עלה בדעתי (25)

ונניח, כפי שטוענים בודהא וממשיכיו, שה'אני' אינו אלא יצירה מלאכותית – אז מה בכך? האין זו היצירה הכבירה ביותר בתולדות האנושות, מופלאה מכל הגשרים והפירמידות והקתדרלות והסימפוניות יחדיו? למה לפרק אותו? למה להרוס?

נקראו לאחרונה (1)

סיפורים לא נעימים/עדי צמח (1993)

עדי צמח היה מהאינטלקטואלים הבולטים עד לפני כעשור, לפני שזכה לפרץ של פרסום ממנו הושלך להתעלמות תקשורתית גורפת בעקבות פרשיה תמוהה בה נחשפה האלימות שהפעיל כלפי אשתו. לי הוא היה זכור בעיקר כמתרגם של הטרקטטוס של ויטגנשטיין לעברית, אך הוא שלח ידו גם בפרוזה מסקרנת לאורך השנים, מלבד יבול לא מועט של כתבים בענייני פילוסופיה וספרות. כיום, בעקבות אותו חרם (או אולי סתם שכחה), אפשר למצוא את כתביו בעיקר לאחר נבירה בחנויות יד-שנייה, שם מצאתי גם את הספרון הזה. רמת הסיפורים לא אחידה, אבל שווה להציץ בו בשביל כמה הברקות מטרידות, כמו וידויו החושפני של קצין נאצי פיוטי ובלתי מתנצל (כמעט שני עשורים לפני 'נוטות החסד'), ועד הסיפור המוזר על הדובי שהתחתן עם מגבת. חלק מהסיפורים ריאליסטיים ועכשוויים, חלק פנטסטיים-סוריאליסטיים, אך כמעט כולם מעוררי מחשבה ומלאי רמזים על תהומות עמוקים מני חקר.

הפוליטיקה של הטכנולוגיה / יובל דרור (2006)

הוצאת מפה יצאה בסדרה של ספרונים בנושאי תרבות שונים, סדרה המזכירה מעט את המפעל הכביר של ספרי 'האוניברסיטה המשודרת'. כמו שם, גם כאן הגודל אינו מעיד על רדידות, וספר זה הוא אחד הפירות המעניינים בסדרה. הספר מנסה לתת פרספקטיבה היסטורית על חלק מהמהפכות הטכנולוגיות שאנו חווים כיום, ומסתכן בהתיישנות מהירה כשהוא מנסה לסקר נושאים כמו זכויות יוצרים בעידן הווירטואלי, ומצביע על הקשר ההדוק שבין התפתחויות טכנולוגיות, תרבותיות ופוליטיות. שאלתם את עצמכם פעם איך התחילו שידורי הרדיו המסודרים, למרות שלאנשים לא היו מקלטים? ומדוע הוידיאו לא יצא לשוק בראשית שנות השבעים למרות שהטכנולוגיה הייתה כבר קיימת? זה המקום לברר.

מסע בחלל הפנוי / דב אלבוים (2007)

דב אלבוים מוכר לכולנו כמנחה טלוויזיה ואיש רוח המזוהה יפה-יפה עם מהפכת ההתחדשות הרוחנית והחזרה לארון הספרים היהודי של העשור האחרון. בספר זה הוא מזמין אותנו למסע משותף לתהומות נפשו, ולסיפור יציאתו לשאלה ועזיבתו את העולם הדתי, עזיבה שממשיכה לרדוף ולהעסיק אותו בחרטות הרהורים ושאלות ללא תשובה. המסע בספר אינו כרונולוגי, אלא משתמש במבנה הסמלי של רבדי התגלות האל בעולם על פי הקבלה, הלוא הן עשר הספירות: מן המופשט אל המוחשי, במבנה המגלם בתוכו את התצורה המוסרית והקיומית של היקום ושל נפש האדם המהדהדת אותו. המשימה היומרנית של 'אוטוביוגרפיה רוחנית' כפי שהיא מכתירה את עצמה, לא תמיד עובדת: סיפור חייו של אלבוים נעלם בשלב מסוים ברקע, כשאלבוים נסחף לפרשנויות מקראיות ופיתוח רעיונות פילוסופיים שלא מתכנסים לאמירה ברורה, והקישור בין חייו והתחבטויותיו של אלבוים למבנה הקבלי של הספירות נראה לפרקים מאולץ, אבל בסך הכול מדובר בניסיון מקורי ומעורר כבוד, ובסך הכול מעשיר ואף מרגש.

שמע ישראל

אין נושאים ציבוריים רבים שבהם דעותיי כל כך משוללות ספק, כמו בדעתי על העדה החרדית.
מי שעוקב אחרי רשימותיי, יודע שאינני שלם עם נושאים רבים, גם בנושאים המכונים בד"כ כלל "ימין" ו"שמאל", אבל כאן בליבי אין ספק. אפשר לומר "נפל דבר היום בישראל", עת הקרע בין הכת היהודית הקיצונית המתקראת "החרדים" מגיע לנקודת רתיחה חדשה, כשקבוצת ההורים מעמנואל מוכנים להיכנס למעצר על מזבח הזכות לקיים את מערכת החינוך המפלה והפרימיטיבית שלהם (כן, כאמור, אני עומד כאן מאחורי כל מילה שאני אומר). אבל זה רק עוד מהלך במלחמת תרבות שמתנהלת כל העת, וכל שבוע של אדישות ואי-עשייה מצידנו גורם לכרסום נוסף בשלטון החוק. כעת נחשפת גם ערוותה של המפלגה הצבועה ביותר, ש"ס, משום שלכאורה הפסיקה של בג"ץ אמורה הייתה להיות לטובתם: מניעת אפליית מזרחיים. אך למעשה, הם בעד הנצחת ההפרדה האנכרוניסטית בין עדות ישראל.
כמובן שהחלטת בית המשפט היא מיותרת. היא מיותרת משום שהיא ניסיון לנקות כתם קטן בביצה גדולה רקובה ובאושה שהיא עצם הקיום של רשת חינוך עצמאית פרימיטיבית וטפילית, זרוע ההתרבות של הכת הקיצונית, של המדינה בתוך המדינה שצמחה בתוכנו.
מלחמת התרבות בעיצומה, אם נרצה ואם לאו, ואסור להתפשר בעניין. יש להפשיל שרוולים ולהתחיל לטפל בבעיית הכת החרדים מן השורש: לקצץ ולבטל את קצבאות הילדים מעתה והלאה, לייבש את ביצת ההקצבות לאט ובטוח, להתחיל לגייס ולחנך את החבורה הפרועה הזו, ומי שרוצה להתבדל ולהמשיך ולהתעטף בכבלי העבר – לא על חשבוננו! אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו צריכים להתאחד, ימנים ושמאלניים, חילוניים ודתיים-לאומיים, כל הציוניים השפויים והמודרניים צריכים להתאחד סביב הנושא הזה ולהציל את המדינה מהאיום הגדול ביותר עליה.אם יש לנו אומץ להתעמת עם כל העולם, אז אנחנו יכולים להתעמת עם קבוצת הצווחנים הזו. מה הם יעשו לנו? יטיחו בנו את שתי הקללות הפופולאריות שלהם: "נאצי" ו"יותר גרוע מנאצי"?
אלפים רבים של חרדים יוצאים לרחובות כעת עם הליכת ההורים הסוררים אל הכלא. הם יוצאים המון לרחוב, החבר'ה האלה, יוצאים אחרי כל קבר רקוב והומו מרקד. מאיפה יש להם זמן? אהה. הם לא עובדים. אנחנו לא שם כי אנחנו עסוקים בלממן אותם. ולמה הם יוצאים לרחוב ושורפים פחים? למה הם לא מתפללים למען מטרותיהם? עם הצבא הם טוענים שזה עובד.
ניפגש בכיכר. שבת בערב, באמצע השבוע אנחנו עובדים.

עלה בדעתי (24)

על מנת להראות יפה, דרוש לאשה טעם טוב.

על מנת להיות סקסית, נחוץ לה גם קורטוב של טעם רע. 

עלה בדעתי (23)

לפעמים נשאלת השאלה "מה נשמע", לא כמחווה נימוסית רטורית, אלה כהתעניינות כנה מצד חבר קרוב, שמצפה לפירוט מעבר ל"בסדר" הסטנדרטי. אבל למען האמת, תשובה אמיתית על השאלה הזו אינה בנמצא, כי אם אני מנסה באמת להסביר את המצב לאשורו, ולפרט מה קורה ומה העניינים, אני מוצא את עצמי מנסה לתאר ערפל: לא מוגדר, משתנה בזמן. והמתעניין נראה לי כמישהו שאומר לי, "תאר לי את הערפל של חייך. תאר לי ערפל אחד בצורה שאוכל להבחין בינו לערפל אחר."

והערפל, הוא ערפילי, זה הכול. לא נולדה השפה שתתאר בצורה מוצלחת ערפל. ובכלל, אין לכל אחד ערפל אחר. כי לערפל איו גבולות. ו"המצב" של כולנו הוא חלק מערפל אחד אדיר ובלתי נגמר. אז "הכל בסדר". ו"יהיה בסדר". וזה הכול.

הפילוסופיה של האיקידו

מה זה איקידו?

איקידו היא אומנות לחימה יפנית החותרת להכרעת עימותים בדרך שאינה פוגעת. באיקידו מתאמנים רבים בארץ ובעולם, והיא מצויה בשורה הראשונה של אומנויות הלחימה המובילות. איקידו אינו ספורט, ולא נערכים בו תחרויות, אלא דרך חיים שנועדה לחשל את הגוף, לשפר את הנפש ולתרום לאחדות ביניהם.

על מתן השם ובחירות תרבותיות

כבני תרבות אנחנו עושים בחירות רבות, ולרבות מהן יש משמעויות שאנו נמנעים מלחשוב עליהם. אז כשאנחנו נוהגים ברכב ממונע, אוכלים בשר או קונים תוצרת סינית, אנחנו יכולים להגיד שזו לא ממש בחירה, אנחנו חלק מקולקטיב, קורבן להחלטות שאיננו יכולים לשנות, אבל חלק מהבחירות התרבותיות שלנו הן חופשיות כמעט לחלוטין, והן הזדמנות הפז שלנו להשתמש ביכולת שלנו להשפיע על התרבות שאנחנו חלק ממנה ולא רק להיות מושפעים על ידה.
אחת מהבחירות הללו היא מתן השם לילדינו. לכאורה מדובר בהחלטה אסטטית גרידא, אך למעשה זוהי אחת מהצהרות הכוונות הערכיות המשמעותיות ביותר שאנו עושים, ויש בכוחה להגדיר את זהותנו ואף להטות באופן ישיר מגמות חברתיות. בישראל, להבדיל ממדינות רבות אחרות שנהנות מיציבות תרבותית גדולה יותר, מייצגים השינויים המהירים יחסית בשמות הניתנים לילדינו את התמורות המפליגות שחלות בחברה המתהווה.

על אקראיות ואקראיות במשחקי תפקידים

1. מהי אקראיות?

כמו מושגים בסיסיים רבים, גם משמעות המילה "אקראיות" מובנת לנו לחלוטין עד לרגע שאנו מנסים להגדירה בצורה מפורשת ומסודרת. באופן טבעי נכתיר אירוע כאקראי כאשר יחסר סדר או סיבה פנימית, מה שיהפוך אותו לבלתי צפוי. באותה מידה נכנה אקראי גם כמשהו שלא נקבע על ידי רצונו של מישהו, שרשרת של נסיבות שנגרמה על ידי גורל עיוור. כבר כאן אנו נתקלים בבעיות בהגדרה. הלוא ייתכן שדבר מה יתרחש כתוצאה מהחלטה של מישהו ועדיין יהיה בלתי צפוי או חסר הסבר לדידנו. כאן אנו עומדים לראשונה בפני טיבה היחסי של האקראיות.

על האמת באינטרנט

"אל תאמר מצאתי את האמת. אמור: מצאתי אמת." (קונפוציוס)

עובדה. מילה חזקה. בדרך כלל היא משמשת כטיעון ניצח בוויכוח או כסימוכין לאימות שאינו מוטל בספק, אך לעיתים קרובות אנו נוטים לשכוח שזו בסך הכל מילה. עובדה.

הרשת היא מקור בלתי נדלה של מידע, אך היא גם סבך מפותל של טעויות, הטעיות ואחיזות עיניים.

הטעות של שפילברג, הגדוּלה של וולס

העיבוד האחרון ליצירתו של ה. ג'. וולס מזמין עיון מחדש ביצירה הקלסית של הסופר האנגלי. דווקא בהשוואה לעיבוד המודרני ורווי הפעלולים של סטיבן שפילברג, מתגלה הספר בן הלמעלה ממאה כבוגר ומפוכח הרבה יותר מהעיבוד הילדותי, אם כי המרתק חזותית של הבמאי האמריקני.

נתעלם מהשינויים השטחיים שנעשו ביצירה, כמו ההעתקה של המקום מאנגליה לארה"ב, ומשלהי המאה התשע עשרה לימינו, ואפילו מכמה שינויים עלילתיים שנעשו על מנת לרענן את הפלישה ולעשותה למשכנעת יותר בעיני הצופה בן המאה העשרים ואחת (כמו שהחייזרים אינם מגיעים ממאדים, הידוע כיום כשומם), וננסה לתמצת את הגרעין העיקרי שכל אחת מהיצירות בנויה סביבו, ושאותו היא מנסה להאציל על הצופה או הקורא.