Archive for the ‘פילוסופיה’ Category

על "האיש במצודה הרמה" ומשמעות ההיסטוריה

4 ביולי 2012

לפני שבע עשרה שנה קראתי את "האיש במצודה". עד הסוף. לעומת ההבטחה לספר מופתי מהולה בסקרנות לחקור את העולם ההפוך של "הנאצים ניצחו", נתקלתי במבוך זן סתום. אכן, היו שם נאצים, והם ניצחו במלחמה, וקליפורניה, מחוז ההתרחשויות, היא בשליטה יפנית. אבל על מה הספר הזה? לא היה לי הרבה מושג. מאז, ההערכה הפומבית שלי לפיליפ ק. דיק הייתה מתוך קונפורמיזם מד"בי. ידעתי שהוא נחשב מאוד, ובמיוחד "האיש במצודה" שזכה בפרס הוגו אי שם בשנת 63', והכרתי כמובן את ייצוגו חסר התקדים בעולם הקולנוע, דרך עיבודים רחוקים יותר או פחות ליצירותיו הספרותיות. אבל כל זה היה ברמת הכותרת. בצלילתי היחידה אל תוך בריכתו האפלה, לא ראיתי כמעט דבר.

והנה, לאחרונה, "האיש במצודה" זכה לתרגום חדש (ומוצדק), של שמעון אדף, ויצא שוב בהוצאת "עם עובד". "מעולם לא הייתי מעריץ גדול של דיק", התנצלתי כשנתבקשתי לדבר עליו ב"מוסף לספרות" ברשת א', אבל אחרי עוד רגע של מחשבה, אמרתי: "אולי בכל זאת אנסה שוב."

וניסיתי. וראיתי דברים אחרים לחלוטין. למעשה, גיליתי מחדש את אחת היצירות המעמיקות שנתקלתי בהן מעודי. נו. בכל זאת התפתחתי ככלות שבע עשרה שנה. והמלך, כלל וכלל לא עירום.

(בתאריך השטני של יום שישי הקרוב, השישי לחודש בשעה שש, תשודר השיחה שלי על "האיש במצודה הרמה" עם רונה גרשון-תלמי ב"מוסף לספרות" ברשת א', 104.8 FM. התכנית תועלה מאוחר יותר לאינטרנט בקישור שיפורסם כאן בהמשך).

* * *

מהי ההיסטוריה? היש לה כיוון, מבנה ומשמעות או האם היא אוסף של צירופי מקרים חסרי קשר, שאנחנו מפרשים בדיעבד? ולמה ההיסטוריה היא דבר חשוב? היסטוריה אינה רק אוסף של אירועים, אלא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, מצדיקים את מעשינו ומקומנו כאן. מלחמת עצמאות או נכבה? טרוריסט או לוחם חופש? שגעון או שפיות? ההיסטוריה אמורה להיות התשובה. אך האם יש דבר כזה – "היסטוריה" – ללא תלות בנקודת מבט?

שאלות אלה ואחרות נשאלות באחד הרומנים החשובים של המאה העשרים, קלאסיקת מד"ב מ-1962: "האיש במצודה הרמה" מאת פיליפ ק. דיק. פיליפ ק. דיק מוכר לנו דווקא הודות להשפעתו על עולם הקולנוע, עם עיבודים לספריו כמו "בלייד ראנר" ו"זיכרון גורלי", שהביאו תמונה של עתיד קודר יחד עם שאלות פילוסופיות על זהות ומציאות. "האיש במצודה הרמה" משתייך למה שקרוי סוגת "ההיסטוריה החלופית", ומתאר מציאות בה מלחמת העולם השנייה הסתיימה באופן הפוך ממה שמוכר לנו. העולם מתחלק בין מעצמות הציר המנצחות. ארה"ב הכבושה מחולקת בין יפן הקיסרית וגרמניה הנאצית. האמריקנים הם צל חיוור של עצמם, נרדפים ומושפלים. הרחק ברקע, שמועות על נפלאות הטכנולוגיה הנאצית, כיבוש החלל, זוועות שואה שנייה ושלישית באסיה ובאפריקה השחורה. הספר עשוי כמלאכת מחשבת של דמויות ורעיונות, כחידה עמוסת רמזים על טבע המציאות, על משמעות זיוף לעומת מקור, שפיות, שגעון, ורוע מוחלט. פיליפ ק. דיק היה מהראשונים שהביאו למד"ב איכויות ספרותיות מעבר לתוכן הרעיוני, והפנה אותו למחוזות חדשים של חקר הנפש והמציאות.

המחשבה שתיתכן היסטוריה חלופית היא הצהרה שהמציאות שלנו, בעצם הזהות שלנו, היא קונטינגנטית, מקרית. העובדה שנולדנו גברים או נשים, יהודים או ערבים, היא חסרת משמעות, וכל דבר היה יכול להיות כך או אחרת, עקב השתלשלות כאוטית של מקרים חסרי קשר. כל מערכות הזהות של דת ולאום הן הצגה אד-הוק, אשליה. אך אם אנחנו מנסים להתעלות מעל נסיבות חיינו המקריות וזהותנו השרירותית ומתבוננים על מצב הדברים באופן חופשי ועצמאי כביכול, אנו מגלים שבעולם אובייקטיבי זה אין טוב ורע, אין משמעות לשיפוט מוסרי.

גם בספרו של פיליפ רות "הקנוניה נגד אמריקה", ההיסטוריה משתנה וגרמניה הנאצית מנצחת במלחמה, אך זה קורה בשל תהליך חברתי בארה"ב שגורם לעליית לינדנברג האנטישמי לנשיאות. רות מאמין שההיסטוריה נשלטת על ידי תהליכים ברי משמעות, ולכן משתמש בסוגת ההיסטוריה החלופית כדי לומר משהו על אמריקה של היום, להזהיר מפני זרמים וסכנות. אבל אצל דיק, לעומת זאת, הנאצים לא מנצחים בגלל זרמים גיאו-פוליטיים או כשל מוסרי. פשוט, ניסיון ההתנקשות של ג'ו זרגרה ברוזוולט ב-1933 מצליח, תנועה קלה של היד והקליע מוצא אותו במקום את ראש עיריית שיקגו כפי שקרה בהיסטוריה המוכרת לנו. הדבר מביא לשרשרת אירועים שהשאירו את ארה"ב עמוק בתוך המשבר הכלכלי ומחוץ למלחמת העולם השנייה. ארה"ב המוחלשת לא יכולה הייתה לעמוד כנגד פלישה יפנית וגרמנית, הובסה וחולקה בין מעצמות הציר. הפילוסוף והמדען הצרפתי בן המאה ה-17 בלייז פסקל אמר: "אילו אפה של קליאופטרה היה קצר יותר, פני ההיסטוריה היו משתנים" מכאן שלהיסטוריה אין משמעות, היא אוסף של צירופי מקרים, ולכן גם בלתי צפויה.

ההשוואה בין פיליפ ק. דיק לבלייז פסקל מעניינת במיוחד לאור גורלם הדומה. שניהם הכירו בעובדה שכל ניסיון לתפוס את המציאות באופן אובייקטיבי לחלוטין מותיר עולם ריק ממשמעות, תנועה של חלקיקים בחלל ריק, כמאמר דמוקריטוס. פסקל אמר על החלל הזה: "השתיקה הנצחית שלו מפחידה אותי". והנה כי כן, פסקל ודיק, אנשים רציונליים ומעמיקי דעת, מצאו עצמם חווים התגלות מטאפיזית, אלוהית. במקטורנו של בלייז פסקל נמצא תפור לאחר מותו פתק אותו נשא כל חייו, עדות להתגלות שפקדה אותו בליל ה-23 בנובמבר 1654, בין עשר וחצי לחצות וחצי:

"אש. אלוהי אברהם. אלוהי יצחק. אלוהי יעקב. לא אלוהי הפילוסופים והמלומדים. וודאות. וודאות. אושר. שלווה…שכחה של העולם והכל מלבד אלוהים. אושר. אושר. אושר. דמעות של אושר"

יותר משלוש מאות שנה מאוחר יותר, ב-20 בפברואר 1974, החל פיליפ ק. דיק לחוות שורה של חזיונות משונים, שסחפו אותו להזיות פראנואידיות ודתיות שרדפו אותו לשארית חייו עד מותו ב-1982. חזיונות אלו הזינו את יצירתו שהפכה מוזרה יותר ויותר, אך שעדיין נקראת ונחקרת על ידי מעריציו האדוקים.

נראה שהבדידות הבלתי נסבלת מול היקום הבלתי מוסבר, וקיומנו המקרי והאפסי בו דחפו את דיק כמו את פסקל למצוא את ניחומם בהתגלות המוחלט. הנטייה הזו באה לידי ביטוי בפרשנות אפשרית לסיומו של ה"איש במצודה הרמה".

בעולם המראה החלופי של הספר מצוי ספר שהוא בן דמותו ההופכי: ספר "היסטוריה חלופית" ושמו "הסתבל החגב", ובו משתקף עולם המראה ההפוך בעיניי דמויות הספר: הנאצים הפסידו במלחמה, ארה"ב ניצחה. אך מסתבר ש"הסתבל החגב" אינו מתאר את עולמנו שלנו, אלא מציאות נוספת, שלישית, מעין מראה עקומה למציאות הנוכחית. מראה בתוך מראה. "האיש במצודה הרמה" הוא כותבו של הספר, ונחבא מאימתו של הכיבוש הנאצי שרואה את רב המכר החתרני כאיום על צדקתו המוחלטת של הרייך. סצנת הסיום בה מגיעה הגיבורה ל"מצודה הרמה" ומוצאת אותה כבית רגיל, ורואה את הנביא המסתורי שכתב את הספר כאחד האדם, יכולה הייתה להיות הדהוד מושלם להתפכחות של דורותי ב"קוסם מארץ עוץ", כשהקוסם מתגלה כמתחזה המושך בחוטים. אך כשספר התמורות הסיני, המדריך לחיים בעולם בו יפן שולטת, מעיד ש"הסתבל החגב", כלומר החלופה בתוך החלופה הוא אמת, אנו מבינים שחידת המציאויות המתחלפות של דיק עוד לא תמה. ואולי הוא אומר לנו כך: להיסטוריה אמנם אין משמעות, אך יש משהו בעל ערך מוחלט, כוח אל-זמני, שמדבר אלינו מבעד לכל הממדים וההיסטוריות האפשריות. והדבר הזה איננו בהכרח בעדנו.

מודעות פרסומת

על "ריפוי או פיתוי" וחוסר-פתיחות לכאורה

22 בינואר 2011

השיטות הרפואיות ה"אלטרנטיביות" מגוונות והפכו למצרך נפוץ כמעט בכל גוני החברה. מן הקצה הדתי-אלילי, שמסתמך על קמעות וברכות רבנים, ועד חילוניים משכילים, אפילו רופאים, שמוצאים מזור במיני מחטים ומרקחות מהולות, נראה שלכל מי שהתייאש מפתרון לבעיה רפואית כלשהי בזרועות הממסד הרפואי נסמך-הראיות, יש תשובה, בהתאם לסגנון ולהעדפה האישית. יש מי שמוכן להאמין בקיומם של אנרגיות בלתי נראות בטיפולי רייקי, ויש מי שחייב משהו מוחשי יותר, כמו המרקחת ההומואפטית הנרשמת על ידי מישהו שלבוש בדיוק כמו רופא, ומשתמש במושגים מעורפלים בלטינית. ספקטרום הפתרונות פרוש במדויק לפי סף האמונה, ההעדפות התרבותיות ומידת הייאוש. יש מי שמלינים על אטימות ליבם של הרופאים העמוסים במערכת הציבורית, יש מי שסומכים ידם על סיפור הצלחה ששמעו ממכר, ויש מי שחמושים באידיאולוגיה מסודרת המכירה בקיומם של קווי אנרגיה בלתי נראים, אך לא בקיומם של מדענים ישרים שאינם משוחדים על ידי הממסד ותאגידי התרופות.

סיימון סינג, פיזיקאי וה"רוקסטאר" של עולם המדע הפופולארי חבר לפרופ' אדזארד ארנסט, מומחה ביקורתי לרפואה אלטרנטיבית, שאף עסק בה בעצמו ולכן מכיר אותה מבפנים, על מנת לחקור את הנושא לעומק. לא אלאה אתכם בפרטי הספר, אליו אתם מופנים בעצמכם. סינג וארנסט סוקרים את התחום ומתמקדים בארבע דיסציפלינות ידועות ופופולאריות: דיקור סיני, הומואפטיה, כירופרקטיקה וצמחי מרפא. שני הכותבים המלומדים מציגים את מיטב הממצאים המדעים לגבי מהימנות ויעילות השיטות, ואם לקפוץ לסוף, משמיטים את הקרקע מתחת לרוב המוחלט של הפרקטיקות האלטרנטיביות ומותירים שם לא הרבה יותר מאשר אפקט פלצבו. בסוף הספר הם עורכים סקירת בזק על מגוון רחב יותר של דיסציפלינות רפואיות אלטרנטיביות, ומסקנותיהם דומות. בעקבות הפרסום הסתבך סינג בתביעת לשון הרע מצד איגוד הכירופרקטיקה, תביעה ממנה נחלץ לאחרונה.

כאמור, לא אכנס לפרטי הסקירה, סינג וארנסט עושים זאת טוב ממני, אבל אנסה להפנות את המבט דווקא למה שלדעתי אין בספר, או אולי מופיע בו במובלע, והחוסר בדיון רציני ומפורש בו עלול לבלבל או לפגוע בהבנה דווקא של הקורא החושב והביקורתי. סביר להניח שהנקודה הזו לא נעלמה מעיניהם של הכותבים המלומדים, אך ודאי שסינג, כותב המדע ה'עממי' המצליח של ימינו (וקל וחומר טוב ממני), בחר לדלג עליה, בשם התמצות הפופולריזציה. את הנושא שאני מדבר עליו אפשר לכנות בשם "השקפת העולם המדעית".

סינג וארנסט עובדים בצורה מאוד מסודרת. בתחילה הם מציגים את כלי הבדיקה, הוא הניסוי הקליני, כלי סטטיסטי שנועד לאפיין יעילות של טיפול לבעיה מסוימת, תוך ניסיון לעקוף הטיות שונות ולבודד את הגורם היחיד להיות הטיפול הנבחן על ידי לקיחת מדגם גדול ואקראי, ושימוש בקבוצות ביקורת. מכאן ואילך, צריך הקורא לסמוך ידיו על שיטה זו, וללכת בדרך שמתווים סינג וארנסט. רוב הספר מוקדש לסקירות של ניסויים שנעשו ברבות השנים על מנת לבחון שיטות את יעילותן של שיטות טיפול שונות. אך כאן יכול אף הקורא הנאמן וה'רציונאלי' לבוא במבוכה, מכיוון שסינג וארנסט בוחרים להטיל ספק במהימנותם של כמה מחקרים שמצביעים על יעילות לכאורה של טיפולים אלטרנטיביים, ואפילו בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי שנתן רוח גבית לפרקטיקת הדיקור הסיני. במקרים אלה חופרים סינג וארנסט ומגלים חשד להטיות על רקע פוליטי (היוקרה הלאומית של סין, למשל), רמאויות, אינטרס אישי, חוסר מקצועיות והבנה. יושרם של הכותבים, שהביאו לידיעת הקורא גם מחקרים שמנוגדים למסקנותיהם, עלול לעמוד בעוכריהם בבואם לשכנע את הציבור במופרכות הגישה האלטרנטיבית. הקורא הנאמן נחשף לפתע לעובדה שהעולם המדעי הוא עולם אנושי, שחשוף, כמו כל מוסד חברתי, להטיות כאלו ואחרות, ותלוי ביושר של חבריו. כך, אפילו אם הוא מסכים לכלי הבדיקה המוצהר של סינג וארנסט (הניסוי הקליני), הוא עלול למצוא עצמו בנקודת ההתחלה, ולהתפתות, בצוק העיתים, בשעת חולי ומכאוב חסר מזור, לזרועות והדיסציפלינה האלטרנטיבית הקרובה ביותר.

אני מסכים עם ממצאיהם של סינג וארנסט, אבל אני מגייס לצורך העניין כלי אחר, גדול וכביר שעומד ברקע, ומעניק את הקרקע המוצקה לכל טיעוניהם, והוא 'השקפה המדעית' הכללית.

לכולנו, אם נרצה ואם לאו יש השקפת עולם. היטיב לתאר זאת ויטגנשטיין ב"על הוודאות", הרשימות הבלתי גמורות שכתב סמוך למותו. כל מה שאנחנו נותנים בו את אמוננו, עובר דרך המסנן של תפיסת העולם הכללית שלנו, כלומר איך שאנחנו סבורים, במודע או שלא, במפורש או שלא, שהעולם נראה ופועל. אם מישהו יבוא ויגיד לנו שהוא ביקר אתמול על כוכב הלכת שבתאי, נטיל בכך ספק גדול, גם בלי לבדוק את טענותיו, משום שעל פי העולם כמו שאנחנו מכירים אותו הסיכוי שהוא משקר או הוזה גדול לעין שיעור מכך שהוא דובר אמת. השקפת עולם היא עניין אישי אך ניתן לייחס אותה לקולקטיב, ובעצם היא נגזרת ממנו, משום שכל אדם רוכש את השקפת העולם שלו בראש ובראשונה מחינוך. אי אפשר לשנות השקפת עולם על ידי טיעונים הנסמכים על השקפת עולם אחרת (למשל ציטוטים מהתורה שנועדו לאוזני כופר גמור). השקפות עולם יכולות להתחלף כתוצאה ממשבר גדול, פנימי או חיצוני. כמובן שמעשיו של אדם לא נגזרים תמיד מהשקפת עולם מפורשת ומנוסחת, והתמונה מורכבת יותר. גם אם השקפת העולם אינה שלמה, היא מכילה בתוכה הפניות למוסדות או לגורמים שהם ברי סמכה בשאלה שתלויה ועומדת (למשל רבנים, מדענים, רופאים). אפשר לסכם את תפיסת העולם בראש ובראשונה היא ל"מי אתה מאמין", ומכאן נגזרת השקפה כללית של "במה אתה מאמין". צריך להדגיש שאי אפשר להשתית השקפת עולם על הטלת ספק. ספק יכול לבוא רק במסגרת השקפת עולם נתונה, ולהשתמש רק בכלים הקבילים בה. תומס קון פיתח את הרעיון בספרו הידוע "המבנה של מהפכות מדעיות", שם גרס שהמדע אינו מתקדם בהבנתו את העולם מניסוי אחד למשנהו, כמו שרבים סבורים. תוצאות הראיות הניסיוניות והחישובים מוסברים תמיד בהקשר של עקרונות מסגרת קשיחים, עליהם אין המדענים ששים לוותר. כל ראיה חדשה מוסברת תמיד לאור עקרונות המסגרת, ורק כאשר נערמות מספיק ראיות שלא יכולות להיות מוסברות בשום אופן במסגרת אותם עקרונות, והמצב מגיע לנקודת רתיחה, מתבצע השינוי בעקרונות המסגרת. קון קרא לעקרונות הללו, המכוננים השקפה, דפוסי פעולה וקריטריונים מקובלים, פרדיגמה.

כפי שגרס ויטגנשטיין, צורת החשיבה הזו אינה אופיינית רק למדע, אלא היא מאפיין כללי של החשיבה האנושית, הכללית והציבורית.

עד כאן ויטגנשטיין וקוהן. נחזור לסינג וארנסט. הכלי של הניסוי הקליני מוצג בספרם כמעין בורר ניטרלי וסופי, מנותק מכל הקשר. כמובן שחסידים של שיטות מיסטיות במוצהר יכפרו גם בכך, בהצביעם על האופי האישי והרוחני של טיפול מסוים, באופן שלא יכול להימדד במספרים גדולים, ולכן המועמדים היחידים לשכנוע הם מי שכבר אוחזים בהשקפת העולם הדומה לזו של הכותבים, ואולי רק שרויים בבלבול, מצוקה או בורות. אך ההצגה של הניסוי הקליני כאבן הבוחן היחידה עלולה להוביל לבעיה שהוצגה לעיל: לפתע מסתבר שלא קל לגזור מסקנות חד משמעיות מניסויים, ודרושה מערכת הקשרים בה אפשר לפרש את התוצאות המעורפלות או החשודות בהטיה. זה עלול להיראות כאילו יש לנו עמדה מוטה מראש שתשפיע על הניתוח והסקת המסקנות, אבל אין לנו ברירה. בכל מקרה נשפוט כל דבר מתוך תפיסת עולם כלשהי, ולכן עדיף לכל הפחות לשים את הקלפים על השולחן, בעיני עצמנו ובעיני אחרים, ולנסח את תפיסת העולם שעומדת ברקע הניתוח שלנו. עמדה כזו עלולה להיראות כחוסר פתיחות, אך זו טעות. אפשר להיות גמיש ופתוח לרעיונות חדשים, אך בחינתם תמיד תעשה מתוך מסגרת של תפיסת עולם, וטוב וראוי שנהיה מודעים לכך. אפשר כמובן להשהות את השיפוט, לתת הזדמנות גם לרעיונות הנראים בלתי סבירים, אך השהיית שיפוט אינה חוסר שיפוט, לא בעניינים בעלי משקל, לפחות, כמו בריאות. בעולם בעל משאבים מוגבלים עלינו להחליט לאן להפנות את התקציב והזמן האישי והציבורי שלנו, גם בשעות משבר, והפנייתו למחוזות מפוקפקים תמיד ייעשה על חשבון הפתרונות הסבירים יותר וזו אינה פתיחות, זה פשוט חוסר אחריות.

לכן, דווקא בערפל שנוצר בקרב הניטש על מהימנות המחקרים והתוצאות בתחומים כמו דיקור והומואפטיה, כשאנו מגלים שאין די נתונים או שהעניין נגוע באינטרסים משני הצדדים, דרוש לנו מצפן המסתמך על בסיס נתונים רחב בהרבה, והוא ההשקפה המדעית. לשני המכאניזמים העומדים בבסיס הדיקור וההומואפטיה, לדוגמא, אין כל עדות מחוץ לעולמם של המרפאים. חשוב להבין שהידע המדעי אינו אנקדוטי, ולא מסתמך על אוסף של ניסויים, אלא מייצר מארג של עדויות התומכות זו בזו הדדית, ועל הגיון כולל שמסביר אותן, שמייצג את אותה מציאות. הזרם החשמלי הזורם במערכת העצבים כפוף לאותם חוקים כמו החשמל במכשירי האלקטרוניים שלנו או מבריק בברקים; זרימת הדם מצייתת לאותן משוואות זרימה להן מצייתים המים בצנרת הביתית או הזרמים העיליים באטמוספרה; הריאקציות הכימיות בהן משתמשים התאים ליצירת אנרגיה מצייתים לחוקים המוכרים של הכימיה וניתנים לשחזור במעבדה, וכן הלאה והלאה. המדע בנוי כרשת אדירה של ידע, בה כל פרט מאשש ומחזק את השלם, וכל פרט, בתורו, קונה את מקומו בהיררכיה בה לא כל הפרטים שווים. כמו שאמר פואנקרה: "אוסף של עובדות אינו מכונן מדע כמו שערימה של לבנים אינה בניין". המדע הוא מבנה היררכי של סבירות, וכיאות למבנה, יש עמודי תווך, עליהם לא מוותרים בקלות, ויש מחיצות שאפשר לשבור או לשנות.

בתצרף העצום הזה, לעקרון הדילול ההומואפתי או לזרימה המרידאנית פשוט אין מקום. אין זאת כי המבנה המדעי אינו מתוחכם, ויכול להכיל אפילו מושגים הנוגדים את השכל הישר כמו הדואליות של האור. ברור גם שהמבנה אינו שלם, ואולי עוד נכונו לו מהפכות בעתיד, אך כעת, זה הטוב ביותר המצוי בידינו. אדרבא: העובדה שהפרדיגמה המדעית יכולה הייתה להכיל בכפיפה אחת את מכניקת הקוונטים ותורת היחסות שלא מתיישבות זו עם זו, מראה שאין בפרדיגמה המדעית עריצות של אחדות, והיא יכולה לקבל על עצמה השהייה של ההסבר, כשלכל אחד מהמבנים בנפרד מספיק צידוק ותיקוף משל עצמו. אפשר לטעון, ובדין, שהפרדיגמה המדעית אודות המציאות החומרית לא מקיפה את כלל הידע והפעילות האנושית, כמו ספרות ואמנות, ושאינה מספקת הסבר מניח את הדעת לתופעת האדם עצמו, התודעה הרצון. זה נכון, אבל צריך לזכור שטענות הרפואה האלטרנטיבית, הן טענות ברורות על הגוף החומרי, למרות קישוטם באספקטים רוחניים שונים, והן מסתמכות על מנגנונים שמציגים את עצמם כמודלים רציונאליים שאמורים להיות ניתנים לבדיקה, או לחשיפה גם באופנים אחרים של חקירת המציאות. במילים אחרות, אם הצ'י הוא ישות קיימת, והוא זורם במרידיאנים בגוף, אני אתחיל להאמין בו באופן אובייקטיבי (למרות שלעיתים אני מוצא אותו כמשל פסיכולוגי מצוין לתיאור הרגשות באומנויות לחימה, למשל), רק אם ניתן יהיה להבחין בקיומו בדרכים אחרות מאשר היעלמות כאב זה או אחר כתוצאה מנעיצת מחטים בגוף. הבסיס הנסיבתי פשוט לא מספיק על מנת להניח שיש כאן ישות פיזיקאלית חדשה במציאות. כמו חלק בתצרף, הוא חייב להתחבר לשאר החלקים במספר מקומות, ולהשלים איזו תמונה בעלת משמעות.

מעבר לתצרף העובדתי, המבנה המדעי מכונן גם דפוסי פעולה חברתיים חשובים מאי כמותם. כשאנו מדברים על הרפואה המערבית של היום, מדובר במנגנון עצום שהרופאים אינם אלא פקידי הקצה שלו, וחלקם הגדול אינם ברי סמכא בעניינים מדעיים, כפי שחושבים רוב האנשים. על מנת לקיים ולקדם מנגנון זה צריך לא רק לאסוף ידע, אלא גם לשמר אותו, לבקר אותו, להפיץ אותו, ולהמשיך ולהעמיד אותו שוב ושוב במבחן. הטענות כאילו הרפואה הסינית השיגה במאות שנים של ניסוי וטעייה את מה שהרפואה המערבית המודרנית השיגה במאה וחמישים שנה לא חזקה במיוחד. לא ברור מדוע אי אפשר להחיל היגיון זה על כל מסורת עתיקה וחכמה עממית, ומדוע תוחלת ואיכות החיים בסין עלתה עם כניסת המדע המודרני. כמובן שחלק גדול מהמשיכה של האדם המודרני הממוצע לדיסציפלינות "טבעיות" ו"עתיקות" נעוץ באיזו תפיסה רומנטית אך מופרכת של החיים לפני בוא הרפואה המודרנית הקרה והמנוכרת וקרעה אותנו מחיי הכפר השלווים וההרמוניים, שם קשישים סיניים הפליגו לחיות בזכות חכמה העוברת מדור לדור. אין זכר בתמונה האידילית הזו לתמותת התינוקות הסיטונאית, לאנשים שמתו מהצטננות או מדלקת פשוטה באוזן, לכאבי שיניים, או אפילו לקוצר ראייה בלתי ניתן לטיפול לפני הטכנולוגיה של המשקפיים. כמובן שהטכנולוגיה הביאה עימה בעיות משלה (זיהום אוויר, קרינה סלולרית, תאונות דרכים), אבל החשבון הכללי באיכות ובתוחלת החיים הוא ברור, ובכלל, ההבנה שלנו אודות השפעות מזיקות אלה הוא ממילא רק תוצאה של מחקר מדעי. יש מי שחושב שהעובדה שהמדע אינו אלא ארגון חברתי אנושי, הופך אותו לשווה מעמד לשיטות האחרות, שמורכבות גם הן מאנשים עם אמונות ואינטרסים. טענה כזו דומה לאמירה שמלוכה שקולה למשטר דמוקרטי משום ששניהם מבנים חברתיים. השוואה זו אף עושה חסד לרוב שיטות הטיפול האלטרנטיביות שאינן מהוות מערכת מאורגנת המתחרה במדע, אלא אוסף אקלקטי וספוראדי של שיטות החולקות, במקרה הטוב, שימוש במילות מפתח כמו "אנרגיות", "טבעי", "צ'י" ו"הוליסטי".

זו תמצית דעתי על מידת האמת שיש בדיסציפלינות של הרפואה המשלימה, ולמה יש להחמיר עימן בבחינתם בכלים מדעיים ביקורתיים. קרל סייגן אמר: "טענה יוצאת דופן דורשת הוכחה יוצאת דופן", ומבחינתי, השפעה של תמיסות הומואפטיות שעברו דילול עד שאין בהם מרכיב פעיל כלל על הגוף, למשל, זוהי בהחלט טענה יוצאת דופן. אך כמובן שתפקידן של האמת והמציאות בחברה האנושית הוא מורכב, תעיד על כך תעשיית הפנטזיות הטלוויזיונית והקולנועית שתופסת מקום כה מרכזי בחיינו. יתכן שיש מקום ותפקיד גם לצורות כאלו של התמודדות עם תחלואי המין האנושי, אפילו אם אין הן אומרות משהו על צורתו של היקום, אלא רק על מבנה נפשנו אנו.

(פורסם גם כאן, בשינויים קלים)

הפילוסופיה של האיקידו

19 בינואר 2010

מה זה איקידו?

איקידו היא אומנות לחימה יפנית החותרת להכרעת עימותים בדרך שאינה פוגעת. באיקידו מתאמנים רבים בארץ ובעולם, והיא מצויה בשורה הראשונה של אומנויות הלחימה המובילות. איקידו אינו ספורט, ולא נערכים בו תחרויות, אלא דרך חיים שנועדה לחשל את הגוף, לשפר את הנפש ולתרום לאחדות ביניהם. (more…)

על אקראיות ואקראיות במשחקי תפקידים

1 בינואר 2010

  1. מהי אקראיות?

כמו מושגים בסיסיים רבים, גם משמעות המילה "אקראיות" מובנת לנו לחלוטין עד לרגע שאנו מנסים להגדירה בצורה מפורשת ומסודרת. באופן טבעי נכתיר אירוע כאקראי כאשר יחסר סדר או סיבה פנימית, מה שיהפוך אותו לבלתי צפוי. באותה מידה נכנה אקראי גם כמשהו שלא נקבע על ידי רצונו של מישהו, שרשרת של נסיבות שנגרמה על ידי גורל עיוור. כבר כאן אנו נתקלים בבעיות בהגדרה. הלוא ייתכן שדבר מה יתרחש כתוצאה מהחלטה של מישהו ועדיין יהיה בלתי צפוי או חסר הסבר לדידנו. כאן אנו עומדים לראשונה בפני טיבה היחסי של האקראיות. (more…)

על "עולם הנהר" ותחלואי המדע הבדיוני והפנטסיה

26 בדצמבר 2009

נתחיל בכך: "לך אל גופותיך הפזורים" מאת פיליפ חוזה פרמר הוא אחד מיצירות המדע הבדיוני המרשימות, הסוחפות ומציתות הדמיון ביותר שאי פעם קמו לז'אנר. בקצרה, פרמר מתאר באופן משכנע ביותר את תחיית המתים. האנושות כולה, יותר משלושים מיליארד הנפשות שחיו מתקופת האבן ועד שנות האלפיים קמים, עירומים כביום היוולדם, בעמק נהר ארוך-מני חקר. זה כולל את כולם: מנפוליון ופרעה ועד היטלר ואיינשטיין, יחד עם מיליארדי נפשות אנונימיות מכל האומות והגזעים והלשונות שחיו אי פעם. פרמר משכיל לנצל את הרעיון האדיר הזה בכמה ממדים. ראשית הוא משתמש באירוע1699-1.jpg ההיפותטי על מנת להציג את ההיסטוריה האנושית באופן חדש, בצורה מקבילית, אל-זמנית: כעת אפשר להפגיש בין אמריקאים מהמאה העשרים לאצטקים, או לשאול האם עבדים שחורים מהמאה התשע עשרה יעדיפו לחבור לשחורים משוחררים ונאורים מהמאה העשרים, או שימצאו אותם דומים מדי למדכאיהם? הפוטנציאל העלילתי והרעיוני כאן הוא אינסופי, וברור שפרמר מנצל רק שבריר ממנו, לפחות בספר הראשון. מעבר לכך, פרמר משתמש בגלגול ההיפותטי של האנושות כדי לשאול כמה שאלות גדולות מאוד, יסודיות, על טבע האדם. האם האדם יכול להשתנות? כיצד הוא מוגדר, בנפרד מתרבותו, משפתו ואמונותיו, שעומדות במבחן השינוי האדיר של התחייה? אחד הדברים המעניינים ביותר שעולים מספרו של פרמר הוא שהאדם לעולם לא יוכל לשקוט על שמריו, לטוב ולרע. פרמר היה מסכים עם שופנהאואר שגרס שהאדם – ובעצם המציאות כולה – מושתתים על רצון שלעולם לא יכול להיות מסופק ונידון להמשיך לנוע לנצח. לכאורה, הגיעה האנושות לגן-עדן. בעולם הנהר כולם חזרו לחיים כצעירים, אין מחלות, מזיקים או זקנה והמזון מסופק בחינם מדי יום על ידי מתקנים משונים. האם ימצאו בני האדם בני כל התקופות את המנוחה והנחלה, ויחיו בשלום ובשלווה? אליבא דפרמר, לא ולא. עד מהרה מתארגנות קבוצות, מדינות. אנשים חוזרים לשעבד ולנצל זה את זה, למרות שלכאורה לאיש לא אמור להיות חסר דבר. פרמר טוען, ולדעתי בצדק, שהמחסור והסבל בעולם לא רק יצרו את הרוע האנושי, הם במידה גדולה נוצרים על ידו. פרמר מציג כאן אנושות שקיבלה הזדמנות שנייה, בעולם נוח מאין כמותו, והנה היא חוזרת על אותן התבניות עצמן. אך מעבר לרוע ולסבל, יש דבר נוסף שבני האדם הביאו עמם אל העולם הבא: יצר הסקרנות והגילוי. גיבור הספר הוא סר ריצ'רד פרנסיס ברטון, מגלה מקורות הנילוס, מתרגם אלף לילה ולילה, הרפתקן ובלשן בריטי בן המאה התשע עשרה. הוא נחוש לגלות את המסתורין העומד מאחורי העולם, ומתחיל באודיסיאה אדירה למקורות הנהר, ולסוד שעומד מאחורי התחייה.

"האם איזה חידה נפתרת על ידי כך שאחיה לתמיד? האין חיים נצחיים אלה חידתיים ממש כמו חיינו עכשיו?" (ויטגנשטיין, מאמר לוגי-פילוסופי)

לפיכך, האנושות לא יכולה להסתפק בלחם ושעשועים, וקיומה הוא מסע אין סופי, נצחי, אחרי אמת בלתי מושגת. בהתאם לכך, התעלומה של 'עולם הנהר' לא נפתרת לחלוטין ב"לך אל גופותיך הפזורים", וברטון מושלך חזרה אל גן-העדן/הגיהנום ללא תשובה מספקת. הסיפור היה יכול להסתיים כך, אך כאן מגיעה הבעיה, ועימה חציה השני של כותרת הרשומה.
אפשר היה להסתפק בספר המבריק הזה, שזכה להצלחה ומיטב הפרסים, והוא ראש וראשון ליצירתו הפורה של פרמר (אתם יכולים לעיין גם בספרי "עולם המדרגות" ו"עולמיום", יחד עם עוד ספרים רבים). אך פרמר לא עצר כאן, והמשיך אותו לכדי סדרה, כמו סופרי מדע בדיוני ופנטסיה רבים אחרים, שנכנעו ללחצי הקהל או לפיתויים כלכליים, או שמא חשבו בכנות שיהיה ערך ספרותי בהמשך הנבירה הכפייתית בעולם שהגו או בהולכת גיבוריהם בהרפתקה שמסרבת להסתיים, כמו אופרת סבון אמריקאית.
בתחילה, ספרי ההמשך שמרכיבים את סאגת 'עולם הנהר', לא נראים כל כך רע. "ספינת הנהר המופלאה" מרתק וסוחף, ונראה כמו המשך ראוי למופת של הספר הראשון. בנוסף, הוא מונהג על ידי גיבור חדש ומקסים, הלוא הוא סמואל לנגהורן קלמנס, הידוע יותר כמארק טוויין, שפרמר מצליח לפרקים להפוך אותו לשנון כמו המקור. אך הספרים הבאים נראים כממשיכים עד אין קץ, ומאבדים לחלוטין את התנופה העלילתית בשעה שפרמר שוקע בעלילות משנה מיותרות והרצאות פטפטניות. הוא מעמיס עוד ועוד גיבורים, בשעה שהמטרה (פתרון תעלומת תחיית-המתים) נדחית שוב ושוב, ובסופו של דבר, מגיעה לפתרון מאכזב למדי. (שימו לב: בעברית תורגמו ארבעה כרכים, אך יש כרך נוסף, למרות שפרמר הבטיח שהרביעי יהיה האחרון, הוא הוסיף חטא על פשע וכתב כרך נוסף לסדרה המתמשכת ממילא, בשם "האלים של עולם הנהר". מעבר לכך הוא הניח לסופרים אחרים לנסות את כוחם בעלילות במסגרת עולם הנהר, מה שהוליך לעוד כמה כרכי סיפורים של עולם הנהר שגם לא תורגמו עדיין).
כמובן, אפשר לטעון שהאכזבה הזו הייתה בלתי נמנעת, משום שאיכותו של כל סיפור (כמו חזותה של אשה) גלומה במתח שבין המוסתר לנגלה. הסקרנות היא מה שגורם לקהל להמשיך להאזין, אך כל מילה בסיפור המובילה את הקורא או המאזין הסקרן בדרך לפתרון הורגת את הקסם שבתעלומה, תהה היא תולדותיה של משפחה, פרשיית רצח או סודו של יקום שלם.
הפרדוכס הזה לא עומד רק לפתחם של סופרי המדע הבדיוני, אבל אולי מכיוון שהסוגה מרבה לפרוש עולמות חדשים שהם כר לתעלומות רבות, ונוטה להשתמש בטכניקות של סיפורת ליניארית, עלילות פעולה קלאסיות וסיפורי מסע, נופלים רבים וטובים בפח של המשכונים (sequels) וקדימונים (prequels) מיותרים. ספרים מופתיים ונושאי פרסים, שעומדים לגמרי בזכות עצמם כמו "חולית" או "המשחק של אנדר", זכו להפוך לסדרות, לא בהכרח בצדק. גדולי הסופרים כמו ארתור סי. קלארק ופרדריק פול פשוט לא יכלו להתאפק מלהפוך את יצירות המופת שלהם לסדרות, תוך הקרבת התעלומה שהייתה סוד הקסם של ספרם מלכתחילה.
גם ב"אודיסאה בחלל" וגם ב"מפגש עם ראמה" מפגיש קלארק את האנושות עם נוכחות חייזרית שהיא מעבר לתפיסתו. כל הקסם בספרים הללו הוא בעומק המסתורין שמדגיש עבורנו את חידת הקיום עצמו. אין צורך במונוליתים אילמים וספינות חלל חוצניות: עצם קיומנו בעולם הוא פלאי כשלעצמו, וקלארק עוזר לנו להיזכר בכך. הוא עשה מלאכה יוצאת מן הכלל, עד שהחליט להפוך את שני הספרים לסדרות שחותרות תחת אותו המסתורין ב'הסברת' כל אותם פלאות. קהל המעריצים, מונע על ידי אותה סקרנות שמוליכה את ברטון, גיבורו של פרמר, לא יכול להתאפק מלהתחקות אחרי הפתרונות שמציע הסופר למסתורין שכה היטיב לתאר, אך כמו דורותי שמגלה שהקוסם מארץ עוץ אינו אלא מתחזה, נידונים כל הניסיונות הללו לאכזבה.
פרדריק פול עשה מהלך דומה מאוד עם סדרת "שער" שלו. הספר הראשון מתאר בריאליזם נוקב כיצד האנושות מנסה לנצל צי חלליות שהותרו על ידי גזע חייזרי קדום וטמיר. הרבה מהעוצמה של הספר טמונה בתחושת הקסם שמהלכת הטכנולוגיה החוצנית על הקורא, ובשפע השאלות שמעוררת התגלית לגבי ייעוד האנושות וגורלם של ה'היצ'י', כפי שמכונים אותם חוצנים מסתוריים. תחושת הקסם פגה כשפונים לקרוא את ספרי ההמשך שכתב פול, ספרים לא רעים, אך מאכזבים באורח בלתי נמנע. אולי היה רצוי שפול, כמו גם קלארק, היו לוקחים דוגמא מהאשף הגדול שהקדים את שניהם עם רעיון דומה – סטניסלב לם ב"סולאריס" – ומותירים את המסתורין הגדול בעינו.

מדוע גם סופרי המדע הבדיוני הדגולים נופלים בפח הזה שוב ושוב? הלוא קפקא לא כתב מעולם את "המשפט 2 – הנקמה" ודוסטויבסקי לא התפתה לכתוב את "האחים קרמזוב מכים שנית".
כמובן שישנם סייגים. חלק מהסדרות לא רעות בכלל, גם כשלפעמים הן מתארכות (ראו את סדרת הפנטזיה "שיר של אש ושל קרח", רצוי במקור האנגלי כי התרגום בינוני למדי). הבעיה מתעוררת כשלוקחים רעיון מוצלח, ולאחר השימוש הראשוני ממשיכים את הסיפור על חשבון אותו רעיון, כמו ספינת קיטור שמתחילה להזין את כבשנה בקרשי הסיפון על מנת להמשיך לנוע.
כנראה שצריך להשלים עם העובדה שגם הסופרים הגדולים הם אחרי הכל בני אדם, עם שיקולי פרנסה, בעיות אגו וחולשות אחרות. בסך הכול, אפילו התנ"ך נמשך קצת יותר מדי, אתם לא חושבים?

על הענקים שעל כתפיהם אני עומד

9 בדצמבר 2009

עידן המדיה המקוונת מספק לנו הרבה הזדמנויות של התרפקות נוסטלגית, אך לעיתים המפגש עם העבר נושא עמו משהו מעבר לשחזור מענג של רגע מהילדות, כמו שגורמים חלק מהקטעים מסדרות הטלוויזיה הישנות אותם אפשר לצוד ביוטיוב. לעיתים יוצר מפגש כזה הבנה עמוקה של העצמי, תובנה מן הסוג שמושג בשיאו של תהליך פסיכואנליטי ארוך על ספת המטפל.

ציר תפיסתי את עצמי מורכב ממגוון של דעות וגישות כלפי הקיום שאספתי וסיגלתי לעצמי לאורך השנים. ברי לי שרובן ככולן מקורו בבני משפחה, חברים, ספרים וסרטים אליהם נחשפתי לאורך השנים. חלק מההשפעות האלה ברורות לי במפורש, במיוחד אלה שאני מודע להם, ואליהם חזרתי שוב ושוב לאורך השנים. סופרים כמו קלוינו, בורחס, פירסיג ובסטר, פילוסופים כמו שפינוזה וויטגנשטיין, הם דוגמאות בולטות וידועות מתוך מבחר גדול בארגז הכלים של מוחי. אני משתדל להביא דברים בשם אומרם, לא מתוך התרברבות בידע, אלא מתוך מה שנראה לי (אני מקווה) כיושר ושמירה על "זכויות היוצרים" של הרעיונות. העובדה, אם כן, שאני מורכב מפסיפס מגוון, נהירה לי ואני חי איתה בשלום.

בכל זאת, יש מן ההלם כשאתה נתקל ביצירה שהייתה לה השפעה כל כך יסודית על ישותך, בשלב מוקדם של גיבוש הזהות, ולא נחשפת אליה מאז. יש משהו מצמרר בהרמת המסך הזו מאחורי ההתהוות של האני, אפילו עבורי.

אחת ההיתקלויות הראשונות שלי בתופעה הייתה באמצעות ספר, ולאו דווקא באמצעות האינטרנט. מזה שנים נעדרה מספרייתי נוכחותו של הספר "איש איש וכלבו" מאת האתולוג האוסטרי קונרד לורנץ. לאחרונה השגתי אותו בחנות לספרים משומשים, שכן כבר מזמן נפקד מקומו מן המדפים. כמובן שזכרתי את קיומו, ואת השפעתו הגדולה עליי (במיוחד את אחריותו לחלומי רב השנים לגדל יום אחד כלב ניו-פאונלנד ענק). אבל רק כשקראתי את ההקדמה שלו שוב, אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי עד כמה רבה הייתה השפעתו עליי. דברים שאני מרגיש שהם חלק מהווייתי, מגישתי הבסיסית לטבע, לחיות, שלא נובעת מאהבה מצועצעת אלא מתוך כבוד עמוק ודרישה לענווה מהאדם, היו כתובים שם מילה במילה, כפי שאני הייתי כותב אותם. זה היה כמו לשוטט ברחוב ולפתע לפגוש באביך האמיתי, ולהבין שאינך אלא הבן המאומץ של עצמך. דווקא השכחה הזו לאורך השנים, גרמה לדברים לשקוע עמוק לתוככי התת-מודע, ולהפוך לחלק ממני שחשבתי שהוא לגמרי 'אני'.

מפגש מטלטל יותר היה עם הפתיח של סדרת הטלוויזיה המופתית "קוסמוס" של קרל סייגן. שוב, זכרתי את קיומה של הסדרה, ואפילו ידעתי לספר תמיד שזו הייתה אחת מאבני הפינה של משיכתי למדע ופילוסופיה. אבל רק כששיטוט אקראי ביוטיוב הפגיש אותי פנים אל פנים עם הדקות הראשונות, הפותחות את הסדרה, עם מוזיקת הפתיחה, עם קולו של המדען על רקע גלי האוקיינוס המתנפצים, הבנתי שאני חוזה, ובמידה מסוימת חווה מחדש, את רגע לידתי. באותם רגעים, כשחזיתי במראות הללו אי שם כשהייתי בן שש או שבע, באתי לעולם. הייתי שם לפני כן, אבל הייתי כחיה, אוסף של תחושות ומלמולים אקראיים. באותו אחר-צהריים גורלי מול מסך הטלוויזיה הלימודית של תחילת שנות השמונים הפכתי לאדם. קולו של סייגן היה הקול מהסנה הבוער בשבילי, הוא היה הקול שאמר לי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", הוא הפנה אותי אל הארץ המובטחת של הידע המדעי, של האמיתות הגדולות לעברן אני עדיין צועד כיום. כשראיתי את סייגן כיום, אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי, נזכרתי, מי אני במקור. מה אני מחפש. איך הגעתי עד לכאן ומדוע יצאתי לדרכי. כמובן שאני חושב על כך רוב הזמן, אדרבא, אני חושב על כך כל הזמן, המחשבה הזו היא אני. הגישה הבסיסית הזו לעולם ולמדע, התשוקה לידע, הסקרנות והפליאה הבלתי נגמרת כלפי היקום, תוך זהירות וחשדנות כלפי קיצורי דרך מיסטיים, כל כך מאפיינת את ישותי, כל כך מובנת מאליה בשבילי, עד ששכחתי שהייתה לה ראשית בזמן. והראשית הזו היא אותו אחר-צהריים גורלי מול המרקע – "ויאמר קרל סייגן:"

כמובן שלא הבנתי אז את הכל – אך כמה שהתאוותי להבין! ובהמשך הסדרה נחשפתי לראשונה לכבירותו של הקוסמוס, והזרעים שעתידים לצמוח לאפיקי חיי נזרעו. הדברים של סייגן נשמעים מעט נאיביים היום, ומאז אותו עיצוב ראשוני של ישותי נפערו המון סדקים וספקות והסתייגויות מורכבות בתפיסתי זו: אך הסדקים האלה הם סדקים בי. לא יהיה יותר שום אדם או ספר או יצירה שתהיה לה השפעה כזו עליי, פשוט משום שבאותה תקופה הייתי כחומר ביד היוצר, הייתי נוזלי, הייתי חומר היולי, ובכל זאת, משהו ריתק אותי למרקע באותו אחר-צהריים גורלי, והמשהו הזה הגיע ממני.

על טיעון ההסתברות לקיום האל

7 בדצמבר 2009

שוב חוזר פה ושם הטיעון ההסתברותי שגורס שהסיכוי להיווצרות חיים/העולם הוא אפסי ולכן בורא וגו' (ע"ע מנחם בן), וכדאי לקבור את זה אחת ולתמיד.

קביעת ההסתברות למשהו, כשלא מבינים את המנגנון שמייצר את המאורעות, היא תמיד בדיעבד, באמצעות סטטיסטיקה. במקרה של עולמנו הסטטיסטיקה היא פשוטה: העולם קיים, החיים קיימים, ובזה נגמר הסיפור. אם ההסתברות קטנה או גדולה, זה לא משנה, הם פה. לגבי החיים המורכבים, כנראה שההיווצרות שלהם ברמה הקוסמית היא לא גדולה, אבל כשמכפילים את זה במיליארדי שנות קיום היקום וריבוא רבבות העולמות, אז זה מסתדר בהחלט.

לגבי היקום עצמו, הדיון על הסתברות קיומו הן חסרות משמעות. אפשר לדבר על סיכוי גבוה או נמוך למאורע רק במסגרת של הקשר מובן. למשל: אני יכול לומר שההסתברות להיתקל בסיני בטיול של שעה ברחובות תל אביב נמוך מהסיכוי להיתקל בסיני בטיול של שעה ברחובות בייג'ינג. מכאן אני יכול להסיק משהו לגבי ההבדל בין תל אביב לבייג'ינג (מעט סינים לעומת הרבה סינים). במקרה של היקום עצמו וטבעו, אין לנו יקומים אחרים שאנחנו יכולים להשוות עמם ולהחליט עד כמה הוא מסתבר. מעבר לכך, אין לנו שום מושג ירוק לגבי טבעו של אותו על-יקום שם שורה ייקומנו, ואם הוא נחשב יקום "רגיל" או "מיוחד". אם אני הולך ברחובה של עיר ופוגש באותה שעה אמורה מאה סינים בלתי תלויים בזה אחר זה, אני, יכול להסיק שיש יותר סיכוי שאני בביג'ינג מאשר בתל אביב, וזה רק על סמך מדידות קודמות. על היקום בכללותו, אי אפשר להגיד שום דבר, פשוט כלום.

מעבר לכל הניתוח הזה, האמירה על קיומו של בורא היא חסרת משמעות, כשאיננו יכולים להגיד דבר על טבעו, או יחסו אלינו. זה כמו להגיד קיים X

בשבח הפאסיביות

31 במאי 2008

הנה כי כן, הפאסיביות אינה זוכה לעדנה רבה בעידן זה שמקדש את האקטיביות והיוזמה. אולי בשל אופייה הסביל, אינה מרבה לגונן על עצמה, וזקוקה לאחרים שיפרסמו בשבחיה: בחפץ לב נטל עבדכם על עצמו שמץ מן המשימה. אולי יסבו עיקרי הדברים על טיבה של אותה פאסיביות המוזכרת לעיל, מכיוון שנראה שחלק גדול משמה המפוקפק נובע מאי הבנה של גדרה וטיבה, או ליתר דיוק, מחוסר ההבחנה הברורה בינה לבין סוגים קרובים של אי-עשייה הראויים, אולי, לגינוי, כמו הבטלה וההתעלמות. (more…)

על חג החנוכה וחינוך קוסמופוליטי

8 בדצמבר 2007

זיכרון ישן מחנוכה:
כיתה ה' בבית ספר יסודי בחולון. לכבוד החנוכה מחליטה המחנכת להעביר לכיתה את תכני החג דרך שיעור פעיל במעורבות חברתית וזהות יהודית. היא מספרת לילדים על האווירה אצל היהודים הנתונים תחת הכיבוש ההלניסטי, ומציירת ארבע עמודות על הלוח, על כל אחת מהן היא רושמת בגיר דרך פעולה אפשרית שיהודי היה יכול לנקוט בה באותם הימים: (more…)

יפן, רשמי מסע

18 בנובמבר 2007

כן, הייתי ביפן, אתם מוזמנים לקנא. וכן, כל הסיפורים שיפן מוזרה, שונה ומדהימה, נכונים, וגם הסיפורים על כך שזה נכון, נכונים גם הם.
ביקורי היה קצר. נסעתי בעקבות כנס מדעי, מה שמימן לי את הנסיעה היקרה, אך עקב הישארותה של אהובתי בארץ האבות, השתדלתי לקצר את שהותי, אולי קצת יותר מדי, בדיעבד. יפן יקרה, אך התובנות והרשמים, כרגיל, בחינם: (more…)