על "האיש במצודה הרמה" ומשמעות ההיסטוריה

לפני שבע עשרה שנה קראתי את "האיש במצודה". עד הסוף. לעומת ההבטחה לספר מופתי מהולה בסקרנות לחקור את העולם ההפוך של "הנאצים ניצחו", נתקלתי במבוך זן סתום. אכן, היו שם נאצים, והם ניצחו במלחמה, וקליפורניה, מחוז ההתרחשויות, היא בשליטה יפנית. אבל על מה הספר הזה? לא היה לי הרבה מושג. מאז, ההערכה הפומבית שלי לפיליפ ק. דיק הייתה מתוך קונפורמיזם מד"בי. ידעתי שהוא נחשב מאוד, ובמיוחד "האיש במצודה" שזכה בפרס הוגו אי שם בשנת 63', והכרתי כמובן את ייצוגו חסר התקדים בעולם הקולנוע, דרך עיבודים רחוקים יותר או פחות ליצירותיו הספרותיות. אבל כל זה היה ברמת הכותרת. בצלילתי היחידה אל תוך בריכתו האפלה, לא ראיתי כמעט דבר.

והנה, לאחרונה, "האיש במצודה" זכה לתרגום חדש (ומוצדק), של שמעון אדף, ויצא שוב בהוצאת "עם עובד". "מעולם לא הייתי מעריץ גדול של דיק", התנצלתי כשנתבקשתי לדבר עליו ב"מוסף לספרות" ברשת א', אבל אחרי עוד רגע של מחשבה, אמרתי: "אולי בכל זאת אנסה שוב."

וניסיתי. וראיתי דברים אחרים לחלוטין. למעשה, גיליתי מחדש את אחת היצירות המעמיקות שנתקלתי בהן מעודי. נו. בכל זאת התפתחתי ככלות שבע עשרה שנה. והמלך, כלל וכלל לא עירום.

(בתאריך השטני של יום שישי הקרוב, השישי לחודש בשעה שש, תשודר השיחה שלי על "האיש במצודה הרמה" עם רונה גרשון-תלמי ב"מוסף לספרות" ברשת א', 104.8 FM. התכנית תועלה מאוחר יותר לאינטרנט בקישור שיפורסם כאן בהמשך).

* * *

מהי ההיסטוריה? היש לה כיוון, מבנה ומשמעות או האם היא אוסף של צירופי מקרים חסרי קשר, שאנחנו מפרשים בדיעבד? ולמה ההיסטוריה היא דבר חשוב? היסטוריה אינה רק אוסף של אירועים, אלא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, מצדיקים את מעשינו ומקומנו כאן. מלחמת עצמאות או נכבה? טרוריסט או לוחם חופש? שגעון או שפיות? ההיסטוריה אמורה להיות התשובה. אך האם יש דבר כזה – "היסטוריה" – ללא תלות בנקודת מבט?

שאלות אלה ואחרות נשאלות באחד הרומנים החשובים של המאה העשרים, קלאסיקת מד"ב מ-1962: "האיש במצודה הרמה" מאת פיליפ ק. דיק. פיליפ ק. דיק מוכר לנו דווקא הודות להשפעתו על עולם הקולנוע, עם עיבודים לספריו כמו "בלייד ראנר" ו"זיכרון גורלי", שהביאו תמונה של עתיד קודר יחד עם שאלות פילוסופיות על זהות ומציאות. "האיש במצודה הרמה" משתייך למה שקרוי סוגת "ההיסטוריה החלופית", ומתאר מציאות בה מלחמת העולם השנייה הסתיימה באופן הפוך ממה שמוכר לנו. העולם מתחלק בין מעצמות הציר המנצחות. ארה"ב הכבושה מחולקת בין יפן הקיסרית וגרמניה הנאצית. האמריקנים הם צל חיוור של עצמם, נרדפים ומושפלים. הרחק ברקע, שמועות על נפלאות הטכנולוגיה הנאצית, כיבוש החלל, זוועות שואה שנייה ושלישית באסיה ובאפריקה השחורה. הספר עשוי כמלאכת מחשבת של דמויות ורעיונות, כחידה עמוסת רמזים על טבע המציאות, על משמעות זיוף לעומת מקור, שפיות, שגעון, ורוע מוחלט. פיליפ ק. דיק היה מהראשונים שהביאו למד"ב איכויות ספרותיות מעבר לתוכן הרעיוני, והפנה אותו למחוזות חדשים של חקר הנפש והמציאות.

המחשבה שתיתכן היסטוריה חלופית היא הצהרה שהמציאות שלנו, בעצם הזהות שלנו, היא קונטינגנטית, מקרית. העובדה שנולדנו גברים או נשים, יהודים או ערבים, היא חסרת משמעות, וכל דבר היה יכול להיות כך או אחרת, עקב השתלשלות כאוטית של מקרים חסרי קשר. כל מערכות הזהות של דת ולאום הן הצגה אד-הוק, אשליה. אך אם אנחנו מנסים להתעלות מעל נסיבות חיינו המקריות וזהותנו השרירותית ומתבוננים על מצב הדברים באופן חופשי ועצמאי כביכול, אנו מגלים שבעולם אובייקטיבי זה אין טוב ורע, אין משמעות לשיפוט מוסרי.

גם בספרו של פיליפ רות "הקנוניה נגד אמריקה", ההיסטוריה משתנה וגרמניה הנאצית מנצחת במלחמה, אך זה קורה בשל תהליך חברתי בארה"ב שגורם לעליית לינדנברג האנטישמי לנשיאות. רות מאמין שההיסטוריה נשלטת על ידי תהליכים ברי משמעות, ולכן משתמש בסוגת ההיסטוריה החלופית כדי לומר משהו על אמריקה של היום, להזהיר מפני זרמים וסכנות. אבל אצל דיק, לעומת זאת, הנאצים לא מנצחים בגלל זרמים גיאו-פוליטיים או כשל מוסרי. פשוט, ניסיון ההתנקשות של ג'ו זרגרה ברוזוולט ב-1933 מצליח, תנועה קלה של היד והקליע מוצא אותו במקום את ראש עיריית שיקגו כפי שקרה בהיסטוריה המוכרת לנו. הדבר מביא לשרשרת אירועים שהשאירו את ארה"ב עמוק בתוך המשבר הכלכלי ומחוץ למלחמת העולם השנייה. ארה"ב המוחלשת לא יכולה הייתה לעמוד כנגד פלישה יפנית וגרמנית, הובסה וחולקה בין מעצמות הציר. הפילוסוף והמדען הצרפתי בן המאה ה-17 בלייז פסקל אמר: "אילו אפה של קליאופטרה היה קצר יותר, פני ההיסטוריה היו משתנים" מכאן שלהיסטוריה אין משמעות, היא אוסף של צירופי מקרים, ולכן גם בלתי צפויה.

ההשוואה בין פיליפ ק. דיק לבלייז פסקל מעניינת במיוחד לאור גורלם הדומה. שניהם הכירו בעובדה שכל ניסיון לתפוס את המציאות באופן אובייקטיבי לחלוטין מותיר עולם ריק ממשמעות, תנועה של חלקיקים בחלל ריק, כמאמר דמוקריטוס. פסקל אמר על החלל הזה: "השתיקה הנצחית שלו מפחידה אותי". והנה כי כן, פסקל ודיק, אנשים רציונליים ומעמיקי דעת, מצאו עצמם חווים התגלות מטאפיזית, אלוהית. במקטורנו של בלייז פסקל נמצא תפור לאחר מותו פתק אותו נשא כל חייו, עדות להתגלות שפקדה אותו בליל ה-23 בנובמבר 1654, בין עשר וחצי לחצות וחצי:

"אש. אלוהי אברהם. אלוהי יצחק. אלוהי יעקב. לא אלוהי הפילוסופים והמלומדים. וודאות. וודאות. אושר. שלווה…שכחה של העולם והכל מלבד אלוהים. אושר. אושר. אושר. דמעות של אושר"

יותר משלוש מאות שנה מאוחר יותר, ב-20 בפברואר 1974, החל פיליפ ק. דיק לחוות שורה של חזיונות משונים, שסחפו אותו להזיות פראנואידיות ודתיות שרדפו אותו לשארית חייו עד מותו ב-1982. חזיונות אלו הזינו את יצירתו שהפכה מוזרה יותר ויותר, אך שעדיין נקראת ונחקרת על ידי מעריציו האדוקים.

נראה שהבדידות הבלתי נסבלת מול היקום הבלתי מוסבר, וקיומנו המקרי והאפסי בו דחפו את דיק כמו את פסקל למצוא את ניחומם בהתגלות המוחלט. הנטייה הזו באה לידי ביטוי בפרשנות אפשרית לסיומו של ה"איש במצודה הרמה".

בעולם המראה החלופי של הספר מצוי ספר שהוא בן דמותו ההופכי: ספר "היסטוריה חלופית" ושמו "הסתבל החגב", ובו משתקף עולם המראה ההפוך בעיניי דמויות הספר: הנאצים הפסידו במלחמה, ארה"ב ניצחה. אך מסתבר ש"הסתבל החגב" אינו מתאר את עולמנו שלנו, אלא מציאות נוספת, שלישית, מעין מראה עקומה למציאות הנוכחית. מראה בתוך מראה. "האיש במצודה הרמה" הוא כותבו של הספר, ונחבא מאימתו של הכיבוש הנאצי שרואה את רב המכר החתרני כאיום על צדקתו המוחלטת של הרייך. סצנת הסיום בה מגיעה הגיבורה ל"מצודה הרמה" ומוצאת אותה כבית רגיל, ורואה את הנביא המסתורי שכתב את הספר כאחד האדם, יכולה הייתה להיות הדהוד מושלם להתפכחות של דורותי ב"קוסם מארץ עוץ", כשהקוסם מתגלה כמתחזה המושך בחוטים. אך כשספר התמורות הסיני, המדריך לחיים בעולם בו יפן שולטת, מעיד ש"הסתבל החגב", כלומר החלופה בתוך החלופה הוא אמת, אנו מבינים שחידת המציאויות המתחלפות של דיק עוד לא תמה. ואולי הוא אומר לנו כך: להיסטוריה אמנם אין משמעות, אך יש משהו בעל ערך מוחלט, כוח אל-זמני, שמדבר אלינו מבעד לכל הממדים וההיסטוריות האפשריות. והדבר הזה איננו בהכרח בעדנו.

על אקראיות ואקראיות במשחקי תפקידים

1. מהי אקראיות?

כמו מושגים בסיסיים רבים, גם משמעות המילה "אקראיות" מובנת לנו לחלוטין עד לרגע שאנו מנסים להגדירה בצורה מפורשת ומסודרת. באופן טבעי נכתיר אירוע כאקראי כאשר יחסר סדר או סיבה פנימית, מה שיהפוך אותו לבלתי צפוי. באותה מידה נכנה אקראי גם כמשהו שלא נקבע על ידי רצונו של מישהו, שרשרת של נסיבות שנגרמה על ידי גורל עיוור. כבר כאן אנו נתקלים בבעיות בהגדרה. הלוא ייתכן שדבר מה יתרחש כתוצאה מהחלטה של מישהו ועדיין יהיה בלתי צפוי או חסר הסבר לדידנו. כאן אנו עומדים לראשונה בפני טיבה היחסי של האקראיות.

הטעות של שפילברג, הגדוּלה של וולס

העיבוד האחרון ליצירתו של ה. ג'. וולס מזמין עיון מחדש ביצירה הקלסית של הסופר האנגלי. דווקא בהשוואה לעיבוד המודרני ורווי הפעלולים של סטיבן שפילברג, מתגלה הספר בן הלמעלה ממאה כבוגר ומפוכח הרבה יותר מהעיבוד הילדותי, אם כי המרתק חזותית של הבמאי האמריקני.

נתעלם מהשינויים השטחיים שנעשו ביצירה, כמו ההעתקה של המקום מאנגליה לארה"ב, ומשלהי המאה התשע עשרה לימינו, ואפילו מכמה שינויים עלילתיים שנעשו על מנת לרענן את הפלישה ולעשותה למשכנעת יותר בעיני הצופה בן המאה העשרים ואחת (כמו שהחייזרים אינם מגיעים ממאדים, הידוע כיום כשומם), וננסה לתמצת את הגרעין העיקרי שכל אחת מהיצירות בנויה סביבו, ושאותו היא מנסה להאציל על הצופה או הקורא.

על "עולם הנהר" ותחלואי המדע הבדיוני והפנטסיה

נתחיל בכך: "לך אל גופותיך הפזורים" מאת פיליפ חוזה פרמר הוא אחד מיצירות המדע הבדיוני המרשימות, הסוחפות ומציתות הדמיון ביותר שאי פעם קמו לז'אנר. בקצרה, פרמר מתאר באופן משכנע ביותר את תחיית המתים. האנושות כולה, יותר משלושים מיליארד הנפשות שחיו מתקופת האבן ועד שנות האלפיים קמים, עירומים כביום היוולדם, בעמק נהר ארוך-מני חקר. זה כולל את כולם: מנפוליון ופרעה ועד היטלר ואיינשטיין, יחד עם מיליארדי נפשות אנונימיות מכל האומות והגזעים והלשונות שחיו אי פעם. פרמר משכיל לנצל את הרעיון האדיר הזה בכמה ממדים. ראשית הוא משתמש באירוע ההיפותטי על מנת להציג את ההיסטוריה האנושית באופן חדש, בצורה מקבילית, אל-זמנית: כעת אפשר להפגיש בין אמריקאים מהמאה העשרים לאצטקים, או לשאול האם עבדים שחורים מהמאה התשע עשרה יעדיפו לחבור לשחורים משוחררים ונאורים מהמאה העשרים, או שימצאו אותם דומים מדי למדכאיהם? הפוטנציאל העלילתי והרעיוני כאן הוא אינסופי, וברור שפרמר מנצל רק שבריר ממנו, לפחות בספר הראשון. מעבר לכך, פרמר משתמש בגלגול ההיפותטי של האנושות כדי לשאול כמה שאלות גדולות מאוד, יסודיות, על טבע האדם. האם האדם יכול להשתנות? כיצד הוא מוגדר, בנפרד מתרבותו, משפתו ואמונותיו, שעומדות במבחן השינוי האדיר של התחייה? אחד הדברים המעניינים ביותר שעולים מספרו של פרמר הוא שהאדם לעולם לא יוכל לשקוט על שמריו, לטוב ולרע. פרמר היה מסכים עם שופנהאואר שגרס שהאדם – ובעצם המציאות כולה – מושתתים על רצון שלעולם לא יכול להיות מסופק ונידון להמשיך לנוע לנצח. לכאורה, הגיעה האנושות לגן-עדן. בעולם הנהר כולם חזרו לחיים כצעירים, אין מחלות, מזיקים או זקנה והמזון מסופק בחינם מדי יום על ידי מתקנים משונים. האם ימצאו בני האדם בני כל התקופות את המנוחה והנחלה, ויחיו בשלום ובשלווה? אליבא דפרמר, לא ולא. עד מהרה מתארגנות קבוצות, מדינות. אנשים חוזרים לשעבד ולנצל זה את זה, למרות שלכאורה לאיש לא אמור להיות חסר דבר. פרמר טוען, ולדעתי בצדק, שהמחסור והסבל בעולם לא רק יצרו את הרוע האנושי, הם במידה גדולה נוצרים על ידו. פרמר מציג כאן אנושות שקיבלה הזדמנות שנייה, בעולם נוח מאין כמותו, והנה היא חוזרת על אותן התבניות עצמן. אך מעבר לרוע ולסבל, יש דבר נוסף שבני האדם הביאו עמם אל העולם הבא: יצר הסקרנות והגילוי. גיבור הספר הוא סר ריצ'רד פרנסיס ברטון, מגלה מקורות הנילוס, מתרגם אלף לילה ולילה, הרפתקן ובלשן בריטי בן המאה התשע עשרה. הוא נחוש לגלות את המסתורין העומד מאחורי העולם, ומתחיל באודיסיאה אדירה למקורות הנהר, ולסוד שעומד מאחורי התחייה.

"האם איזה חידה נפתרת על ידי כך שאחיה לתמיד? האין חיים נצחיים אלה חידתיים ממש כמו חיינו עכשיו?" (ויטגנשטיין, מאמר לוגי-פילוסופי)

לפיכך, האנושות לא יכולה להסתפק בלחם ושעשועים, וקיומה הוא מסע אין סופי, נצחי, אחרי אמת בלתי מושגת. בהתאם לכך, התעלומה של 'עולם הנהר' לא נפתרת לחלוטין ב"לך אל גופותיך הפזורים", וברטון מושלך חזרה אל גן-העדן/הגיהנום ללא תשובה מספקת. הסיפור היה יכול להסתיים כך, אך כאן מגיעה הבעיה, ועימה חציה השני של כותרת הרשומה.
אפשר היה להסתפק בספר המבריק הזה, שזכה להצלחה ומיטב הפרסים, והוא ראש וראשון ליצירתו הפורה של פרמר (אתם יכולים לעיין גם בספרי "עולם המדרגות" ו"עולמיום", יחד עם עוד ספרים רבים). אך פרמר לא עצר כאן, והמשיך אותו לכדי סדרה, כמו סופרי מדע בדיוני ופנטסיה רבים אחרים, שנכנעו ללחצי הקהל או לפיתויים כלכליים, או שמא חשבו בכנות שיהיה ערך ספרותי בהמשך הנבירה הכפייתית בעולם שהגו או בהולכת גיבוריהם בהרפתקה שמסרבת להסתיים, כמו אופרת סבון אמריקאית.
בתחילה, ספרי ההמשך שמרכיבים את סאגת 'עולם הנהר', לא נראים כל כך רע. "ספינת הנהר המופלאה" מרתק וסוחף, ונראה כמו המשך ראוי למופת של הספר הראשון. בנוסף, הוא מונהג על ידי גיבור חדש ומקסים, הלוא הוא סמואל לנגהורן קלמנס, הידוע יותר כמארק טוויין, שפרמר מצליח לפרקים להפוך אותו לשנון כמו המקור. אך הספרים הבאים נראים כממשיכים עד אין קץ, ומאבדים לחלוטין את התנופה העלילתית בשעה שפרמר שוקע בעלילות משנה מיותרות והרצאות פטפטניות. הוא מעמיס עוד ועוד גיבורים, בשעה שהמטרה (פתרון תעלומת תחיית-המתים) נדחית שוב ושוב, ובסופו של דבר, מגיעה לפתרון מאכזב למדי. (שימו לב: בעברית תורגמו ארבעה כרכים, אך יש כרך נוסף, למרות שפרמר הבטיח שהרביעי יהיה האחרון, הוא הוסיף חטא על פשע וכתב כרך נוסף לסדרה המתמשכת ממילא, בשם "האלים של עולם הנהר". מעבר לכך הוא הניח לסופרים אחרים לנסות את כוחם בעלילות במסגרת עולם הנהר, מה שהוליך לעוד כמה כרכי סיפורים של עולם הנהר שגם לא תורגמו עדיין).
כמובן, אפשר לטעון שהאכזבה הזו הייתה בלתי נמנעת, משום שאיכותו של כל סיפור (כמו חזותה של אשה) גלומה במתח שבין המוסתר לנגלה. הסקרנות היא מה שגורם לקהל להמשיך להאזין, אך כל מילה בסיפור המובילה את הקורא או המאזין הסקרן בדרך לפתרון הורגת את הקסם שבתעלומה, תהה היא תולדותיה של משפחה, פרשיית רצח או סודו של יקום שלם.
הפרדוכס הזה לא עומד רק לפתחם של סופרי המדע הבדיוני, אבל אולי מכיוון שהסוגה מרבה לפרוש עולמות חדשים שהם כר לתעלומות רבות, ונוטה להשתמש בטכניקות של סיפורת ליניארית, עלילות פעולה קלאסיות וסיפורי מסע, נופלים רבים וטובים בפח של המשכונים (sequels) וקדימונים (prequels) מיותרים. ספרים מופתיים ונושאי פרסים, שעומדים לגמרי בזכות עצמם כמו "חולית" או "המשחק של אנדר", זכו להפוך לסדרות, לא בהכרח בצדק. גדולי הסופרים כמו ארתור סי. קלארק ופרדריק פול פשוט לא יכלו להתאפק מלהפוך את יצירות המופת שלהם לסדרות, תוך הקרבת התעלומה שהייתה סוד הקסם של ספרם מלכתחילה.
גם ב"אודיסאה בחלל" וגם ב"מפגש עם ראמה" מפגיש קלארק את האנושות עם נוכחות חייזרית שהיא מעבר לתפיסתו. כל הקסם בספרים הללו הוא בעומק המסתורין שמדגיש עבורנו את חידת הקיום עצמו. אין צורך במונוליתים אילמים וספינות חלל חוצניות: עצם קיומנו בעולם הוא פלאי כשלעצמו, וקלארק עוזר לנו להיזכר בכך. הוא עשה מלאכה יוצאת מן הכלל, עד שהחליט להפוך את שני הספרים לסדרות שחותרות תחת אותו המסתורין ב'הסברת' כל אותם פלאות. קהל המעריצים, מונע על ידי אותה סקרנות שמוליכה את ברטון, גיבורו של פרמר, לא יכול להתאפק מלהתחקות אחרי הפתרונות שמציע הסופר למסתורין שכה היטיב לתאר, אך כמו דורותי שמגלה שהקוסם מארץ עוץ אינו אלא מתחזה, נידונים כל הניסיונות הללו לאכזבה.
פרדריק פול עשה מהלך דומה מאוד עם סדרת "שער" שלו. הספר הראשון מתאר בריאליזם נוקב כיצד האנושות מנסה לנצל צי חלליות שהותרו על ידי גזע חייזרי קדום וטמיר. הרבה מהעוצמה של הספר טמונה בתחושת הקסם שמהלכת הטכנולוגיה החוצנית על הקורא, ובשפע השאלות שמעוררת התגלית לגבי ייעוד האנושות וגורלם של ה'היצ'י', כפי שמכונים אותם חוצנים מסתוריים. תחושת הקסם פגה כשפונים לקרוא את ספרי ההמשך שכתב פול, ספרים לא רעים, אך מאכזבים באורח בלתי נמנע. אולי היה רצוי שפול, כמו גם קלארק, היו לוקחים דוגמא מהאשף הגדול שהקדים את שניהם עם רעיון דומה – סטניסלב לם ב"סולאריס" – ומותירים את המסתורין הגדול בעינו.

מדוע גם סופרי המדע הבדיוני הדגולים נופלים בפח הזה שוב ושוב? הלוא קפקא לא כתב מעולם את "המשפט 2 – הנקמה" ודוסטויבסקי לא התפתה לכתוב את "האחים קרמזוב מכים שנית".
כמובן שישנם סייגים. חלק מהסדרות לא רעות בכלל, גם כשלפעמים הן מתארכות (ראו את סדרת הפנטזיה "שיר של אש ושל קרח", רצוי במקור האנגלי כי התרגום בינוני למדי). הבעיה מתעוררת כשלוקחים רעיון מוצלח, ולאחר השימוש הראשוני ממשיכים את הסיפור על חשבון אותו רעיון, כמו ספינת קיטור שמתחילה להזין את כבשנה בקרשי הסיפון על מנת להמשיך לנוע.
כנראה שצריך להשלים עם העובדה שגם הסופרים הגדולים הם אחרי הכל בני אדם, עם שיקולי פרנסה, בעיות אגו וחולשות אחרות. בסך הכול, אפילו התנ"ך נמשך קצת יותר מדי, אתם לא חושבים?

על הבינוניות המודעת לעצמה

ערוץ 8 מספק הרבה הזדמנויות מלבבות לחובבי קולנוע להשכיל ולהעשיר את עולמם, על ידי מפגשים עם יוצרים ושחקנים, וכן בעזרת סקירות מעמיקות של ז'אנרים שנעשות מעת לעת.
אני בטוח שלא צריך להציג את הסדרה האינסופית של "סטודיו למשחק", שלמרות המגיש המלוקק ביותר בעולם, מצליחה לשמור על עניין בזכות הגלריה המפוארת של שחקנים ממנה לא נפקד כמעט אף פרצוף שהופיע בהוליווד בעשורים האחרונים. "סטודיו למשחק" הביאה מספר בימאים (במיוחד קופולה וסקורסזה בהופעות מאלפות, בלתי נשכחות, ובמקרה של קופולה גם מרגשות ומצחיקות עד דמעות), אבל הצטיינה במיוחד בחשיפת פרצופם האמיתי של האנשים מאחורי הדמויות (אד האריס, למשל, הוא איש מוזר מאוד). סדרה אחרת שמבליחה כעת על המסך מעת לעת בשידורים חוזרים, היא "הבמאים", והיא מתמקדת דווקא בפרצופים הפחות מוכרים, אך בדרך כלל המעניינים יותר של תעשיית הקולנוע, הלוא הם היוצרים עצמם.