Archive for the ‘קולנוע’ Category

הטעות של שפילברג, הגדוּלה של וולס

1 בינואר 2010

העיבוד האחרון ליצירתו של ה. ג'. וולס מזמין עיון מחדש ביצירה הקלסית של הסופר האנגלי. דווקא בהשוואה לעיבוד המודרני ורווי הפעלולים של סטיבן שפילברג, מתגלה הספר בן הלמעלה ממאה כבוגר ומפוכח הרבה יותר מהעיבוד הילדותי, אם כי המרתק חזותית של הבמאי האמריקני.

נתעלם מהשינויים השטחיים שנעשו ביצירה, כמו ההעתקה של המקום מאנגליה לארה"ב, ומשלהי המאה התשע עשרה לימינו, ואפילו מכמה שינויים עלילתיים שנעשו על מנת לרענן את הפלישה ולעשותה למשכנעת יותר בעיני הצופה בן המאה העשרים ואחת (כמו שהחייזרים אינם מגיעים ממאדים, הידוע כיום כשומם), וננסה לתמצת את הגרעין העיקרי שכל אחת מהיצירות בנויה סביבו, ושאותו היא מנסה להאציל על הצופה או הקורא. (more…)

על הבכי

20 בספטמבר 2009

אתם ודאי מכירים את סדנאות הצחוק המביכות הללו, שם מדריך מזוקן מעודד אנשים לצחוק בצוותא, וכולם מסבירים כמה הדבר בריא לגוף ולנפש ושצחוק הוא פעולה טבעית שמתרחשת כל הזמן בשיחה, גם כשאין באמת גורם הומוריסטי נראה לעין. לפיכך, סדנאות הצחוק הללו מיותרות. לכל אדם בעל חיי חברה סבירים יש מספיק הזדמנויות לצחוק, ולאדם ללא חברים לא דרושה סדנת צחוק אלא פעילות שתעזור לו לרכוש חוג חברתי. חוץ מזה: יש עוד אינסוף הזדמנויות לצחוק צחוק אמיתי ומנומק, ולא צחוק זן מביך וחסר סיבה בצוותא ניו-אייג'יסטית. עולם התוכן התרבותי שלנו שוקק אנשים שמנסים להצחיק אותנו באינספור דרכים שונות: בהופעות, ברדיו ובטלוויזיה, בהומור גבוה או נמוך, בציניות, סאטירה ובסלפסטיק. כל אחד יכול למצוא מישהו או משהו שיצחיק אותו, ורובנו אכן עושים כך.

בצחוק יש משהו משחרר, אך מה לגבי אחיו התאום, ההפוך, הבכי? נכון, גם סביב האפקט המשחרר של הבכי יש קונצנזוס, אבל דווקא בו אין הכרה כפעילות חברתית. זה מביך לבכות לפרהסיה, ולא רק עבור גברים. הבכי לא צץ בספונטאניות בשיחות חולין, ויש בו משהו אמיתי, עמוק יותר. אחרי הכול, כתינוקות, אנחנו בוכים לפני שאנחנו צוחקים, אנחנו בוכים לפני שאנחנו מדברים או בעצם עושים כל דבר. זעקת הבכי היא הדבר הבסיסי והקמאי ביותר שאנחנו מפיקים בבואנו במגע עם העולם, ואין היא פוסקת, היא רק מופגת במגע פטמה, נבלעת מתשישות, מודחקת ונקברת. וכשלעיתים רחוקות בא הבכי לביקור, באירועי משבר קיצוניים, זה כמו אותו בכי ישן שהדחקנו חוזר, אותו חוסר צדק המתין לנו כל העת בגרון.

"רחוק מהבית קיבלתי מכות

מילד חזק והתחלתי לבכות

הלכתי הביתה, הבכי נחלש

ראיתי את אימא, התחיל מחדש"

(יהודה אטלס, ,"הילד הזה הוא אני")

בכי אינו פעילות חברתית לגיטימית, אולי מכיוון שבכי הוא פעילות מאוד אנוכית, כשם שהיא מאוד אישית וחושפנית. בכי הוא הפעולה של התינוק שחושב שהוא מרכז העולם, ולו תמיד נמען אחד ויחיד: אימא. יש הרבה פחות סדרות טלוויזיה או סרטים שמנסים לעזור לנו לשחרר את אותה יבבה תקועה מאשר כאלה שמעודדים את הגיחוך שכבר ממילא שם, וגם המעטים שכבר מנסים לא עושים זאת בהצלחה יתרה. אפילו אירועי המשבר האמיתיים כבר לא מצליחים לפתוח את ברזי הדמעות הקבורים תחת כל כך הרבה שכבות של הדחקה והתחשבות, לפחות במקרה שלי. דווקא בטרגדיות הגדולות שחוויתי, לצערי, נותרו עיניי יבשות. בלוויות ובאזכרות של האנשים היקרים לי עמדתי כמעט אדיש, נבוך נוכח גילויי הצער של האחרים. להבדיל מהצחוק, החברה הסובבת, קרובה וחמה ככל שתהיה, מנעה ממני כל יכולת של ביטוי הצער.

אך כמובן שהצער מצטבר. אך כיצד הוא נפרק? אך ורק בתיווך אמנותי. קטע מוזיקלי או סרט, לכאורה ללא הקשר ברור, יכולים לסחוט את אותה דמעה, ואם אני בגפי, אפילו יותר מכך. עם השנים צברתי לי כמה טריגרים כאלה, ובחשאיות גדולה, אני מתייחד עימם ופורק מעט מהאוקיאנוס האפל שנצבר בנפש. לכאורה אין קשר בין אירועי הצער בהם אני נזכר לבין המתווך האמנותי שמשמש כטריגר. כמה תווים של באך יכולים בזמן הנכון לפתוח את הנשמה כמו קוד של כספת. אבלle_peuple_migrateur.jpg לעיתים החיבור אפילו מוזר יותר. למשל: הסרט "ציפורים נודדות" גורם לי לבכות, פעם אחר פעם, ולא דווקא בקטעים הקשים שם ניצוד אחד האווזים או שוקע בביצה, בעוד חבריו ממריאים אל על. כמובן, קטעים אלה הכרחיים כדי ליצור את התמונה השלמה, את האמת הבלתי מתפשרת שהופכת את הסרט הזה לכה רב עוצמה עבורי. אבל יותר מכך חזקה ההשלמה שמקרין הסרט שכך הם פני הדברים, ולעולם לא תהיה לכך תקנה: אין טעם לכעוס על ציד או על בעל המפעל המזהם כמו שאין לכעוס על הסרטן שטורף את הציפור האומללה, שבורת הכנף, שנותרה מאחור. אך הצער האמיתי לופת את גרוני דווקא נוכח היפעה המרהיבה של ראשי החץ הנודדים שצולמו כנף אל כנף מדאון, הדבקות האינסופית של הציפורים הנודדות הלאה והלאה, והכיתוב שמצהיר בלאקוניות על מספר אלפי הקילומטרים שהקטנים האלה גומעים ללא תלונה או שאלה מדי שנה בשנה. כשאני חוזה בזה אני חש תחושת התגלות עמוקה שמזכירה, כנראה, את רגשותיו של מאמין האמת. אך אני, האתאיסט, איני מאמין באל, לא באבא שינחם אותי, רק בריק אכזרי ומסתורין שלעולם לא ייפתר. אך בתוך היפעה, בין ההרים הנשגבים אני חש בנוכחותה של אמא, אמא אדמה, והבכי מתחיל מחדש.

על הבינוניות המודעת לעצמה

10 בנובמבר 2007

ערוץ 8 מספק הרבה הזדמנויות מלבבות לחובבי קולנוע להשכיל ולהעשיר את עולמם, על ידי מפגשים עם יוצרים ושחקנים, וכן בעזרת סקירות מעמיקות של ז'אנרים שנעשות מעת לעת.
אני בטוח שלא צריך להציג את הסדרה האינסופית של "סטודיו למשחק", שלמרות המגיש המלוקק ביותר בעולם, מצליחה לשמור על עניין בזכות הגלריה המפוארת של שחקנים ממנה לא נפקד כמעט אף פרצוף שהופיע בהוליווד בעשורים האחרונים. "סטודיו למשחק" הביאה מספר בימאים (במיוחד קופולה וסקורסזה בהופעות מאלפות, בלתי נשכחות, ובמקרה של קופולה גם מרגשות ומצחיקות עד דמעות), אבל הצטיינה במיוחד בחשיפת פרצופם האמיתי של האנשים מאחורי הדמויות (אד האריס, למשל, הוא איש מוזר מאוד). סדרה אחרת שמבליחה כעת על המסך מעת לעת בשידורים חוזרים, היא "הבמאים", והיא מתמקדת דווקא בפרצופים הפחות מוכרים, אך בדרך כלל המעניינים יותר של תעשיית הקולנוע, הלוא הם היוצרים עצמם. (more…)