Archive for the ‘מדע’ Category

על "ריפוי או פיתוי" וחוסר-פתיחות לכאורה

22 בינואר 2011

השיטות הרפואיות ה"אלטרנטיביות" מגוונות והפכו למצרך נפוץ כמעט בכל גוני החברה. מן הקצה הדתי-אלילי, שמסתמך על קמעות וברכות רבנים, ועד חילוניים משכילים, אפילו רופאים, שמוצאים מזור במיני מחטים ומרקחות מהולות, נראה שלכל מי שהתייאש מפתרון לבעיה רפואית כלשהי בזרועות הממסד הרפואי נסמך-הראיות, יש תשובה, בהתאם לסגנון ולהעדפה האישית. יש מי שמוכן להאמין בקיומם של אנרגיות בלתי נראות בטיפולי רייקי, ויש מי שחייב משהו מוחשי יותר, כמו המרקחת ההומואפטית הנרשמת על ידי מישהו שלבוש בדיוק כמו רופא, ומשתמש במושגים מעורפלים בלטינית. ספקטרום הפתרונות פרוש במדויק לפי סף האמונה, ההעדפות התרבותיות ומידת הייאוש. יש מי שמלינים על אטימות ליבם של הרופאים העמוסים במערכת הציבורית, יש מי שסומכים ידם על סיפור הצלחה ששמעו ממכר, ויש מי שחמושים באידיאולוגיה מסודרת המכירה בקיומם של קווי אנרגיה בלתי נראים, אך לא בקיומם של מדענים ישרים שאינם משוחדים על ידי הממסד ותאגידי התרופות.

סיימון סינג, פיזיקאי וה"רוקסטאר" של עולם המדע הפופולארי חבר לפרופ' אדזארד ארנסט, מומחה ביקורתי לרפואה אלטרנטיבית, שאף עסק בה בעצמו ולכן מכיר אותה מבפנים, על מנת לחקור את הנושא לעומק. לא אלאה אתכם בפרטי הספר, אליו אתם מופנים בעצמכם. סינג וארנסט סוקרים את התחום ומתמקדים בארבע דיסציפלינות ידועות ופופולאריות: דיקור סיני, הומואפטיה, כירופרקטיקה וצמחי מרפא. שני הכותבים המלומדים מציגים את מיטב הממצאים המדעים לגבי מהימנות ויעילות השיטות, ואם לקפוץ לסוף, משמיטים את הקרקע מתחת לרוב המוחלט של הפרקטיקות האלטרנטיביות ומותירים שם לא הרבה יותר מאשר אפקט פלצבו. בסוף הספר הם עורכים סקירת בזק על מגוון רחב יותר של דיסציפלינות רפואיות אלטרנטיביות, ומסקנותיהם דומות. בעקבות הפרסום הסתבך סינג בתביעת לשון הרע מצד איגוד הכירופרקטיקה, תביעה ממנה נחלץ לאחרונה.

כאמור, לא אכנס לפרטי הסקירה, סינג וארנסט עושים זאת טוב ממני, אבל אנסה להפנות את המבט דווקא למה שלדעתי אין בספר, או אולי מופיע בו במובלע, והחוסר בדיון רציני ומפורש בו עלול לבלבל או לפגוע בהבנה דווקא של הקורא החושב והביקורתי. סביר להניח שהנקודה הזו לא נעלמה מעיניהם של הכותבים המלומדים, אך ודאי שסינג, כותב המדע ה'עממי' המצליח של ימינו (וקל וחומר טוב ממני), בחר לדלג עליה, בשם התמצות הפופולריזציה. את הנושא שאני מדבר עליו אפשר לכנות בשם "השקפת העולם המדעית".

סינג וארנסט עובדים בצורה מאוד מסודרת. בתחילה הם מציגים את כלי הבדיקה, הוא הניסוי הקליני, כלי סטטיסטי שנועד לאפיין יעילות של טיפול לבעיה מסוימת, תוך ניסיון לעקוף הטיות שונות ולבודד את הגורם היחיד להיות הטיפול הנבחן על ידי לקיחת מדגם גדול ואקראי, ושימוש בקבוצות ביקורת. מכאן ואילך, צריך הקורא לסמוך ידיו על שיטה זו, וללכת בדרך שמתווים סינג וארנסט. רוב הספר מוקדש לסקירות של ניסויים שנעשו ברבות השנים על מנת לבחון שיטות את יעילותן של שיטות טיפול שונות. אך כאן יכול אף הקורא הנאמן וה'רציונאלי' לבוא במבוכה, מכיוון שסינג וארנסט בוחרים להטיל ספק במהימנותם של כמה מחקרים שמצביעים על יעילות לכאורה של טיפולים אלטרנטיביים, ואפילו בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי שנתן רוח גבית לפרקטיקת הדיקור הסיני. במקרים אלה חופרים סינג וארנסט ומגלים חשד להטיות על רקע פוליטי (היוקרה הלאומית של סין, למשל), רמאויות, אינטרס אישי, חוסר מקצועיות והבנה. יושרם של הכותבים, שהביאו לידיעת הקורא גם מחקרים שמנוגדים למסקנותיהם, עלול לעמוד בעוכריהם בבואם לשכנע את הציבור במופרכות הגישה האלטרנטיבית. הקורא הנאמן נחשף לפתע לעובדה שהעולם המדעי הוא עולם אנושי, שחשוף, כמו כל מוסד חברתי, להטיות כאלו ואחרות, ותלוי ביושר של חבריו. כך, אפילו אם הוא מסכים לכלי הבדיקה המוצהר של סינג וארנסט (הניסוי הקליני), הוא עלול למצוא עצמו בנקודת ההתחלה, ולהתפתות, בצוק העיתים, בשעת חולי ומכאוב חסר מזור, לזרועות והדיסציפלינה האלטרנטיבית הקרובה ביותר.

אני מסכים עם ממצאיהם של סינג וארנסט, אבל אני מגייס לצורך העניין כלי אחר, גדול וכביר שעומד ברקע, ומעניק את הקרקע המוצקה לכל טיעוניהם, והוא 'השקפה המדעית' הכללית.

לכולנו, אם נרצה ואם לאו יש השקפת עולם. היטיב לתאר זאת ויטגנשטיין ב"על הוודאות", הרשימות הבלתי גמורות שכתב סמוך למותו. כל מה שאנחנו נותנים בו את אמוננו, עובר דרך המסנן של תפיסת העולם הכללית שלנו, כלומר איך שאנחנו סבורים, במודע או שלא, במפורש או שלא, שהעולם נראה ופועל. אם מישהו יבוא ויגיד לנו שהוא ביקר אתמול על כוכב הלכת שבתאי, נטיל בכך ספק גדול, גם בלי לבדוק את טענותיו, משום שעל פי העולם כמו שאנחנו מכירים אותו הסיכוי שהוא משקר או הוזה גדול לעין שיעור מכך שהוא דובר אמת. השקפת עולם היא עניין אישי אך ניתן לייחס אותה לקולקטיב, ובעצם היא נגזרת ממנו, משום שכל אדם רוכש את השקפת העולם שלו בראש ובראשונה מחינוך. אי אפשר לשנות השקפת עולם על ידי טיעונים הנסמכים על השקפת עולם אחרת (למשל ציטוטים מהתורה שנועדו לאוזני כופר גמור). השקפות עולם יכולות להתחלף כתוצאה ממשבר גדול, פנימי או חיצוני. כמובן שמעשיו של אדם לא נגזרים תמיד מהשקפת עולם מפורשת ומנוסחת, והתמונה מורכבת יותר. גם אם השקפת העולם אינה שלמה, היא מכילה בתוכה הפניות למוסדות או לגורמים שהם ברי סמכה בשאלה שתלויה ועומדת (למשל רבנים, מדענים, רופאים). אפשר לסכם את תפיסת העולם בראש ובראשונה היא ל"מי אתה מאמין", ומכאן נגזרת השקפה כללית של "במה אתה מאמין". צריך להדגיש שאי אפשר להשתית השקפת עולם על הטלת ספק. ספק יכול לבוא רק במסגרת השקפת עולם נתונה, ולהשתמש רק בכלים הקבילים בה. תומס קון פיתח את הרעיון בספרו הידוע "המבנה של מהפכות מדעיות", שם גרס שהמדע אינו מתקדם בהבנתו את העולם מניסוי אחד למשנהו, כמו שרבים סבורים. תוצאות הראיות הניסיוניות והחישובים מוסברים תמיד בהקשר של עקרונות מסגרת קשיחים, עליהם אין המדענים ששים לוותר. כל ראיה חדשה מוסברת תמיד לאור עקרונות המסגרת, ורק כאשר נערמות מספיק ראיות שלא יכולות להיות מוסברות בשום אופן במסגרת אותם עקרונות, והמצב מגיע לנקודת רתיחה, מתבצע השינוי בעקרונות המסגרת. קון קרא לעקרונות הללו, המכוננים השקפה, דפוסי פעולה וקריטריונים מקובלים, פרדיגמה.

כפי שגרס ויטגנשטיין, צורת החשיבה הזו אינה אופיינית רק למדע, אלא היא מאפיין כללי של החשיבה האנושית, הכללית והציבורית.

עד כאן ויטגנשטיין וקוהן. נחזור לסינג וארנסט. הכלי של הניסוי הקליני מוצג בספרם כמעין בורר ניטרלי וסופי, מנותק מכל הקשר. כמובן שחסידים של שיטות מיסטיות במוצהר יכפרו גם בכך, בהצביעם על האופי האישי והרוחני של טיפול מסוים, באופן שלא יכול להימדד במספרים גדולים, ולכן המועמדים היחידים לשכנוע הם מי שכבר אוחזים בהשקפת העולם הדומה לזו של הכותבים, ואולי רק שרויים בבלבול, מצוקה או בורות. אך ההצגה של הניסוי הקליני כאבן הבוחן היחידה עלולה להוביל לבעיה שהוצגה לעיל: לפתע מסתבר שלא קל לגזור מסקנות חד משמעיות מניסויים, ודרושה מערכת הקשרים בה אפשר לפרש את התוצאות המעורפלות או החשודות בהטיה. זה עלול להיראות כאילו יש לנו עמדה מוטה מראש שתשפיע על הניתוח והסקת המסקנות, אבל אין לנו ברירה. בכל מקרה נשפוט כל דבר מתוך תפיסת עולם כלשהי, ולכן עדיף לכל הפחות לשים את הקלפים על השולחן, בעיני עצמנו ובעיני אחרים, ולנסח את תפיסת העולם שעומדת ברקע הניתוח שלנו. עמדה כזו עלולה להיראות כחוסר פתיחות, אך זו טעות. אפשר להיות גמיש ופתוח לרעיונות חדשים, אך בחינתם תמיד תעשה מתוך מסגרת של תפיסת עולם, וטוב וראוי שנהיה מודעים לכך. אפשר כמובן להשהות את השיפוט, לתת הזדמנות גם לרעיונות הנראים בלתי סבירים, אך השהיית שיפוט אינה חוסר שיפוט, לא בעניינים בעלי משקל, לפחות, כמו בריאות. בעולם בעל משאבים מוגבלים עלינו להחליט לאן להפנות את התקציב והזמן האישי והציבורי שלנו, גם בשעות משבר, והפנייתו למחוזות מפוקפקים תמיד ייעשה על חשבון הפתרונות הסבירים יותר וזו אינה פתיחות, זה פשוט חוסר אחריות.

לכן, דווקא בערפל שנוצר בקרב הניטש על מהימנות המחקרים והתוצאות בתחומים כמו דיקור והומואפטיה, כשאנו מגלים שאין די נתונים או שהעניין נגוע באינטרסים משני הצדדים, דרוש לנו מצפן המסתמך על בסיס נתונים רחב בהרבה, והוא ההשקפה המדעית. לשני המכאניזמים העומדים בבסיס הדיקור וההומואפטיה, לדוגמא, אין כל עדות מחוץ לעולמם של המרפאים. חשוב להבין שהידע המדעי אינו אנקדוטי, ולא מסתמך על אוסף של ניסויים, אלא מייצר מארג של עדויות התומכות זו בזו הדדית, ועל הגיון כולל שמסביר אותן, שמייצג את אותה מציאות. הזרם החשמלי הזורם במערכת העצבים כפוף לאותם חוקים כמו החשמל במכשירי האלקטרוניים שלנו או מבריק בברקים; זרימת הדם מצייתת לאותן משוואות זרימה להן מצייתים המים בצנרת הביתית או הזרמים העיליים באטמוספרה; הריאקציות הכימיות בהן משתמשים התאים ליצירת אנרגיה מצייתים לחוקים המוכרים של הכימיה וניתנים לשחזור במעבדה, וכן הלאה והלאה. המדע בנוי כרשת אדירה של ידע, בה כל פרט מאשש ומחזק את השלם, וכל פרט, בתורו, קונה את מקומו בהיררכיה בה לא כל הפרטים שווים. כמו שאמר פואנקרה: "אוסף של עובדות אינו מכונן מדע כמו שערימה של לבנים אינה בניין". המדע הוא מבנה היררכי של סבירות, וכיאות למבנה, יש עמודי תווך, עליהם לא מוותרים בקלות, ויש מחיצות שאפשר לשבור או לשנות.

בתצרף העצום הזה, לעקרון הדילול ההומואפתי או לזרימה המרידאנית פשוט אין מקום. אין זאת כי המבנה המדעי אינו מתוחכם, ויכול להכיל אפילו מושגים הנוגדים את השכל הישר כמו הדואליות של האור. ברור גם שהמבנה אינו שלם, ואולי עוד נכונו לו מהפכות בעתיד, אך כעת, זה הטוב ביותר המצוי בידינו. אדרבא: העובדה שהפרדיגמה המדעית יכולה הייתה להכיל בכפיפה אחת את מכניקת הקוונטים ותורת היחסות שלא מתיישבות זו עם זו, מראה שאין בפרדיגמה המדעית עריצות של אחדות, והיא יכולה לקבל על עצמה השהייה של ההסבר, כשלכל אחד מהמבנים בנפרד מספיק צידוק ותיקוף משל עצמו. אפשר לטעון, ובדין, שהפרדיגמה המדעית אודות המציאות החומרית לא מקיפה את כלל הידע והפעילות האנושית, כמו ספרות ואמנות, ושאינה מספקת הסבר מניח את הדעת לתופעת האדם עצמו, התודעה הרצון. זה נכון, אבל צריך לזכור שטענות הרפואה האלטרנטיבית, הן טענות ברורות על הגוף החומרי, למרות קישוטם באספקטים רוחניים שונים, והן מסתמכות על מנגנונים שמציגים את עצמם כמודלים רציונאליים שאמורים להיות ניתנים לבדיקה, או לחשיפה גם באופנים אחרים של חקירת המציאות. במילים אחרות, אם הצ'י הוא ישות קיימת, והוא זורם במרידיאנים בגוף, אני אתחיל להאמין בו באופן אובייקטיבי (למרות שלעיתים אני מוצא אותו כמשל פסיכולוגי מצוין לתיאור הרגשות באומנויות לחימה, למשל), רק אם ניתן יהיה להבחין בקיומו בדרכים אחרות מאשר היעלמות כאב זה או אחר כתוצאה מנעיצת מחטים בגוף. הבסיס הנסיבתי פשוט לא מספיק על מנת להניח שיש כאן ישות פיזיקאלית חדשה במציאות. כמו חלק בתצרף, הוא חייב להתחבר לשאר החלקים במספר מקומות, ולהשלים איזו תמונה בעלת משמעות.

מעבר לתצרף העובדתי, המבנה המדעי מכונן גם דפוסי פעולה חברתיים חשובים מאי כמותם. כשאנו מדברים על הרפואה המערבית של היום, מדובר במנגנון עצום שהרופאים אינם אלא פקידי הקצה שלו, וחלקם הגדול אינם ברי סמכא בעניינים מדעיים, כפי שחושבים רוב האנשים. על מנת לקיים ולקדם מנגנון זה צריך לא רק לאסוף ידע, אלא גם לשמר אותו, לבקר אותו, להפיץ אותו, ולהמשיך ולהעמיד אותו שוב ושוב במבחן. הטענות כאילו הרפואה הסינית השיגה במאות שנים של ניסוי וטעייה את מה שהרפואה המערבית המודרנית השיגה במאה וחמישים שנה לא חזקה במיוחד. לא ברור מדוע אי אפשר להחיל היגיון זה על כל מסורת עתיקה וחכמה עממית, ומדוע תוחלת ואיכות החיים בסין עלתה עם כניסת המדע המודרני. כמובן שחלק גדול מהמשיכה של האדם המודרני הממוצע לדיסציפלינות "טבעיות" ו"עתיקות" נעוץ באיזו תפיסה רומנטית אך מופרכת של החיים לפני בוא הרפואה המודרנית הקרה והמנוכרת וקרעה אותנו מחיי הכפר השלווים וההרמוניים, שם קשישים סיניים הפליגו לחיות בזכות חכמה העוברת מדור לדור. אין זכר בתמונה האידילית הזו לתמותת התינוקות הסיטונאית, לאנשים שמתו מהצטננות או מדלקת פשוטה באוזן, לכאבי שיניים, או אפילו לקוצר ראייה בלתי ניתן לטיפול לפני הטכנולוגיה של המשקפיים. כמובן שהטכנולוגיה הביאה עימה בעיות משלה (זיהום אוויר, קרינה סלולרית, תאונות דרכים), אבל החשבון הכללי באיכות ובתוחלת החיים הוא ברור, ובכלל, ההבנה שלנו אודות השפעות מזיקות אלה הוא ממילא רק תוצאה של מחקר מדעי. יש מי שחושב שהעובדה שהמדע אינו אלא ארגון חברתי אנושי, הופך אותו לשווה מעמד לשיטות האחרות, שמורכבות גם הן מאנשים עם אמונות ואינטרסים. טענה כזו דומה לאמירה שמלוכה שקולה למשטר דמוקרטי משום ששניהם מבנים חברתיים. השוואה זו אף עושה חסד לרוב שיטות הטיפול האלטרנטיביות שאינן מהוות מערכת מאורגנת המתחרה במדע, אלא אוסף אקלקטי וספוראדי של שיטות החולקות, במקרה הטוב, שימוש במילות מפתח כמו "אנרגיות", "טבעי", "צ'י" ו"הוליסטי".

זו תמצית דעתי על מידת האמת שיש בדיסציפלינות של הרפואה המשלימה, ולמה יש להחמיר עימן בבחינתם בכלים מדעיים ביקורתיים. קרל סייגן אמר: "טענה יוצאת דופן דורשת הוכחה יוצאת דופן", ומבחינתי, השפעה של תמיסות הומואפטיות שעברו דילול עד שאין בהם מרכיב פעיל כלל על הגוף, למשל, זוהי בהחלט טענה יוצאת דופן. אך כמובן שתפקידן של האמת והמציאות בחברה האנושית הוא מורכב, תעיד על כך תעשיית הפנטזיות הטלוויזיונית והקולנועית שתופסת מקום כה מרכזי בחיינו. יתכן שיש מקום ותפקיד גם לצורות כאלו של התמודדות עם תחלואי המין האנושי, אפילו אם אין הן אומרות משהו על צורתו של היקום, אלא רק על מבנה נפשנו אנו.

(פורסם גם כאן, בשינויים קלים)

מודעות פרסומת

דיווח מהחזית

7 באוקטובר 2010

העניינים פה כל כך מסובכים שאני מבלה שעות בלפצח טקסט שאני בעצמי חיברתי לפני כמה שבועות.

על הענקים שעל כתפיהם אני עומד

9 בדצמבר 2009

עידן המדיה המקוונת מספק לנו הרבה הזדמנויות של התרפקות נוסטלגית, אך לעיתים המפגש עם העבר נושא עמו משהו מעבר לשחזור מענג של רגע מהילדות, כמו שגורמים חלק מהקטעים מסדרות הטלוויזיה הישנות אותם אפשר לצוד ביוטיוב. לעיתים יוצר מפגש כזה הבנה עמוקה של העצמי, תובנה מן הסוג שמושג בשיאו של תהליך פסיכואנליטי ארוך על ספת המטפל.

ציר תפיסתי את עצמי מורכב ממגוון של דעות וגישות כלפי הקיום שאספתי וסיגלתי לעצמי לאורך השנים. ברי לי שרובן ככולן מקורו בבני משפחה, חברים, ספרים וסרטים אליהם נחשפתי לאורך השנים. חלק מההשפעות האלה ברורות לי במפורש, במיוחד אלה שאני מודע להם, ואליהם חזרתי שוב ושוב לאורך השנים. סופרים כמו קלוינו, בורחס, פירסיג ובסטר, פילוסופים כמו שפינוזה וויטגנשטיין, הם דוגמאות בולטות וידועות מתוך מבחר גדול בארגז הכלים של מוחי. אני משתדל להביא דברים בשם אומרם, לא מתוך התרברבות בידע, אלא מתוך מה שנראה לי (אני מקווה) כיושר ושמירה על "זכויות היוצרים" של הרעיונות. העובדה, אם כן, שאני מורכב מפסיפס מגוון, נהירה לי ואני חי איתה בשלום.

בכל זאת, יש מן ההלם כשאתה נתקל ביצירה שהייתה לה השפעה כל כך יסודית על ישותך, בשלב מוקדם של גיבוש הזהות, ולא נחשפת אליה מאז. יש משהו מצמרר בהרמת המסך הזו מאחורי ההתהוות של האני, אפילו עבורי.

אחת ההיתקלויות הראשונות שלי בתופעה הייתה באמצעות ספר, ולאו דווקא באמצעות האינטרנט. מזה שנים נעדרה מספרייתי נוכחותו של הספר "איש איש וכלבו" מאת האתולוג האוסטרי קונרד לורנץ. לאחרונה השגתי אותו בחנות לספרים משומשים, שכן כבר מזמן נפקד מקומו מן המדפים. כמובן שזכרתי את קיומו, ואת השפעתו הגדולה עליי (במיוחד את אחריותו לחלומי רב השנים לגדל יום אחד כלב ניו-פאונלנד ענק). אבל רק כשקראתי את ההקדמה שלו שוב, אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי עד כמה רבה הייתה השפעתו עליי. דברים שאני מרגיש שהם חלק מהווייתי, מגישתי הבסיסית לטבע, לחיות, שלא נובעת מאהבה מצועצעת אלא מתוך כבוד עמוק ודרישה לענווה מהאדם, היו כתובים שם מילה במילה, כפי שאני הייתי כותב אותם. זה היה כמו לשוטט ברחוב ולפתע לפגוש באביך האמיתי, ולהבין שאינך אלא הבן המאומץ של עצמך. דווקא השכחה הזו לאורך השנים, גרמה לדברים לשקוע עמוק לתוככי התת-מודע, ולהפוך לחלק ממני שחשבתי שהוא לגמרי 'אני'.

מפגש מטלטל יותר היה עם הפתיח של סדרת הטלוויזיה המופתית "קוסמוס" של קרל סייגן. שוב, זכרתי את קיומה של הסדרה, ואפילו ידעתי לספר תמיד שזו הייתה אחת מאבני הפינה של משיכתי למדע ופילוסופיה. אבל רק כששיטוט אקראי ביוטיוב הפגיש אותי פנים אל פנים עם הדקות הראשונות, הפותחות את הסדרה, עם מוזיקת הפתיחה, עם קולו של המדען על רקע גלי האוקיינוס המתנפצים, הבנתי שאני חוזה, ובמידה מסוימת חווה מחדש, את רגע לידתי. באותם רגעים, כשחזיתי במראות הללו אי שם כשהייתי בן שש או שבע, באתי לעולם. הייתי שם לפני כן, אבל הייתי כחיה, אוסף של תחושות ומלמולים אקראיים. באותו אחר-צהריים גורלי מול מסך הטלוויזיה הלימודית של תחילת שנות השמונים הפכתי לאדם. קולו של סייגן היה הקול מהסנה הבוער בשבילי, הוא היה הקול שאמר לי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", הוא הפנה אותי אל הארץ המובטחת של הידע המדעי, של האמיתות הגדולות לעברן אני עדיין צועד כיום. כשראיתי את סייגן כיום, אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי, נזכרתי, מי אני במקור. מה אני מחפש. איך הגעתי עד לכאן ומדוע יצאתי לדרכי. כמובן שאני חושב על כך רוב הזמן, אדרבא, אני חושב על כך כל הזמן, המחשבה הזו היא אני. הגישה הבסיסית הזו לעולם ולמדע, התשוקה לידע, הסקרנות והפליאה הבלתי נגמרת כלפי היקום, תוך זהירות וחשדנות כלפי קיצורי דרך מיסטיים, כל כך מאפיינת את ישותי, כל כך מובנת מאליה בשבילי, עד ששכחתי שהייתה לה ראשית בזמן. והראשית הזו היא אותו אחר-צהריים גורלי מול המרקע – "ויאמר קרל סייגן:"

כמובן שלא הבנתי אז את הכל – אך כמה שהתאוותי להבין! ובהמשך הסדרה נחשפתי לראשונה לכבירותו של הקוסמוס, והזרעים שעתידים לצמוח לאפיקי חיי נזרעו. הדברים של סייגן נשמעים מעט נאיביים היום, ומאז אותו עיצוב ראשוני של ישותי נפערו המון סדקים וספקות והסתייגויות מורכבות בתפיסתי זו: אך הסדקים האלה הם סדקים בי. לא יהיה יותר שום אדם או ספר או יצירה שתהיה לה השפעה כזו עליי, פשוט משום שבאותה תקופה הייתי כחומר ביד היוצר, הייתי נוזלי, הייתי חומר היולי, ובכל זאת, משהו ריתק אותי למרקע באותו אחר-צהריים גורלי, והמשהו הזה הגיע ממני.

על "מאין באנו", המתודה המדעית והמורשת הרוחנית

6 באפריל 2009

"מאין באנו – הצופן הגנטי של התנ"ך" יצא לפני מספר חודשים ועורר לא מעט פולמוסים, במיוחד הפולמוס בין מחברו, ראש הקתדרה למקרא באוניברסיטה העברית ישראל קנוהל, להיסטוריון יעקב שביט מעל דפי עיתון ואתר הארץ.
הספר מציג תזה מעניינת לגבי היווצרות עם ישראל, ומזהה את מקורותיו התרבותיים והאתניים בשלוש קבוצות עיקריות: כנענים מקומיים, פליטים מחרן (בצפון סוריה), וקבוצת הלווים שהגיעו ממצריים, עם הבשורה המונותיאיסטית שמקורה במהפכת הנפל הדתית של פרעה אחנתון. (more…)

על כבודה של מלכת המדעים – מכתב למנחם בן

28 במרץ 2009

מנחם בן הפך לאחרונה לידוען בקרב כלל הציבור ולא רק בקרב יודעי ח"ן. זו הזדמנות מצויינת לפרסם מכתב שניסיתי לשלוח לו, ללא הצלחה, בתגובה לטוריו בעיתון "תל אביב", לפני מספר שנים:

מר בן היקר,
אני קורא את רשימותיך בעיתון תל אביב בעיון רב, ומסכים עם חלק מהטרוניה שאתה רוחש לתופעות שמדרדרות את התרבות, תורמות לחינוך קלוקל והשכחת והמאסת יצירות מופת בספרות ובתחומים אחרים. לא אפתח כאן לדיון נושאים רבים בהם אני חולק עלייך, (more…)

על מוסר כפול ומשולש

18 בינואר 2009

1. הסכסוך והמחלוקת

המאורעות האחרונים במדינתנו אינם מנותקים זה מזה, ומצטרפים למאורעות שטלטלו אותה מראשית הקמתה, ואלה, אם נרחיב ונרחיק ראות, למאורעות שליוו את העולם כולו משחר הימים. שום דבר אינו חדש מלבד התנומה הכללית ששורה על הציבור ברמת חיים גבוהה, הרחק מהפיצוצים וחוסר הודאות. אותה שלווה יחסית, במקום שתיצור ריחוק שיאפשר בניית תפיסת עולם אובייקטיבית, גורמת רק לאדישות שמגיבה בזינוק אוטומטי לדעות שטחיות וחלולות כאשר היא מופרעת ע"י מאורעות אלימים. (more…)

מלחמת לבנון השנייה, זהות פוליטית ותורת המשחקים

8 בנובמבר 2008

(רשומה זו נכתבה בשלהי מלחמת לבנון השנייה, והיא מובאת לפרסום באיחור. כמובן, שהניתוח העקרוני, ולמצער, גם המציאות המדינית-בטחונית באזורנו לא השתנתה הרבה מאז, ולכן הדברים ודאי עדיין רלוונטיים).

בעוד התותחים עדיין רועמים, ופרטי ההסכמים שייחתמו ומניין ההרוגים עדיין לוטים בערפל, אנסה במאמר זה לעשות משהו לא מקובל, ולהסתכל על מאורעות הימים הסוערים הללו בפרספקטיבה רחבה יותר ולנסות, אם אוכל, אפילו ללמוד משהו. (more…)

על הדיוק

3 באוקטובר 2007

הדיוק הוא מעלה מוערכת, בשירה כמו גם במדע, אך ראוי לתהות על קנקנו וחשיבותו, במיוחד בקרב המדעים המתהדרים בשמו. התדמית המקובלת של המדעים המדויקים מעוותת משהו, אולי כתוצאה משמם הלא הולם, או אולי משימוש שגוי או חוסר הבנה של המילה "דיוק". אנסה כאן מעט יותר לדייק בטיב הדיוק שבמדעים המדויקים, ואשתדל לא לגלוש יותר מדי (אם כי הפיתוי גדול), לשלל הסוגיות הפילוסופיות שמתגלעות על טיבה של המתמטיקה ויחסה אל המציאות. (more…)

אנשים חכמים

4 באוגוסט 2007

מי שכבר ביקר כאן פעם או פעמיים, יודע שאינני נוהג לנצל את הבמה הזו להמלצות. אני נתקל בהרבה בלוגים שמורכבים בעיקר מהפניות לכל מיני מציאות ברחבי הרשת, באופן שמחקה את התרבות המייגעת של הפניות השרשרת ההמוניות שפרחה ועודה פורחת בדוא"ל. כמובן שתרבות ההפניות אינה רעה כשלעצמה, אדרבא, היא אחת מאבני הפינה שהופכות את האינטרנט לאוקיאנוס הרוחש והנפלא שהוא מהווה. (more…)

בשבח דברים לא-גמורים

14 ביוני 2007

סמוך לביתנו יש מגרש ריק. כמובן, הוא לא ריק לחלוטין כמו אותה סובסטנציה מסתורית מ"הסיפור שאינו נגמר", יש שם חול וכמה איקליפטוסים משועממים, אך בין סבך הבתים ומדרכות הבטון, הוא ניצב כמו חלקה שנעלמה מעינו של הדמיורג המוניציפאלי. בעלי הכלבים (שאנחנו נמנים עליהם), מנצלים חלקה זו לטיולים נטולי הצורך לנקות אחרי הנסיך הקטן, למשחקים, ובל"ג בעומר שורפים שם הילדים מכל הבא ליד ותורמים עוד קצת להתחממות הגלובאלית.

יום אחד הופיע בפאתי המגרש הריק גוף גדול. (more…)