על "אשה בורחת מבשורה"

ה"חדש של גרוסמן" כפי שהוא מכונה בימינו, הוא אחד הספרים המדוברים והמבוקרים בימינו, ולמרות ואולי בגלל ריבוי המלל סביבו, מצאתי לנכון לומר כמה מילים עליו ועל חווית הקריאה בו.
31-4792-b.jpg המפגש הראשוני עם הספר בא בד ובד עם הסיפור האישי/לאומי שאופף אותו, ספר שנכתב על הפחד משכול על ידי סופר ששכל את בנו עם סיומו של הספר, סופר שמדבר על הניסיון לשאת ולתת עם הגורל עצמו והוכה שוק על ירך באותה מטבע, ספר שמנסה לתאר את התקווה שהמילים יכולות לשמש כמגן, ומדגים את כישלון אותה תקווה בתוכו ומחוצה לו. המציאות הדרמטית בה נולד הספר יוצרת ציפייה עצומה ביחס לתוכנו, והשאלה הנשאלת כמובן היא: האם הטקסט עומד ברף הגבוה שמציבות נסיבות לידתו?
שאלות אלו ליוו אותי עם תחילת קריאת הספר, וכשאני מלא חששות מפני אכזבה, מהולה בתקווה לשחזור ההישג המונומנטאלי של "ע"ע אהבה", התחלתי להפוך בדפים.
בתחילה היה נדמה לי שמדובר במפח נפש. חששתי שהאווירה שנוצרה סביב הספר עקב נסיבות יציאתו הדרמטיות מסתירה טקסט מהוקצע אך לא מטלטל, כקורא גרוסמן וותיק, היה נדמה לי שאני מזהה את התבניות המוכרות, פה ושם היה נדמה לי שאני יכול להבחין בפיגומים שתומכים בטיעונים שחוקים הנבנים והולכים. משהו בטון הגרוסמני התחיל קצת לעצבן אותי. "גרוסמן איש טוב מדי" חשבתי לי. "הוא מבין את כולם, הוא אינו נוקט עמדה אמיתית". המשכתי בקריאה בתחושה צורמת משהו, אך עם תקווה ואמונה ברב-אומן שלא אכזב בעבר.
והתקווה לא הכזיבה. עם חלוף המילים והפסקאות, אחרי שכבר נדמה לך שאתה בטוח שאתה יודע איך המבנה בנוי, כבמעשה קסם, אתה מוצא את עצמך כלוא. אתה מביט לאחור, ואינך יודע איפה אתה נמצא: ואין לך ברירה אלא להתקדם, ועכשיו כבר נפלת ברשתו של רב האומן. החל מרגע שאי אפשר להגדירו, כמו רגע נפילת התרדמה, הדמויות שאתה קורא עליהן הן בשר ודם, ולא סתם, אלא כאלו שממש אכפת לך מהן. וכנראה שזהו הנושא האמיתי של הספר: האכפתיות, הדאגה, זו שהיידגר ראה אותה כתשתית הקיום האנושי, ובעיקר הדאגה ההורית, שגרוסמן מנתח אותה לפרטי פרטים, עד לעומק קווארקי ממש.
ברור שההתחלה הצורמת היא רק התזמורת הגרוסמנית שמכוונת את כליה.
היכולת יוצאת הדופן של דויד גרוסמן לפרק את המציאות הישראלית, האישית, המשפחתית, כל אותם מרכיבים שנראים כבר שחוקים ומאוסים, ולהרכיב אותם מחדש למציאות שהיא בדיונית אך חיה וקיימת, יוצרת מודל מושלם של חיינו אך כזה שדרכו אנו יכולים להסתכל על קיומנו בעיניים רעננות. המבנה הזה שגרוסמן טווה הוא מסובך ומורכב, אך אבני הבניין שמרכיבות אותו הן יומיומיות ומוכרות: צלקות קטנות, שתיקות גדולות, ושגרה שמתגלה כמבורכת רק תחת איום או אחרי אסון. כמו תחת מתקן אופטי בלתי אפשרי שמשלב מיקרוסקופ, טלסקופ ומכונת זמן, מנכיח גרוסמן את העכשיו המקומי והאישי, האינטימי כל כך, בעת ובעונה אחת עם המשפחתי, הלאומי, האנושי והנצחי. הוא מציג בדייקנות את הבלבול של הישראלי העכשווי, שמייצג את הבלבול של בן המערב המודרני אך עם הצבעים הייחודיים שלו: הוא מיואש מהתקווה לראות שלום באזור אך מואס במלחמה, הוא מבין את הערבים אך שונא אותם, הוא אינו מאמין בכוח עליון אך מתייסר מול התבניות שהמציאות רוקמת סביבו, נלחם עד חורמה באינסטינקט הקמאי של האמונה התפלה והמשא ומתן עם הגורל. הוא אינו מאמין בשטן הגורל אך מפחד ממנו פחד מוות, משביע אותו, מגרש אותו במיני מתנות עמוק בלבבו שלא ירים את ראשו מאי-קיומו הנוח כל כך.
גרוסמן מדייק עד קוצו של תו בתארו עולם רדוף שדים זה שלנו, שמתחזה לחברה נורמאלית, נאורה ושקופה. בכמה מילים מסוגל גרוסמן לקומם רגשות ואופני קיום שלא יציגו אלף תמונות.
המארג הנטווה והולך של הספר, נדמה שנשזר וגולש אל המציאות שסביבו, ואולי אף המציאות גולשת אל תוכו, והוא אינו רק טקסט, אלא סוג של עדשה, מערה, קרחת יער…אך המציאות הנוראה שהתדפקה על דלתה של משפחת גרוסמן באישון לילה חשבה אחרת. השזירה הצפופה כל כך של מארג חיינו הופכת לרקמה חונקת, לקורי עכביש, הסבך הגורדי הבלתי ניתן להתרה של הסכסוך הישראלי ערבי, הגברי-נשי, העצמי-עצמי…יש שרואים איזו משמעות מיסטית בהדהוד הזה של המציאות והטקסט הנבואי עם נפילת בנו של הסופר, אך לי זה נראה כמו ההיפך הגמור. המקריות הנוראה מהדהדת את טענתו של הטקסט לגבי אזלת כוחו וחוסר משמעותו שלו עצמו – ובכך כוחו ובכך משמעותו. המילים אינן המציאות, הטקסט הוא רק להטוט, אשליה, אפילו תהיה מוצלחת כל כך בבואה מרב אומן כמו גרוסמן. הקוסם אינו מכשף, ובטח אינו אל. בסוף היום הוא מקפל את מקטורנו ומחזיר את השפנים לכלוביהם. המילים, במקרה הטוב ביותר, מייצגות מציאות, ולא יכולות לאלף אותה. והשד הגדול, חסר הכתובת, אינו שועה להשבעות, הוא רק מבקש קורבן.

מודעות פרסומת

3 תגובות to “על "אשה בורחת מבשורה"”

  1. תום Says:

    עושה חשק לקרוא. אהבתי גם שהרבית לדבר על הספר בצורה מופשטת יחסית.

  2. יונית Says:

    ביקורת קולעת. כשסיימתי את הספר חשבתי לעצמי שזה הספר הכי ישראלי שיכול להיות (המחשבה המלאה היתה שאם אחרי שנעלם מהמפה מישהו ירצה להבין מה קרה פה, זה הספר שכדאי לקרוא…).

  3. רותי לינדנברג Says:

    וגם אתה, אחייני היקר, שהפכת לאבא בימים אלו, מלהטט במילותיך, ונוגע, בי, כקוראת אובייקטיבית וכדודה סובייקטיבית,
    הבלוג בכלל מרתק-
    אוהבת,
    רותי 😛

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: