אל תטעו ב"אמא ואבא'ז" שמסיימת כעת עונה בערוץ שלוש, ובוודאי תהדהד בשידורים חוזרים בערוץ שתיים ואולי אפילו תיוצא אל מעבר לים: תחת המעטה הפרובוקטיבי ההכרחי שנועד לרומם את אחוזי הצפייה, מדובר בסדרה מעמיקה על טבע האדם, לא פחות. והאדם הזה הוא ארז בגילומו של יפתח קליין.
ראשית, אפשר בכלל להתייחס ל"אמא ואבא'ז" כאל סדרת מדע בדיוני. אם הייתה נכתבת לפני שלושים שנה, ודאי היה אפשר להתייחס לטכנולוגיה שמאפשרת לזוג להביא ילדים מבלי לקיים יחסי אישות, ולמציאות החברתית המאפשרת זו כמדע בדיוני, וכבסיס לספקולציות על תפקוד האדם במצב שכזה. כמובן שכמו הצוללת של ז'ול ורן, פנטזיות אלו הפכו לא מכבר למציאות יומיומית, אך התממשותן טרייה מספיק על מנת לשמש כר ליצירה מקורית וחשבון נפש חברתי על משמעותן, בהמשך לרצף היצירה העוסקת בחיפוש האדם אחר משמעות ומקום, רצף עתיק כימי התרבות עצמה. 
למי שפספס, ארז (יפתח קליין) נמצא בזוגיות חד מינית עם סמי (יהודה לוי), ומחליט להביא ילד לעולם עם טליה (מיה דגן). במהלך אקזיסטנציאליסטי מבריק, הסדרה נפתחת כבר סמוך ללידה, והגיבורים, יחד עם הצופים, מושלכים אל תוצאות בחירתם בלי דרך לחזור. הלל, פרי הבטן הטרי לא זוכה להרבה זמן מסך, ולעיתים אף ניכר שהוא מגולם על ידי מספר פעוטות, לא שווים בגיל ובצבע. משניות זו עקרונית, משום שהתינוק משמש כמעין "מק'גאפין", אותו כלי עלילתי שניסח היצ'קוק בדברו על אלמנט שמהווה את הציר של העלילה והמניע של הגיבורים, אך הוא כשלעצמו ריק מתוכן, ולא ממש מעניין. הוא יכול להיות מזוודה מסתורית בסרטי ריגול או מכתבים אבודים בדרמה משפחתית, הגיבורים יכולים לחפש את המק'גאפין, לרדוף אחריו או לברוח ממנו, אך מהו בעצם לא ממש משנה, אלא מה קורה לגיבורים בדרך.
אפשר לקבול על כך שהתינוק, בשר ודם, הופך לכלי עלילתי, להשלכה אגוצנטרית של מולידיו ברוח הימים הדקדנטית, ואינו אלא עוד תחנה בחיפושם העצמי. אך בסופו של דבר, בחברה שהמבנה שלה והתפקיד של כל אחד מאתנו בה (נשים , גברים, אבות, אימהות) משתנים, ודבר כבר לא מובן מאליו, "חיפוש עצמי" שכזה אינו התפנקות או התחמקות אנוכית מהמחויבות לכלל, אלא כורח המציאות, ודרך למצוא מסגרות חדשות של מחויבות ולא דרך לברוח ממנה. ככזה, התינוק הלל כמו רבים מהילדים הרבים והולכים ל"משפחות חדשות", אינו סתם חוליה משרשרת משפחתית, אלא חלוץ בעל כורחו, ולכשיגדל, יצטרך בתורו לתור אחר זהותו בעולם משתנה והולך.
המשולש שנוצר הוא כמובן המבנה החברתי הפחות יציב מכולם, וחוסר האיזון מייצר תנועה כל הזמן. עוד בשנות השישים חזה אלוין טופלר ב"הלם העתיד" שהמשפחה הגרעינית תתחיל להתפרק ולהשתנות לבלי הכר בתחילת האלף השלישי. יש משהו עצוב בכך שההתקדמות הטכנולוגית עלולה לגרום לנו התנכרות הדדית, והתבצרות גוברת והולכת ב"אני" הפרטי. הסכם החליפין עתיק היומין בין המינים הופך כעת לאופציונאלי, כשנשים יכולות להביא ילדים ללא בן זוג וגברים מוצאים את סיפוקם המיני באמצעות גירויים ותחליפים שהופכים להיות זמינים ומשוכללים יותר ויותר. יתכן שהמאמצים והפשרות שדורשת זוגיות מסורתית נראים כיום לחלק גדל והולך של האנשים כהקרבה גדולה מדי. אישית, אני לא אוהב כל כך את תהליך ההתנכרות, אבל אני לפחות מתנחם בתרומה הדמוגרפית למגזר החילוני, מכל אותם ילדים שמצטרפים אלינו, מעבר לאושר הפרטי שמלווה את בואם, וסלחו לי על החשבון הקר. מלבד זאת, ברור שישנם מגזרים שם פתרונות אלו הם המוצא היחיד להבאת ילד, במקום שם הזוגיות הבין-מינית הרגילה בכל מקרה לא באה בחשבון.
אחד הדברים הניכרים ב"אמא ואבא'ז" הוא ההתקדמות האדירה בהצגת דמות ההומוסקסואל. נראה כאילו עברו עידנים מאז דמותו החביבה אך הסטריאוטיפית של "מר האמפריז" "ממישהו מטפל בך?" שהכיר לצופה הישראלי השמרן והקרתני של שנות השבעים את דמות ההומו. דמותו של האמפריז הייתה נוחה לעיכול לצבר המצוי, משום שהייתה חביבה, בלתי מזיקה, אך חשוב מכל בולטת ומובחנת: אי אפשר היה לטעות בו. הוא הכריז על זהותו בכל אחד מצעדיו התרנגולים או אנחותיו הנשיות. אי אפשר היה לחשוד בצבר המצוי שהוא שייך לחבורה הזו, ואי אפשר היה לחשוב שהבן שלו או החבר שלו מהמילואים הם 'כאלה'. "אמא ואבאז" כבר מציגה מציאות רבגונית ורב-קולית, שמערערת לחלוטין את הביטחון הזהותי הישן והמוכר. להומו כבר אין מופע אחד, אלא הוא מתגלם בספקטרום רציף ממלכות הדראג והאוחצ'ות המוחצנות ומטושטשות המגדר (שמצחיקות לא פחות מהקריקטורות שנעשו להן ב"ארץ נהדרת") דרך זני הביניים כמו סמי (לוי) המיושב אך בעל הטעם הקמפי ועד לארז (קליין) שנטייתו המינית מרומזת ליודעי ח"ן דרך מחוות זעירות המשוחקות לעילא. המיקרוסקופ של ברנהיימר, יוצר הסדרה, הופך משטח שנראה אחיד וחלק ממרחק לתבליט מורכב חרוץ הרים וגבעות. ויתרה מכך: המיקרוסקופ הנ"ל ממשיך לחדור עוד פנימה, אל תוך נפשו של הגיבור שנחשפת דרך סצנות הטיפול הפסיכולוגי. כאן אנו מגלים רובד מורכבות נוסף, משום שנפשו של ארז, כמאמר פטררקה, "לא אומרת לו לאו ברור ולא הן ברור", והוא נאלץ לנבור בה כדי להבין מיהו. אף פעם לא ברור לו אם היותו הומו היא תכונה ביולוגית או תוצר לואי פסיכולוגי קונטינגנטי (מקרי). אך נטייה מינית אינה אלא מרכיב אחד בזהותנו, ובחינה מעמיקה של המרכיבים האחרים יכולה להעמיד גם כל אחד מהם בפני אותה שאלה. מי אנחנו? כמה מהנפש שלנו היא "שלנו?" מה ירשנו ומה יצרנו, במה שכנעו אותנו, ומה הוטמע בתוכנו בצורה שהיא כבר בלתי ניתנת לזיהוי ושחזור? האם מאחורי כל אותם אלמנטים מושאלים שמכסים אותנו נותר דבר מה, האם יש איזה ציר, איזו נקודה ארכימדית? ומהו טיבו של אותו ציר משולל תכונות? האם זהו מק'גאפין כמו הלל התינוק, האדם ההיולי, לפני צמיחתו לבריה מורכבת? שאלות אלו לא מועלות באופן מפורש בסדרה, אך משחקו המעולה של קליין כארז גורם להן לפעפע בשקט בירכתי מוחו של הצופה מבעד לסדרה שמצליחה להיות גם קלילה ופופולרית.
במאמרו "מעמד הפעלים" יוצא אסף ענברי כנגד הגיבור החדש של הספרות העברית, שמתחבט ומתלבט, אך לא עושה דבר משמעותי בחייו. ארז בגילומו של קליין יכול ליפול לכאורה לקטגוריית הנוירוטי המפונק, אך מעבר למשבר הזהות הקיומי, צריך לזכור שבמרכז הסדרה עומדת בחירה אדירה שבחרו הגיבורים, וש"אמא ואבאז" הוא סיפור על חלוצים ועל הקשיים שלהם בארץ חדשה: הם לא רק שוברים מוסכמות, הם חוצבים בסלע מוסכמות חדשות.
הערות שוליים לאפלטון 