כלכליים – מנקודת המבט של הילדים זה לא אמור להיות משנה. מכל מקום, הגיעה העת לשוב, והילדים נקרעים לאחר שבויתו תחת כנפי התרבות המקומית. לפתע הם מבינים שהמקום שהם חשבו לביתם, איננו ביתם, כלומר כמו הרבה ילדים שמתבגרים, הם מתעמתים עם אמיתות לא נעימות. סיפורים כאלה מתרחשים כל העת. ילדים מיטלטלים ממקום למקום, עוברים דירה, בשל גירושים, שליחויות או מסעות קריירה. אלה החיים. מדובר בסיפור אנושי נוגע, לא בטרגדיה הומניטארית. ציבור העובדים וילדיהם הוא אוסף של סיפורים אישיים, לא בעיה לאומית של מגזר (וטוב שכך, יש לנו מספיק מזה בסביבה).

אני חייב לציין שחלק מהדיון לגבי זכות הישארותם של העובדים וילדיהם בהחלט רצוי ומעורר מחשבה, ומעלה את השאלה הבסיסית של זהות העם היושב בציון. מדוע מי שמגיע לכאן וסבתו הייתה יהודייה מקבל אזרחות כמעט אוטומטית למרות שיכול להיות שאינו מדבר עברית ולא יודע דבר וחצי דבר על התרבות, בשעה שבן של עובד זר שכזה, שמדבר עברית שוטפת, מתעתד להתגייס ומסמס לכוכב נולד מגורש מפה? זה מוביל אותנו היישר לשאלה: מהו העם היהודי? דת? לאום? גזע? שבט? שאלות אלו הן חשובות, ואני מפנה את כל המעוניינים למסמך המרתק של גדי טאוב שפורסם לאחרונה, וחוזר להגדיר את הציונות מול מבקריה החדשים מבית. עם זאת, חשוב להבין שהמקרה דנן אינו פשע נגד האנושות, ולמרות שההחלטה אינה מלבבת, היא לגיטימית בכל קנה מידה מוסרי או משפטי מחמיר, בדיוק כמו ההתנתקות, החלטה על גודלו של סל התרופות, או שליחת חיילים להגן על הגבול. שולחים אותם חזרה הביתה, כמו כל תייר או עובד או סטודנט ששהותו אינה חוקית יותר. לא משנעים אותם למחנות השמדה, רחמנא ליצלן.

מעבר לדברים הללו, מעניין בכל זאת לנתח את הצביטה המצפונית שחשים רובנו, אני מאמין, נוכח הילדים העומדים בפני גירוש, בשעה שהם מפטפטים בעברית ומתייחסים לחזרתם לארצות מוצאם כמו לאיזו הגליה נוראה. כנראה שהפרובינציאליות והדימוי העצמי שלנו כל כך שפוף שאנחנו שמחים לראות סוף סוף מישהו שחושב שכל כך טוב כאן, ועמוק בפנים אנחנו מבינים שברמה העולמית, ילד קטן שמדבר עברית זו חיה כל כך נדירה, שאנחנו מרגישים חובה להשאיר אותו כאן, עימנו, בשמורת החיות שבסכנת הכחדה.

רגע, אני בעד?