Archive for the ‘יחסים’ Category

על משפחות חדשות והאדם הישן

9 בפברואר 2013

אל תטעו ב"אמא ואבא'ז" שמסיימת כעת עונה בערוץ שלוש, ובוודאי תהדהד בשידורים חוזרים בערוץ שתיים ואולי אפילו תיוצא אל מעבר לים: תחת המעטה הפרובוקטיבי ההכרחי שנועד לרומם את אחוזי הצפייה, מדובר בסדרה מעמיקה על טבע האדם, לא פחות. והאדם הזה הוא ארז בגילומו של יפתח קליין.

ראשית, אפשר בכלל להתייחס ל"אמא ואבא'ז" כאל סדרת מדע בדיוני. אם הייתה נכתבת לפני שלושים שנה, ודאי היה אפשר להתייחס לטכנולוגיה שמאפשרת לזוג להביא ילדים מבלי לקיים יחסי אישות, ולמציאות החברתית המאפשרת זו כמדע בדיוני, וכבסיס לספקולציות על תפקוד האדם במצב שכזה. כמובן שכמו הצוללת של ז'ול ורן, פנטזיות אלו הפכו לא מכבר למציאות יומיומית, אך התממשותן טרייה מספיק על מנת לשמש כר ליצירה מקורית וחשבון נפש חברתי על משמעותן, בהמשך לרצף היצירה העוסקת בחיפוש האדם אחר משמעות ומקום, רצף עתיק  כימי התרבות עצמה.

למי שפספס, ארז (יפתח קליין) נמצא בזוגיות חד מינית עם סמי (יהודה לוי), ומחליט להביא ילד לעולם עם טליה (מיה דגן). במהלך אקזיסטנציאליסטי מבריק, הסדרה נפתחת כבר סמוך ללידה, והגיבורים, יחד עם הצופים, מושלכים אל תוצאות בחירתם בלי דרך לחזור. הלל, פרי הבטן הטרי לא זוכה להרבה זמן מסך, ולעיתים אף ניכר שהוא מגולם על ידי מספר פעוטות, לא שווים בגיל ובצבע. משניות זו עקרונית, משום שהתינוק משמש כמעין "מק'גאפין", אותו כלי עלילתי שניסח היצ'קוק בדברו על אלמנט שמהווה את הציר של העלילה והמניע של הגיבורים, אך הוא כשלעצמו ריק מתוכן, ולא ממש מעניין. הוא יכול להיות מזוודה מסתורית בסרטי ריגול או מכתבים אבודים בדרמה משפחתית, הגיבורים יכולים לחפש את המק'גאפין, לרדוף אחריו או לברוח ממנו, אך מהו בעצם לא ממש משנה, אלא מה קורה לגיבורים בדרך.

אפשר לקבול על כך שהתינוק, בשר ודם, הופך לכלי עלילתי, להשלכה אגוצנטרית של מולידיו ברוח הימים הדקדנטית, ואינו אלא עוד תחנה בחיפושם העצמי. אך בסופו של דבר, בחברה שהמבנה שלה והתפקיד של כל אחד מאתנו בה (נשים , גברים, אבות, אימהות) משתנים, ודבר כבר לא מובן מאליו, "חיפוש עצמי" שכזה אינו התפנקות או התחמקות אנוכית מהמחויבות לכלל, אלא כורח המציאות, ודרך למצוא מסגרות חדשות של מחויבות ולא דרך לברוח ממנה. ככזה, התינוק הלל כמו רבים מהילדים הרבים והולכים ל"משפחות חדשות", אינו סתם חוליה משרשרת משפחתית, אלא חלוץ בעל כורחו, ולכשיגדל, יצטרך בתורו לתור אחר זהותו בעולם משתנה והולך.

המשולש שנוצר הוא כמובן המבנה החברתי הפחות יציב מכולם, וחוסר האיזון מייצר תנועה כל הזמן. עוד בשנות השישים חזה אלוין טופלר ב"הלם העתיד" שהמשפחה הגרעינית תתחיל להתפרק ולהשתנות לבלי הכר בתחילת האלף השלישי. יש משהו עצוב בכך שההתקדמות הטכנולוגית עלולה לגרום לנו התנכרות הדדית, והתבצרות גוברת והולכת ב"אני" הפרטי. הסכם החליפין עתיק היומין בין המינים הופך כעת לאופציונאלי, כשנשים יכולות להביא ילדים ללא בן זוג וגברים מוצאים את סיפוקם המיני באמצעות גירויים ותחליפים שהופכים להיות זמינים ומשוכללים יותר ויותר. יתכן שהמאמצים והפשרות שדורשת זוגיות מסורתית נראים כיום לחלק גדל והולך של האנשים כהקרבה גדולה מדי. אישית, אני לא אוהב כל כך את תהליך ההתנכרות, אבל אני לפחות מתנחם בתרומה הדמוגרפית למגזר החילוני, מכל אותם ילדים שמצטרפים אלינו, מעבר לאושר הפרטי שמלווה את בואם, וסלחו לי על החשבון הקר. מלבד זאת, ברור שישנם מגזרים שם פתרונות אלו הם המוצא היחיד להבאת ילד, במקום שם הזוגיות הבין-מינית הרגילה בכל מקרה לא באה בחשבון.

אחד הדברים הניכרים ב"אמא ואבא'ז" הוא ההתקדמות האדירה בהצגת דמות ההומוסקסואל. נראה כאילו עברו עידנים מאז דמותו החביבה אך הסטריאוטיפית של "מר האמפריז" "ממישהו מטפל בך?" שהכיר לצופה הישראלי השמרן והקרתני של שנות השבעים את דמות ההומו. דמותו של האמפריז הייתה נוחה לעיכול לצבר המצוי, משום שהייתה חביבה, בלתי מזיקה, אך חשוב מכל בולטת ומובחנת: אי אפשר היה לטעות בו. הוא הכריז על זהותו בכל אחד מצעדיו התרנגולים או אנחותיו הנשיות. אי אפשר היה לחשוד בצבר המצוי שהוא שייך לחבורה הזו, ואי אפשר היה לחשוב שהבן שלו או החבר שלו מהמילואים הם 'כאלה'. "אמא ואבאז" כבר מציגה מציאות רבגונית ורב-קולית, שמערערת לחלוטין את הביטחון הזהותי הישן והמוכר. להומו כבר אין מופע אחד, אלא הוא מתגלם בספקטרום רציף ממלכות הדראג והאוחצ'ות המוחצנות ומטושטשות המגדר (שמצחיקות לא פחות מהקריקטורות שנעשו להן ב"ארץ נהדרת") דרך זני הביניים כמו סמי (לוי) המיושב אך בעל הטעם הקמפי ועד לארז (קליין) שנטייתו המינית מרומזת ליודעי ח"ן דרך מחוות זעירות המשוחקות לעילא. המיקרוסקופ של ברנהיימר, יוצר הסדרה, הופך משטח שנראה אחיד וחלק ממרחק לתבליט מורכב חרוץ הרים וגבעות. ויתרה מכך: המיקרוסקופ הנ"ל ממשיך לחדור עוד פנימה, אל תוך נפשו של הגיבור שנחשפת דרך סצנות הטיפול הפסיכולוגי. כאן אנו מגלים רובד מורכבות נוסף, משום שנפשו של ארז, כמאמר פטררקה, "לא אומרת לו לאו ברור ולא הן ברור", והוא נאלץ לנבור בה כדי להבין מיהו. אף פעם לא ברור לו אם היותו הומו היא תכונה ביולוגית או תוצר לואי פסיכולוגי קונטינגנטי (מקרי). אך נטייה מינית אינה אלא מרכיב אחד בזהותנו, ובחינה מעמיקה של המרכיבים האחרים יכולה להעמיד גם כל אחד מהם בפני אותה שאלה. מי אנחנו? כמה מהנפש שלנו היא "שלנו?" מה ירשנו ומה יצרנו, במה שכנעו אותנו, ומה הוטמע בתוכנו בצורה שהיא כבר בלתי ניתנת לזיהוי ושחזור? האם מאחורי כל אותם אלמנטים מושאלים שמכסים אותנו נותר דבר מה, האם יש איזה ציר, איזו נקודה ארכימדית? ומהו טיבו של אותו ציר משולל תכונות? האם זהו מק'גאפין כמו הלל התינוק, האדם ההיולי, לפני צמיחתו לבריה מורכבת? שאלות אלו לא מועלות באופן מפורש בסדרה, אך משחקו המעולה של קליין כארז גורם להן לפעפע בשקט בירכתי מוחו של הצופה מבעד לסדרה שמצליחה להיות גם קלילה ופופולרית.

במאמרו "מעמד הפעלים" יוצא אסף ענברי כנגד הגיבור החדש של הספרות העברית, שמתחבט ומתלבט, אך לא עושה דבר משמעותי בחייו. ארז בגילומו של קליין יכול ליפול לכאורה לקטגוריית הנוירוטי המפונק, אך מעבר למשבר הזהות הקיומי, צריך לזכור שבמרכז הסדרה עומדת בחירה אדירה שבחרו הגיבורים, וש"אמא ואבאז" הוא סיפור על חלוצים ועל הקשיים שלהם בארץ חדשה: הם לא רק שוברים מוסכמות, הם חוצבים בסלע מוסכמות חדשות.

מודעות פרסומת

העולם שלי

18 באפריל 2009

(מכתב אהבה ישן שנחשף בחפירות ארכיאולוגיות בביתנו לאחרונה)

  (more…)

על חוסר הפרופורציה של השלמות

24 באוגוסט 2008

האולימפיאדה היא אירוע שמושך תשומת לב כה רבה, עד שהיא מאפילה אפילו על מלחמה אמיתית שמאיימת להתדרדר לעימות גלובלי ד"ר סטריינג'לבי אמיתי. נראה שהאימפריה הצהובה עמדה בציפיות העצומות שתלו בה תאגידי הפרסום וחובבי הספורט, ונראה אף שטקס הפתיחה המרהיב כמעט כיפר על עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות, שתורצה תמיד בהכנות הסיניות לאירוע הענק. אגב, אכן תהיתי להיכן הולך כל אותו ברזל שצרכו הסינים בשקיקה, (more…)

עלה בדעתי (12)

26 ביוני 2008

נישואים וזנות הם סוגי מערכות היחסים הנפוצים בעולם, ולא בכדי, מכיוון שבשניהם היחסים בין בני הזוג מוגדרים בצורה הברורה ביותר, ובאחרון אף יותר מבראשון. מבחינה מקרו-סוציו-אקולוגית, המערכת היציבה ביותר היא מונוגמיה+בגידות, בשני רבדים, גלוי ונסתר. הזנות עתיקה, אך השקר, הבגידה והבטחות השווא עתיקים ויסודיים ממנה.

בשבח הפאסיביות

31 במאי 2008

הנה כי כן, הפאסיביות אינה זוכה לעדנה רבה בעידן זה שמקדש את האקטיביות והיוזמה. אולי בשל אופייה הסביל, אינה מרבה לגונן על עצמה, וזקוקה לאחרים שיפרסמו בשבחיה: בחפץ לב נטל עבדכם על עצמו שמץ מן המשימה. אולי יסבו עיקרי הדברים על טיבה של אותה פאסיביות המוזכרת לעיל, מכיוון שנראה שחלק גדול משמה המפוקפק נובע מאי הבנה של גדרה וטיבה, או ליתר דיוק, מחוסר ההבחנה הברורה בינה לבין סוגים קרובים של אי-עשייה הראויים, אולי, לגינוי, כמו הבטלה וההתעלמות. (more…)

על פיתויים וגבולות

5 בינואר 2008

אכן, רשת האינטרנט היא מקום מסוכן. הרשת רוויה בסכנות ובאנשים בעלי כוונות זדון שיכולים לטמון לך פח. דב גילהר הוא אדם כזה.
למי שלא ראה, בסדרת כתבות "מזעזעות" של חדשות 10, נחשפו חמישה "פדופילים" שפותו על ידי תחקירנית שהתחזתה לבת שלוש-עשרה. לאחר חיזורים וחילופי דברים מיניים ב"צ'אט" הם הוזמנו לביתה כשסיפרה להם שהוריה אינם. (more…)

האידיוט, הנערה, והרוק המתקדם

1 בדצמבר 2007

אורי ברייטמן באתר שלו על רוק מתקדם ערך מעין תחרות על סיפורים בנושא "איך הגעתי לרוק המתקדם" או סתם חוויות מהווי חובבי הזרם המוזיקלי המוערך/מושמץ/מוספד הזה. לא זכיתי במקום הראשון, אבל התוצאה, המחופפת משהו, מופיעה באתר שלו, ולטובת מי שלא מגיע לשם וסתם בשביל ה"רקורד", אני מביא אותו במלואו להלן. אגב, חדי העין והקוראים הנאמנים מביניכם ודאי יבחינו שמדובר באירועים שכבר נסקרו בקטע אחר שלי. (more…)

יפן, רשמי מסע

18 בנובמבר 2007

כן, הייתי ביפן, אתם מוזמנים לקנא. וכן, כל הסיפורים שיפן מוזרה, שונה ומדהימה, נכונים, וגם הסיפורים על כך שזה נכון, נכונים גם הם.
ביקורי היה קצר. נסעתי בעקבות כנס מדעי, מה שמימן לי את הנסיעה היקרה, אך עקב הישארותה של אהובתי בארץ האבות, השתדלתי לקצר את שהותי, אולי קצת יותר מדי, בדיעבד. יפן יקרה, אך התובנות והרשמים, כרגיל, בחינם: (more…)

בעיטה בביצים

26 באוקטובר 2007

הקטע הזה לא מספיק טוב. אפילו שורה זו עצמה יכולה הייתה להיכתב יותר טוב. אפשר ללטש אותה שוב ושוב, עד אינסוף. השורות אינן באורך הנכון. לא נבחרו המילים המדויקות, בסדר הנכון. הבעיה אינה כישרון, אלא זמן. זה תמיד זמן. אם אחכה די זמן אולי האבולוציה הקוסמית תהפוך אותי לשיקספיר, או לבורחס.
זאת הייתה בעיטה בביצים. לקח לי כמה ימים לחזור ללכת ישר אחריה.
זה מתחיל בסדר, אבל באמצע זה הופך לקיטשי, היא אמרה. רגשני. (more…)

פרשת קצב – האמת?

29 ביוני 2007

"לאחר שהוצאת מכלל חשבון את הבלתי אפשרי, הרי מה שנותר, בלתי סביר ככל שיהיה, הוא האמת"
(שרלוק הולמס)

כמו שכבר אמרתי, אינני יודע את האמת.
אבל בכל זאת שואלים אותי את השאלה – למי אתה מאמין? "מאמין" זה עניין של רגש, ותלוי בגורמים רבים. לו הייתי מעורב בפרשה, לו הייתי שופט או אפילו עיתונאי מעיתון רשמי לא הייתי כותב את מה שאני כותב עכשיו. אין לי שום ביטחון באמיתות התיאוריה, (more…)