על משפחות חדשות והאדם הישן

אל תטעו ב"אמא ואבא'ז" שמסיימת כעת עונה בערוץ שלוש, ובוודאי תהדהד בשידורים חוזרים בערוץ שתיים ואולי אפילו תיוצא אל מעבר לים: תחת המעטה הפרובוקטיבי ההכרחי שנועד לרומם את אחוזי הצפייה, מדובר בסדרה מעמיקה על טבע האדם, לא פחות. והאדם הזה הוא ארז בגילומו של יפתח קליין.

ראשית, אפשר בכלל להתייחס ל"אמא ואבא'ז" כאל סדרת מדע בדיוני. אם הייתה נכתבת לפני שלושים שנה, ודאי היה אפשר להתייחס לטכנולוגיה שמאפשרת לזוג להביא ילדים מבלי לקיים יחסי אישות, ולמציאות החברתית המאפשרת זו כמדע בדיוני, וכבסיס לספקולציות על תפקוד האדם במצב שכזה. כמובן שכמו הצוללת של ז'ול ורן, פנטזיות אלו הפכו לא מכבר למציאות יומיומית, אך התממשותן טרייה מספיק על מנת לשמש כר ליצירה מקורית וחשבון נפש חברתי על משמעותן, בהמשך לרצף היצירה העוסקת בחיפוש האדם אחר משמעות ומקום, רצף עתיק  כימי התרבות עצמה.

למי שפספס, ארז (יפתח קליין) נמצא בזוגיות חד מינית עם סמי (יהודה לוי), ומחליט להביא ילד לעולם עם טליה (מיה דגן). במהלך אקזיסטנציאליסטי מבריק, הסדרה נפתחת כבר סמוך ללידה, והגיבורים, יחד עם הצופים, מושלכים אל תוצאות בחירתם בלי דרך לחזור. הלל, פרי הבטן הטרי לא זוכה להרבה זמן מסך, ולעיתים אף ניכר שהוא מגולם על ידי מספר פעוטות, לא שווים בגיל ובצבע. משניות זו עקרונית, משום שהתינוק משמש כמעין "מק'גאפין", אותו כלי עלילתי שניסח היצ'קוק בדברו על אלמנט שמהווה את הציר של העלילה והמניע של הגיבורים, אך הוא כשלעצמו ריק מתוכן, ולא ממש מעניין. הוא יכול להיות מזוודה מסתורית בסרטי ריגול או מכתבים אבודים בדרמה משפחתית, הגיבורים יכולים לחפש את המק'גאפין, לרדוף אחריו או לברוח ממנו, אך מהו בעצם לא ממש משנה, אלא מה קורה לגיבורים בדרך.

אפשר לקבול על כך שהתינוק, בשר ודם, הופך לכלי עלילתי, להשלכה אגוצנטרית של מולידיו ברוח הימים הדקדנטית, ואינו אלא עוד תחנה בחיפושם העצמי. אך בסופו של דבר, בחברה שהמבנה שלה והתפקיד של כל אחד מאתנו בה (נשים , גברים, אבות, אימהות) משתנים, ודבר כבר לא מובן מאליו, "חיפוש עצמי" שכזה אינו התפנקות או התחמקות אנוכית מהמחויבות לכלל, אלא כורח המציאות, ודרך למצוא מסגרות חדשות של מחויבות ולא דרך לברוח ממנה. ככזה, התינוק הלל כמו רבים מהילדים הרבים והולכים ל"משפחות חדשות", אינו סתם חוליה משרשרת משפחתית, אלא חלוץ בעל כורחו, ולכשיגדל, יצטרך בתורו לתור אחר זהותו בעולם משתנה והולך.

המשולש שנוצר הוא כמובן המבנה החברתי הפחות יציב מכולם, וחוסר האיזון מייצר תנועה כל הזמן. עוד בשנות השישים חזה אלוין טופלר ב"הלם העתיד" שהמשפחה הגרעינית תתחיל להתפרק ולהשתנות לבלי הכר בתחילת האלף השלישי. יש משהו עצוב בכך שההתקדמות הטכנולוגית עלולה לגרום לנו התנכרות הדדית, והתבצרות גוברת והולכת ב"אני" הפרטי. הסכם החליפין עתיק היומין בין המינים הופך כעת לאופציונאלי, כשנשים יכולות להביא ילדים ללא בן זוג וגברים מוצאים את סיפוקם המיני באמצעות גירויים ותחליפים שהופכים להיות זמינים ומשוכללים יותר ויותר. יתכן שהמאמצים והפשרות שדורשת זוגיות מסורתית נראים כיום לחלק גדל והולך של האנשים כהקרבה גדולה מדי. אישית, אני לא אוהב כל כך את תהליך ההתנכרות, אבל אני לפחות מתנחם בתרומה הדמוגרפית למגזר החילוני, מכל אותם ילדים שמצטרפים אלינו, מעבר לאושר הפרטי שמלווה את בואם, וסלחו לי על החשבון הקר. מלבד זאת, ברור שישנם מגזרים שם פתרונות אלו הם המוצא היחיד להבאת ילד, במקום שם הזוגיות הבין-מינית הרגילה בכל מקרה לא באה בחשבון.

אחד הדברים הניכרים ב"אמא ואבא'ז" הוא ההתקדמות האדירה בהצגת דמות ההומוסקסואל. נראה כאילו עברו עידנים מאז דמותו החביבה אך הסטריאוטיפית של "מר האמפריז" "ממישהו מטפל בך?" שהכיר לצופה הישראלי השמרן והקרתני של שנות השבעים את דמות ההומו. דמותו של האמפריז הייתה נוחה לעיכול לצבר המצוי, משום שהייתה חביבה, בלתי מזיקה, אך חשוב מכל בולטת ומובחנת: אי אפשר היה לטעות בו. הוא הכריז על זהותו בכל אחד מצעדיו התרנגולים או אנחותיו הנשיות. אי אפשר היה לחשוד בצבר המצוי שהוא שייך לחבורה הזו, ואי אפשר היה לחשוב שהבן שלו או החבר שלו מהמילואים הם 'כאלה'. "אמא ואבאז" כבר מציגה מציאות רבגונית ורב-קולית, שמערערת לחלוטין את הביטחון הזהותי הישן והמוכר. להומו כבר אין מופע אחד, אלא הוא מתגלם בספקטרום רציף ממלכות הדראג והאוחצ'ות המוחצנות ומטושטשות המגדר (שמצחיקות לא פחות מהקריקטורות שנעשו להן ב"ארץ נהדרת") דרך זני הביניים כמו סמי (לוי) המיושב אך בעל הטעם הקמפי ועד לארז (קליין) שנטייתו המינית מרומזת ליודעי ח"ן דרך מחוות זעירות המשוחקות לעילא. המיקרוסקופ של ברנהיימר, יוצר הסדרה, הופך משטח שנראה אחיד וחלק ממרחק לתבליט מורכב חרוץ הרים וגבעות. ויתרה מכך: המיקרוסקופ הנ"ל ממשיך לחדור עוד פנימה, אל תוך נפשו של הגיבור שנחשפת דרך סצנות הטיפול הפסיכולוגי. כאן אנו מגלים רובד מורכבות נוסף, משום שנפשו של ארז, כמאמר פטררקה, "לא אומרת לו לאו ברור ולא הן ברור", והוא נאלץ לנבור בה כדי להבין מיהו. אף פעם לא ברור לו אם היותו הומו היא תכונה ביולוגית או תוצר לואי פסיכולוגי קונטינגנטי (מקרי). אך נטייה מינית אינה אלא מרכיב אחד בזהותנו, ובחינה מעמיקה של המרכיבים האחרים יכולה להעמיד גם כל אחד מהם בפני אותה שאלה. מי אנחנו? כמה מהנפש שלנו היא "שלנו?" מה ירשנו ומה יצרנו, במה שכנעו אותנו, ומה הוטמע בתוכנו בצורה שהיא כבר בלתי ניתנת לזיהוי ושחזור? האם מאחורי כל אותם אלמנטים מושאלים שמכסים אותנו נותר דבר מה, האם יש איזה ציר, איזו נקודה ארכימדית? ומהו טיבו של אותו ציר משולל תכונות? האם זהו מק'גאפין כמו הלל התינוק, האדם ההיולי, לפני צמיחתו לבריה מורכבת? שאלות אלו לא מועלות באופן מפורש בסדרה, אך משחקו המעולה של קליין כארז גורם להן לפעפע בשקט בירכתי מוחו של הצופה מבעד לסדרה שמצליחה להיות גם קלילה ופופולרית.

במאמרו "מעמד הפעלים" יוצא אסף ענברי כנגד הגיבור החדש של הספרות העברית, שמתחבט ומתלבט, אך לא עושה דבר משמעותי בחייו. ארז בגילומו של קליין יכול ליפול לכאורה לקטגוריית הנוירוטי המפונק, אך מעבר למשבר הזהות הקיומי, צריך לזכור שבמרכז הסדרה עומדת בחירה אדירה שבחרו הגיבורים, וש"אמא ואבאז" הוא סיפור על חלוצים ועל הקשיים שלהם בארץ חדשה: הם לא רק שוברים מוסכמות, הם חוצבים בסלע מוסכמות חדשות.

על המחאה

"אז מה דעתך על המחאה?" אני נשאל.

שני קרובים מבוגרים, משכילים, צלבו אותי לפני מספר ימים בהתכנסות משפחתית.

"איך אתה לא שם? דווקא אתה. הלוא אתה נפגע הקלאסי מהמצב. המחאה הזו מדברת בשמך. והיא זקוקה לדוברים, לכותבים, למנסחים."

"בכלל," אני מתגונן, "לא ברור על מה המחאה הזו בכלל. כולם קופצים על העגלה, ומושכים לכיוון שלהם. המחאה הפכה להיות מחאה על הכל ולכן בעצם על שום דבר."

"אתה דורש מטרות קונקרטיות?" קטע אותי אחד מהם. "הקונקרטיזציה תהרוג את המחאה. כל דרישה ספציפית יכולה להיענות בצורה נקודתית על מנת למסמס את הזעקה הכוללת. כמו עם הקוטג'. הורגים את המומנט וחוזרים לאותו מצב".

"אבל בכל זאת", אני עונה, "מה הכיוון הכללי, גם אם אין דרישות קונקרטיות? מאבק צרכני אינו מהפיכה סוציאלית. אם זה היה מאבק נגד חרדים הייתי שם הראשון. כדי לצאת לרחוב אני צריך להרגיש משהו מהבטן. מחירי הדירות פוגעים בי אבל הבעיה לקנות דירה במרכז, או ודאי בתל אביב לא הופך לי את הקרביים מעצבים. אני לא מרגיש שזה באמת מגיע לי."

בחכמה הם לא קופצים מיד לטיעונים הלעוסים:

"מה שאתה דורש הוא מותרות. אז זה לא בדיוק המאבק אליו פיללת. כאן התחיל משהו גדול. זה קורה וזה קורה עכשיו. אתה צריך להחליט מה אם אתה מצטרף ומנסה להשפיע ולתרום, או נשאר מהצד, ואולי מאחור."

זה היה לפני מספר ימים. היה לי מאז קצת זמן לגלגל את הדברים בראש. האם העירו אותי קרוביי היקרים מתרדמתי הפרגמטית אל פיכחון דוגמאטי של מחאה כללית ובלתי מנומקת? אני מנסה שוב ושוב לארגן את דעתי. אני רושם את תמצית השיחה שהובאה לעיל, רחוקה מהתמליל המקורי, אך נאמנה לרוח הדברים. ועכשיו אני מנסה לחשוב:

ברור שמאות אלפי המוחים והמפגינים נהנים מאיזו תחושת "ביחד" רבת עוצמה לפתע, שהולכת ומושכת עוד ועוד מוחים שרק מעצימים את כוח המשיכה של "המחאה" כמו בליבתו של כוכב בהיווצרות. צדק מי שאמר לאחרונה שהמחאה הפכה להיות מטרה כשלעצמה. וזה לא בהכרח רע, כל עוד המחאה היא גם מחאה לקראת משהו ולא רק מחאה כנגד משהו. אך, לעיתים נראה שחלק מהמפגינים לא ימצאו את סיפוקם אלא כאשר ביבי יימס תחתיו בזעקות כמו המכשפה הרעה מהמערב, וכל כישופי ההפרטה שלו יימוגו עימו. השנאה הזו לביבי גורמת לי להרהר בטיבה של הדמוקרטיה הייצוגית. לכאורה היא כורח טכני שנובע מגודל האוכלוסייה. כך, כמו את רוב משימות חיינו, גם את ניהול חיינו הציבוריים אנחנו מוסרים לקבלן חיצוני, ויש את מי להאשים כשמשהו משתבש. יש פרצוף להדביק על השלטים, יש את מי לשנוא, את מי להחליף. כמו בטלוויזיה הרב-ערוצית וברשתות השיווק המפוארות, העושר הוויזואלי יוצר תחושה של בחירה, של אפשרות החלפה, בין מנהיגים, דרכים וערכים. אך בחירה אמיתית המכוננת זהות, כמו שלמד אפילו בני בן השנתיים, יכולה להיות רק בסירוב לשחק את המשחק, לבעוט בשולחן כשאני שואל אותו אם אותו אם הוא מעדיף קציצה או שניצל.

אך זה ילדותי, כמובן. אם אנחנו רוצים להתבגר, אנחנו צריכים להודות על הדמוקרטיה היחסית שיש לנו ולהמשיך להיאבק. להיאבק על מה? לא משנה. העיקר שנהיה מעורבים. שנהיה "אזרחים" במובן הקלאסי של המילה. אמנם, מאבק צרכני אינו מהפכה סוציאלית, אבל גם מלחמת העצמאות האמריקאית התחילה ממאבק על מכסים והעולים על הבסטיליה לא חשבו על שוויון או אחווה. הם רצו לחם.

מאז רצח רבין לא חווינו התעוררות כזו של סולידאריות, יחד עם רצון לשינוי. אולי עליית האינטרנט הרגה קצת את המעורבות הפוליטית הישנה, זו של כיכרות הערים, הפקירה את הפעילות בשטח לנוער הגבעות ואנרכיסטים בבילעין. תחושת הכפר הגלובלי, האסקפיזם הפורנוגרפי, אשליית המעורבות שיוצרת האפשרות המיידית להגיב לכל מאמר בעיתון, כולם הרחיקו אותנו מהמרחב האמיתי, מהמדבר של המציאותי שם נוסדות דתות ונחתכים גורלות. אז עכשיו יוצאים כולם מאחורי הטוקבקים שלהם ולומדים ללכת בעצמם. אבל כל זה לא יהיה שווה אלא אם כן ההמון יבין שכל מה שקורה הוא מביא על עצמו. המצב הנוכחי מורכב כולו מבחירות שלנו. בקלפי, בשלט, בחנות וברשת השיווק. גם אם הולכנו שולל, גם אם העמידו לנו רק אשליות של בחירה, גם אם ביבי ביבי ביבי והפרטה וגלובליזציה וטייקונים וקוטג' ויציבות-כלכלית-יחסית-ליוון/אירלנד, כדאי שניקח אחריות ונגיד לא רק מה אנחנו דורשים, אלא על מה אנחנו מוכנים לוותר. כדי שהמהפכה תושלם , השינוי צריך להיות בנו.

"אל תצפה למדינה אפלטונית (אידיאלית), אלא היה שבע רצון אם תהיה התקדמות קטנה ביותר, ואל תהיה התקדמות זו קלה בעיניך." (מארקוס אורליוס)

המשך יבוא?

על גירוש ילדי העובדים הזרים

אני בעד.

אני לא בקיא בפרטי ההחלטה, שמסתמנת כאיזו מין פשרה שנועדה להרגיע מעט את ההמולה הציבורית המנופחת, אבל אני בעד, ואני מסרב להתנהג לפי איזה ציווי אוטומטי שגורס שכל המחנה הנאור בעיני עצמו חייב להתנגד להחלטה רק בגלל שהילדים חמודים ונחמדים ומדברים עברית (!).

וזהו קודם כל עניין של פרופורציות. אפשר להיות בעד או נגד, אבל חייבים לעצור רגע ולראות שמסע התעמולה נגד הגירוש מייצר תמונה מוגזמת לחלוטין, שמזכירה באופן מפתיע את התמונה שמייצרים מתנגדי ההתנתקות והפינויים למיניהם מהשטחים, במה שהוא כנראה צידו השני של המתרס הפוליטי.

בסופו של דבר יש פה משהו עצוב, נוגע ללב, אבל משהו שאמור לייצר אולי מעט אמפתיה והתחשבות, לא הזדעקות והיסטריה: הורים הלכו לעבוד מעבר לים, הם לקחו איתם את ילדיהם, או שנולדו להם ילדים בארץ אליה באו לעבוד (באופן חוקי או שלא, זה לא משנה). כעת, פגה האשרה או מתוך אילוצים ביורוקרטים כאלו או אחרים הגיעה העת לשוב הביתה. כמובן, אלה היו יכולים להיות גם אילוצים משפחתיים או כלכליים – מנקודת המבט של הילדים זה לא אמור להיות משנה. מכל מקום, הגיעה העת לשוב, והילדים נקרעים לאחר שבויתו תחת כנפי התרבות המקומית. לפתע הם מבינים שהמקום שהם חשבו לביתם, איננו ביתם, כלומר כמו הרבה ילדים שמתבגרים, הם מתעמתים עם אמיתות לא נעימות. סיפורים כאלה מתרחשים כל העת. ילדים מיטלטלים ממקום למקום, עוברים דירה, בשל גירושים, שליחויות או מסעות קריירה. אלה החיים. מדובר בסיפור אנושי נוגע, לא בטרגדיה הומניטארית. ציבור העובדים וילדיהם הוא אוסף של סיפורים אישיים, לא בעיה לאומית של מגזר (וטוב שכך, יש לנו מספיק מזה בסביבה).

אני חייב לציין שחלק מהדיון לגבי זכות הישארותם של העובדים וילדיהם בהחלט רצוי ומעורר מחשבה, ומעלה את השאלה הבסיסית של זהות העם היושב בציון. מדוע מי שמגיע לכאן וסבתו הייתה יהודייה מקבל אזרחות כמעט אוטומטית למרות שיכול להיות שאינו מדבר עברית ולא יודע דבר וחצי דבר על התרבות, בשעה שבן של עובד זר שכזה, שמדבר עברית שוטפת, מתעתד להתגייס ומסמס לכוכב נולד מגורש מפה? זה מוביל אותנו היישר לשאלה: מהו העם היהודי? דת? לאום? גזע? שבט? שאלות אלו הן חשובות, ואני מפנה את כל המעוניינים למסמך המרתק של גדי טאוב שפורסם לאחרונה, וחוזר להגדיר את הציונות מול מבקריה החדשים מבית. עם זאת, חשוב להבין שהמקרה דנן אינו פשע נגד האנושות, ולמרות שההחלטה אינה מלבבת, היא לגיטימית בכל קנה מידה מוסרי או משפטי מחמיר, בדיוק כמו ההתנתקות, החלטה על גודלו של סל התרופות, או שליחת חיילים להגן על הגבול. שולחים אותם חזרה הביתה, כמו כל תייר או עובד או סטודנט ששהותו אינה חוקית יותר. לא משנעים אותם למחנות השמדה, רחמנא ליצלן.

מעבר לדברים הללו, מעניין בכל זאת לנתח את הצביטה המצפונית שחשים רובנו, אני מאמין, נוכח הילדים העומדים בפני גירוש, בשעה שהם מפטפטים בעברית ומתייחסים לחזרתם לארצות מוצאם כמו לאיזו הגליה נוראה. כנראה שהפרובינציאליות והדימוי העצמי שלנו כל כך שפוף שאנחנו שמחים לראות סוף סוף מישהו שחושב שכל כך טוב כאן, ועמוק בפנים אנחנו מבינים שברמה העולמית, ילד קטן שמדבר עברית זו חיה כל כך נדירה, שאנחנו מרגישים חובה להשאיר אותו כאן, עימנו, בשמורת החיות שבסכנת הכחדה.

רגע, אני בעד?

שמע ישראל

אין נושאים ציבוריים רבים שבהם דעותיי כל כך משוללות ספק, כמו בדעתי על העדה החרדית.
מי שעוקב אחרי רשימותיי, יודע שאינני שלם עם נושאים רבים, גם בנושאים המכונים בד"כ כלל "ימין" ו"שמאל", אבל כאן בליבי אין ספק. אפשר לומר "נפל דבר היום בישראל", עת הקרע בין הכת היהודית הקיצונית המתקראת "החרדים" מגיע לנקודת רתיחה חדשה, כשקבוצת ההורים מעמנואל מוכנים להיכנס למעצר על מזבח הזכות לקיים את מערכת החינוך המפלה והפרימיטיבית שלהם (כן, כאמור, אני עומד כאן מאחורי כל מילה שאני אומר). אבל זה רק עוד מהלך במלחמת תרבות שמתנהלת כל העת, וכל שבוע של אדישות ואי-עשייה מצידנו גורם לכרסום נוסף בשלטון החוק. כעת נחשפת גם ערוותה של המפלגה הצבועה ביותר, ש"ס, משום שלכאורה הפסיקה של בג"ץ אמורה הייתה להיות לטובתם: מניעת אפליית מזרחיים. אך למעשה, הם בעד הנצחת ההפרדה האנכרוניסטית בין עדות ישראל.
כמובן שהחלטת בית המשפט היא מיותרת. היא מיותרת משום שהיא ניסיון לנקות כתם קטן בביצה גדולה רקובה ובאושה שהיא עצם הקיום של רשת חינוך עצמאית פרימיטיבית וטפילית, זרוע ההתרבות של הכת הקיצונית, של המדינה בתוך המדינה שצמחה בתוכנו.
מלחמת התרבות בעיצומה, אם נרצה ואם לאו, ואסור להתפשר בעניין. יש להפשיל שרוולים ולהתחיל לטפל בבעיית הכת החרדים מן השורש: לקצץ ולבטל את קצבאות הילדים מעתה והלאה, לייבש את ביצת ההקצבות לאט ובטוח, להתחיל לגייס ולחנך את החבורה הפרועה הזו, ומי שרוצה להתבדל ולהמשיך ולהתעטף בכבלי העבר – לא על חשבוננו! אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו צריכים להתאחד, ימנים ושמאלניים, חילוניים ודתיים-לאומיים, כל הציוניים השפויים והמודרניים צריכים להתאחד סביב הנושא הזה ולהציל את המדינה מהאיום הגדול ביותר עליה.אם יש לנו אומץ להתעמת עם כל העולם, אז אנחנו יכולים להתעמת עם קבוצת הצווחנים הזו. מה הם יעשו לנו? יטיחו בנו את שתי הקללות הפופולאריות שלהם: "נאצי" ו"יותר גרוע מנאצי"?
אלפים רבים של חרדים יוצאים לרחובות כעת עם הליכת ההורים הסוררים אל הכלא. הם יוצאים המון לרחוב, החבר'ה האלה, יוצאים אחרי כל קבר רקוב והומו מרקד. מאיפה יש להם זמן? אהה. הם לא עובדים. אנחנו לא שם כי אנחנו עסוקים בלממן אותם. ולמה הם יוצאים לרחוב ושורפים פחים? למה הם לא מתפללים למען מטרותיהם? עם הצבא הם טוענים שזה עובד.
ניפגש בכיכר. שבת בערב, באמצע השבוע אנחנו עובדים.

על מתן השם ובחירות תרבותיות

כבני תרבות אנחנו עושים בחירות רבות, ולרבות מהן יש משמעויות שאנו נמנעים מלחשוב עליהם. אז כשאנחנו נוהגים ברכב ממונע, אוכלים בשר או קונים תוצרת סינית, אנחנו יכולים להגיד שזו לא ממש בחירה, אנחנו חלק מקולקטיב, קורבן להחלטות שאיננו יכולים לשנות, אבל חלק מהבחירות התרבותיות שלנו הן חופשיות כמעט לחלוטין, והן הזדמנות הפז שלנו להשתמש ביכולת שלנו להשפיע על התרבות שאנחנו חלק ממנה ולא רק להיות מושפעים על ידה.
אחת מהבחירות הללו היא מתן השם לילדינו. לכאורה מדובר בהחלטה אסטטית גרידא, אך למעשה זוהי אחת מהצהרות הכוונות הערכיות המשמעותיות ביותר שאנו עושים, ויש בכוחה להגדיר את זהותנו ואף להטות באופן ישיר מגמות חברתיות. בישראל, להבדיל ממדינות רבות אחרות שנהנות מיציבות תרבותית גדולה יותר, מייצגים השינויים המהירים יחסית בשמות הניתנים לילדינו את התמורות המפליגות שחלות בחברה המתהווה.

על האמת באינטרנט

"אל תאמר מצאתי את האמת. אמור: מצאתי אמת." (קונפוציוס)

עובדה. מילה חזקה. בדרך כלל היא משמשת כטיעון ניצח בוויכוח או כסימוכין לאימות שאינו מוטל בספק, אך לעיתים קרובות אנו נוטים לשכוח שזו בסך הכל מילה. עובדה.

הרשת היא מקור בלתי נדלה של מידע, אך היא גם סבך מפותל של טעויות, הטעיות ואחיזות עיניים.

על גן העדן האבוד שלא היה (2)

שנה עברה מאז הביאה לנו החסידה את יורש העצר, והגיעה הזמן לבחינה מחודשת של המסקנות הקודמות, כמו גם, אולי, הסקה של כמה חדשות.

1. התמונה הכללית לא השתנתה. גן העדן האבוד של הילדות עדיין נראה מוגזם ברובו. המבטים המזוגגים התחלפו בעיני עגל חקרניות הממיסות לב כל סבתא, והגלגולים המאומצים התחלפו בזחילה מהירה ואף בצעדים מהוססים בתמיכת רהיטי הבית, אך הלילות עדיין מופרעים תדיר על ידי זעקות שבר, עם חלוף ה"גזים" החלו להצטמח להן השיניים, התירוץ החדש לכל בכי בלתי מוסבר. ההסתגלות הבקטריולוגית משאירה את הילד שוב ושוב בבית למרות התועפות שמושקעות בפעוטון.

2. חזרה חטופה לאחור: את הימים שלאחר הלידה בילינו בפגייה, לא בשל לידה בטרם עת אלא בשל חשש לזיהום. הפגייה היא באמת פלא טכנולוגי, והקירות מלאים במכתבי תודה המעוטרים בתמונותיהם של כל אותם ילדים שניצלו הודות למסירותו של הצוות הרפואי. גם בציבור יש איזו האדרה של צוותים רפואיים מהסוג, אשר מקדישים ממרצם להצלת חיים, ועל אחת כמה וכמה התמונה מבהיקה כשהמדובר בעוללים בני יומם. כמובן שכולם שוכחים את המערכת האדירה שמאפשרת את עבודתם, ואת כל אותם עושים במלאכה שבלעדיהם היו הרופאים, הרופאות והאחיות חסרי אונים: החוקרים הספונים במעבדותיהם והיצורים האילמים שמתו בכלוביהם כדי לייצר את התרופות שמשמשות שם, והפועלים הסינים שבזכות עבודתם הזולה אפשר להשתמש בכלים חד פעמיים בלי גבול כמעט בפגייה, על מנת לשמור על הסטריליות הקדושה. ויש אפילו תורמים מפתיעים יותר: כל אותם מתמטיקאים ("אי אפשר ללכת עם זה למכולת") ואלגוריתמאים שבזכות פיתוחיהם יכולים מכשירים אוטומטיים לנתר את הפגים, ולהפוך אותות אנלוגיים רועשים מגופו של הרך הנולד לקצב לב ונשימות על המסך הדיגיטאלי. וכמובן שהרשימה ממשיכה עוד ועוד, והיא כוללת בעצם כמעט את כולנו, שמרצון או שלא, מקיימים את המערכת האדירה הזו שהפגייה היא בסך הכול חוד החנית שלה, והסגל המהולל שלה אינו אלא קצה הקרחון הנגלה של הציוויליזציה המופלאה והאכזרית שלנו.

3. מהי המטרה של הורות? לאוסף הפעולות המתמשך, הסיזיפי, ונעדר הכרת הטובה הזה חייבת להיות תכלית מוגדרת, איזה עקרון מנחה שלאורו צריך לקבל את ההחלטות הגדולות. למרבה הפלא, מעטים ההורים שעוצרים לחשוב על העניין, לנסות לנסח לעצמם איזה עקרון על שכזה. מצד אחד, זה אמור להיות מובן מאליו, כמו לנשום. זה לא פרויקט חיצוני (למשל: 'מטרת העבודה שלי היא פרנסה'), הצאצא הוא חלק מהחיים שלנו. ובכל זאת, מכיוון שמדובר במשהו חדש בחיים שלנו, משהו שאפשר להגדיר ולהבדיל אותו כמו היה פרויקט חיצוני, ומורכב מהחלטות רבות שעלינו לקבל, אפשר וצריך לנסות להגדיר את מטרתו. אולי צריך לעשות זאת כי ברקע מרחפות להן כל מיני מטרות מוטעות, לדעתי, כמו שמטרת ההורות היא להפוך את הילד למאושר ככל היותר.

4. אני הייתי מציע את המטרה הבאה: מטרת ההורות היא לאיין את עצמה. המטרה הסופית של ההורה היא להפוך את עצמו למיותר. רוצה לומר: מטרת ההורות היא לייצר אדם עצמאי, בפעולתו ובמחשבתו. אם תחשבו על כך, העצמאות היא מושג כולל יותר, ואפשר לגזור ממנו גם את הבריאות, שכן אדם חולה יהיה עצמאי פחות, בסופו של דבר (הוא יהיה תלוי בתרופות ובאנשים אחרים). יש שיגידו שזו מטרת החינוך, ולא ההורות בכללותה, אך אני גורס כי גם החינוך אינה אלא אוסף של פעולות והחלטות שנמצא תחת המצב הקיומי של הורות, יחד עם הפרנסה והטיפול, וכולם אינם אלא מסע אחד שיעדו הוא האדם וחירותו.

5. מכאן שבלב ההורות טמון פרדוקס, שהוא זה שגורם לכל כך הרבה תסכול אצל הורים צעירים. כי בדרך למטרה הנכספת אנחנו צריכים לעשות כל כך הרבה פניות לאחור, כבמבוך. כדי לייצר בסופו של דבר את האדם החופשי אנחנו זקוקים לכל כך הרבה הגבלות לאורך הדרך, אם זה על ידי איסורים וחוקים, ועד ללחץ פיזי ממש, כשאתה מנסה לשכנע פעוט סרבן לבלוע תרופה חיונית. אך המטרה הסופית נשארת זהה, וממנה נגזר גם שאנחנו חייבים להתגבר על התשוקה להיות מוערכים, לקבל קצת בחזרה על כל ההקרבה, הגופנית והנפשית, שעשינו. נכון, אנחנו יכולים לשמוח כשהוא מחייך אלינו או מביע אלינו אהבה בחיבוק או בציור, אך אלה יהיו רגעים קטנים שיחלפו. מעבר לכך אנחנו צריכים לשאוב סיפוק כשיתחיל ללכת בעצמו, לפעול פעולות ולהחליט החלטות, גם אם הם לא ייראו לנו. לעניות דעתי, הויתור הענק, הבלתי אפשרי, שכל הורה צריך לעשות, הוא לראות את בובת העץ החמודה שלו הופכת לילד אמיתי ולהניח לו. לכן גם הגדרתי את הפרויקט הפרדוכסלי של ההורות כמו שהגדרתי, כמשהו שצריך בסופו של דבר לפרק את עצמו. מתי קורה הרגע הזה, בו אתה יכול לשחרר, בו אתה יכול להניח לכבלים שהנחת על הילד להפוך לכנפיים? זוהי כמובן שאלת השאלות, והנחמה היחידה היא שהשאלה העצומה הזו מפורקת לאלף החלטות קטנות לאורך הדרך, כל פעם אפשר ליטול מעט סיכון ולהתקדם באופן מבוקר.

6. בדרך אל העצמאות אורבות שתי מכשלות נפוצות. אחת היא הורים שמתמכרים לתפקידם כמגניו של הילד, ומתוך פחד אדיר לשלומו או מתוך רצון לשמור אותו קרוב, מגדלים אותו קרוב קרוב תחת כנפיהם, מונעים ממנו חיי עצמאות עד כמה שהם מסוגלים. התוצאה היא מרד קוצף ושבר, או גדילה לחיים של תלות ופאסיביות. המכשלה השנייה היא הרצון של ההורים לייצר העתקים של עצמם, במנהג ובמחשבה. אנחנו רגילים לשמוע איומים בדמות "מה אם הבן שלך יאמר שהוא חוזר בשאלה/בתשובה, שהוא הומו או ימני/שמאלני?" בעיניי, היום שאשמע את בני מביע דעה המנוגדת לשלי, אם זו תהיה עצמאית ומנומקת, יהיה היום שאדע שהצלחתי כהורה. מישהו אמר שזה הולך להיות קל?

7. בינתיים אנחנו מנסים להתרגל למעמדנו החדש כהורים. החיים הישנים נותרו הרחק מאחור, וצריך המון כוח רצון לקבל את המצב החדש בהבנה, ולא לנסות להילחם בו ולחיות בהתמרמרות על הקרבת החופש שלנו, התמרמרות שבקלות יכולה לעבור לילד. כמובן שאין זה אומר שצריך להיות צבועים: גידול ילד זה קשה ומתסכל. לא צריך לפתח רגשות אשם אם גם אנחנו רוצים חיים משלנו: צריך רק להשכיל לבנות אותם בהתאם למצב החדש.

8. המסקנה העיקרית שלי מהפוסט הקודם נותרה בעינה ואף התחזקה: ילדים מגדלים עם הראש. צריך לשמור על ריחוק רגשי מסוים ולפתח נהלים מחייבים ועקביים, תוך תיאום בין שני ההורים. נשמע טכני? המלאכה מורכבת ומתסכלת מדי כדי להותיר אותה לנהמות הלב. (נראה אתכם חוזרים לילד מתוך אהבה בלתי אמצעית בסופו של יום קשה, אחרי הפעם השלישית שהוא מתעורר וזורק את המוצץ על הרצפה). וזה רק הולך ומסתבך, במיוחד כשהילדים מתרבים. הרשו לעצמכם היסחפויות רגשיות פה ושם, אבל אל תגזימו עם זה.

9. ולמרות הכול, אל תטעו: ילד הוא ההשקעה הטובה בתבל. ברוב המכריע של המקרים, להביא אותו היא ההחלטה הנכונה ביותר שתעשו אי פעם (ודאי מנקודת מבטו, שתהפוך חשובה יותר ויותר עם הזמן). הוא יגדיר מחדש את הקיום שלכם. הוא יכיר לכם רגשות שלא הכרתם ויעניק משמעות לחייכם. הקושי אינו העניין פה. גם לטפס על הרים זה קשה. ובכן, זו הפסגה שממתינה לכם. בלילות חסרי השינה, בחולי ובבכי המתסכל, המסרב להתנחם, דעו: זהו מסע נעלה. המשיכו להעפיל.

10. לגדל את הדור הבא זו משימה נעלה. לכשנתבגר, הם אלה שישאו בעול הפרנסה והשמירה על גבולותינו. פעם חשבתי שזכותו של כל אדם להחליט אם הוא רוצה להביא צאצאים. היום, אני רואה זאת כחובה אזרחית. מי שמסוגל להביא ילדים ואינו עושה זאת, הוא טפיל ממש כמו זה שמביא יותר מדי ודן אותם לחיים של עוני ותלות בחברה. זוכרים את מטרת ההורות שהגדרנו למעלה?

11. תכניות טלוויזיה מסתיימות פעמים רבות במתח, וסרטים מסתיימים פעמים רבות במוות או בבריחה דרמטית. יש משהו מנחם בכך שרוב התכניות לפעוטות מסתיימות בכך שכולם הולכים לישון.

על הגרמניוּת

שאון דפיקות עזות ופרכוסים בישרו את מותה הקרב של מכונת הכביסה שלנו. ושוב ההתלבטות הישנה: לתקן או להתחדש. אביה של אשתי, טכנאי מכונות כביסה שבע קרבות בעברו הרחוק, הזדעזע: היא רק בת ארבע שנים, ממש חדשה. מכונה צריכה לחיות עשרים שנה! וזה עוד "בוש"!
כבר לא מייצרים אותם כמו פעם" – אם היה לי יורו בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה, הייתי יכול לרכוש היום מכונת כביסה של "מילה". וכנראה שזה נכון, כמעט בכל המוצרים שמרכיבים את עולמנו, תנורים, מכוניות, טלוויזיות. פעם הם פשוט החזיקו מעמד יותר זמן. אך כפי הנראה אין מדובר בקונספירציה עולמית, בקרטל-על של תאגידים שסיכם בחשאי לקצר את חיי המוצרים. השוק פשוט השתנה, וחשוב מכך קצב התפתחות הטכנולוגיה. מי לא שמע את האגדה על כך שאפשר לייצר היום מכונית שתחזיק מעמד עשר שנים בלי קלקול אחד, אבל יצרני הרכב מונעים את ייצורה. אפילו בתחום החלל, שם אין שיקולי שוק שכאלה, ומיליונים נשפכים על פיתוח וייצור כל רכיב כדי שבאמת יוכל לתפקד ללא רבב בסביבה נטולת טכנאים וחלפים, עדיין מתרחשות תקלות. אך אם נחזור להשוואה המציאותית יותר לאורך החיים של רכיבים ביחס לימים עברו, צריך לקחת בחשבון את המחיר הריאלי של המוצרים הללו בעבר. התשובה טמונה בהעדפה הרווחת לקנות בזול ולהחליף, מאשר לקנות יקר ולתחזק. התאגידים פשוט נענים לרוח הזמן ודרישותינו אנו.
אז אם כבר להחליף -לפחות שיהיה במשהו איכותי. אמנם, לא כמו פעם, אבל מבית טוב – אתם יודעים. כאן מגיע תורם של המותגים. כלום יכול אדם, משכיל ומוכשר ככל שיהיה, לפתוח כל מכונת כביסה, למשל, ולבחון את המנגנון שלה? כלום יכול הוא לערוך סקרים רחבי היקף, חוצי יבשות וזמן, כדי להחליט מהי העסקה המשתלמת ביותר? כמובן שלא. הוא חייב להתבסס על ניסיון העבר, הניסיון של ההמונים, וניסיון זה מתמצה בשם של חברת ייצור, שתבטיח לך כמה שיותר שנים של שקט. "טוב שם משמן טוב" ניבא כבר החכם מכל אדם את עלייתם של המותגים, אך האם הוא ידע שמאחורי כל אותם שמות: בוש, באוקנכט, אה.אה.גה., קונסטרוקטה וסימנס, יעמוד מותג על אחד, מותג עליון, מותג המותגים: "גרמניה".
הלוא כולם כבר יודעים שכל שאר המותגים, נמכרו למרבה במחיר. בתקופה שחמי עמל על תיקון מכונות כביסה, השמות האלו אמרו משהו. השמות בוש באוקנכט אה. אה. גה. וחבריהם היו חרוטים בברזל, ואמרו דבר אחד: גרמניה. אך כיום, אם מגרדים את המדבקה, תמיד יצוצו מתחת הסתייגויות, והשקר יעלה. לא גרמניה כי אם איטליה או ספרד, ואפילו טורקיה, ואולי רחמנא ליצלן – סין. כמובן שלאף אחד מהשמות האלו אין משמעות. מה שמפחיד את כולם היום הוא ההכרה שאין שום מפעל שקוראים לו "בוש" שיושב במקום מוגדר, עם כתובת ואחריות, אלא תאגיד רב סניפים וזרועות, רשת לא מוגדרת של זכויות שנרכשו במחשכים, קורי עכביש של ייצור מבוזר ושיווק וירטואלי, בלי אבא, בלי אמא, ששדד, או אולי, השיג ברמייה את השמות היקרים שהיו שייכים למולדת, השמות שאמרו פעם משהו: כבוד, טוהר, אחריות מלאה.
איבוד התמימות המותגי הזה גורם לכולם לחפש היום בפה מלא אחר מה שהיה פעם טאבו בארצנו: גרמניה. כל מוכר בחנות חשמל יאמר היום בקול רם את מה שפעם לחש: "זה גרמני אבל מיוצר בטורקיה – אם אתם רוצים יש כאן משהו יותר יקר אבל מיוצר באמת בגרמניה". כן, כמעט ואפשר להמשיך את קו המחשבה הזה: "…מיוצר בגרמניה על ידי כלים שיוצרו רק בגרמניה, ועל ידי גרמנים ארים טהורים שבע דורות אחורה, באחריות…"
מה יש בה, בגרמניה, שהפך אותה לגן העדן של היצור המכאני, להבטחה שמקוימת תמיד, למותג האולטימטיבי? אם היה מדובר רק בדיוק הגרמני, במסורת שיכולה להיות מועברת, אז היינו מסתפקים במפעלים בהשגחה גרמנית, בפטנטים גרמניים או בידע, אך אנו מתעקשים על ייצור בגבולות אדמת הרייך עצמו, בעיני רוחנו אנחנו רואים בית מלאכה קטן באחו הירוק של בווריה, עם ארובה קטנה ובפנים איש עמל חמור סבר וסמוק לחיים, שמייצר כל רכיב במכונת הכביסה שלנו בתשומת לב בלתי מופרעת, כמו היה מייצר את טבעת הניבלונגים בכבודה ובעצמה. כמובן שכל אותן אומות סוג ב' שם מיוצרים היום המותגים הגרמניים תחת השגחה היו רוצות לזכות בהכרה המותגית האולטימטיבית ולהיות חלק משטחה ארץ האם, כדי שגם הם יוכלו למכור מכונות כביסה תחת ההבטחה "מיוצר בגרמניה". כזכור: הייתה להן הזדמנות להיכלל בשטחה – הן ויתרו על התענוג.
אז מה יש בה בגרמניה, איזו נהרה מכאנית שוררת שם באוויר ובדם האנשים? איזה רז צופנות הידיים הגרמניות?
פעם זכיתי בביקורת איכות במעבדתי, ובין השאר העירו לי על תיעוד כיול המכשירים. הבוחן רצה ללמדני שיעור בעבודת מעבדה נכונה, וזימן אותי למעבדתו, הלוא היא מעבדת כיול בעצמה, ושאלתיו: אם הינך מכייל מכשירים, מי מכייל את מכשיריך שלך? חיוך דק עלה מתחת לשפמו, והוא שלף אוגדן חשוב למראה, ומתוכו הוציא בזהירות תעודה מנוילנת ושמורה כמצה, ובראשה חותמת עגולה, ועליה נשר אימתני וכיתוב: :דויצ'ה אינסטיטוט פור נורמונג" – מכון התקנים הגרמני. מכון התקנים הגרמני! המקום שם נגמרות כל השאלות, מכייל כל הכיולים. המקום שערך את בקרת האיכות לבריאה עצמה; שקבע את מאסת ומטען האלקטרון.
טביעות הרגל הגרמניות נמצאות בכל מקום שקשור לדיוק טכני, אם נרצה או לא, בשמות שגורים הלקוחים מהשפה המקצועית: שטקר ושאלטר, אייגן וקטור (וקטור עצמי) בפיזיקה, ועוד ועוד (ותודה לטל על התיקון). לא יהיה זה מוגזם לומר שהפיזיקה המודרנית של המאה העשרים, מכאניקת הקוונטים ותורת היחסות, הן יצירות גרמניות, תוצר מובהק של התרבות הגרמנית. ב"נפלאות התבונה", הביוגרפיה של המתמטיקאי ג'ון נאש (הספר ולא הסרט), מתואר הפער העצום שהיה בין האקדמיה בארה"ב לזו שבאירופה, ובמיוחד בגרמניה, בראשית המאה. האמריקאים, למרות המשאבים האדירים שלהם, לא התעניינו כלל במדע, אלא רק ב"הנדסה". המדע התיאורטי שפרח ביבשת האם באותו זמן, נראה להם כמו בלבול מוח פילוסופי. רק מאוחר יותר, כשהמדע החדש החל לתת פירות, ומדענים רבים נמלטו לעולם החדש, התעשתה האקדמיה האמריקנית ונתנה את המקום למדע "הגרמני" להוביל את הקדמה. מה שלא עשתה הרוח עשה הכסף.
השילוב הזה, בין רוחניות אידיאליסטית לבין מעשיות רבת כישרון, הוא שמהלך עלינו כשפים ברוח הגרמנית, אך גם מטיל עלינו אימה. יתכן שהשילוב אפשרי על ידי יכולת האידיאליזציה הגרמנית, כלומר היכולת להפריד אלמנט אחד מהמציאות ולבחון אותו ללא קשר לאחרים, עד כדי תוצאות מפלצתיות ממש. זה מה שיכול לאפשר זינוק לחשיבה מופשטת עד אין חקר, כמו במכניקת הקוונטים, וחזרה לקרקע המציאות, כדי לאשש את הרעיונות בניסוי ולבסוף ליישם אותם במכשירים. איינשטיין קרא לזה גדנקן אקספרימנט – ניסוי מחשבתי.

את הפן המפלצתי של יכולת ההפרדה הזו אני אוהב תמיד להדגים במובאה מאחד הספרים הטובים שקראתי, "טקטיקות השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה", מאת רודולף שטייגר. למרות שהוא נראה במבט חטוף כמחקר מעייף שיעניין רק קצינים והיסטוריונים צבאיים, עולה מתוך פסקאותיו הלאקוניות, המשובצות במבואות רבות, תמונה חדה להבהיל של רוח הזמן באותה מלחמה עצומה. עד מהרה אתה מוצא עצמך עמוק בחזית הרוסית, נלחם בשלג בבוץ ובייאוש, סביבך ננבחות פקודות בגרמנית, ריח שמן מכונות ואבק שרפה באפך. מעבר לכל אלה, באמצעות דרך פעולת הצבא הגרמני והצלחתו הפנומנאלית מלמד הספר שיעור חשוב על פעולת התרבות בכלל, ובפרט על ניהולן של מערכות גדולות, גם מנקודת מבט אבולוציונית.
והנה, בין עשרות דיווחים, פקודות ותחקירים, בעמוד 125, בפרק "דיוויזיות משוריינות ללא אספקה", מצטט שטייגר מדוח תחזוקה מס' 490 של אגד משוריין גודריאן, מ-2.7.40:
"מ-10 במאי עד 30 ביוני 1940 נסעו שדרות ההספקה של קורפוס משוריין 19, בפיקודו של גודריאן, 6350 קילומטרים בממוצע, שפירושם 160 קילומטרים ביום בממוצע, הכמויות ששונעו היו כדלקמן:
262 טון תחמושת;
1600 טון דלק;
160 טון מזון;
140 טון שלל;
60 טון שבויים;
ובסך הכל – 2222 טון."
סוף ציטוט. הבחנתם בזה? הלוז של הגרמניות, הסוד הגדול שעונה על השאלות ששאלנו מסתתר במובאה מדוח לאקוני זה. החמצתם? קראו שנית.
שישים טון שבויים!
איזה עולם ומלואו מסתתר מאחורי "שישים טון שבויים"! איזו תמציתיות פואטית!
ככה כובשים את אירופה! מתעלמים מהזעקות ומהדם, מהתחינות ומהסבל, וכותבים דוחות מתומצתים וענייניים, ומגלגלים את שרשראות הזחלים הלאה והלאה, בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'.
והמדהים בכל הנקודה הזו, מה שהופך את העניין להדגמה המושלמת של הגרמניות הוא העובדה שהמחבר עצמו, גרמני שוויצרי, לא מתייחס לנתון הזה ולצורת כתיבתו הלאקונית, כאילו היו השבויים רק חפץ שיש לטלטלו. הוא ממשיך הלאה בטיעוניו המלומדים, שאין להם כל נגיעה לשום ממד אנושי. וכך מתנהל הספר כולו: ללא שום התייחסות או התנצלות לגבי המטרה שלשמה שונעו כל אותם משוריינים וטנקים, בלי התייחסות למשטר שעומד מאחורי החיצים שנמתחים על המפה. הספר מדבר רק על ניהול המלחמה כשלעצמה, כאילו הייתה מנותקת מכל עניין אחר, כאילו הייתה "ניסוי מחשבתי".
ובגלל זה הוא ספר כל כך טוב, לעזאזל. וכאן נח הפרדוכס ביחס שלנו לגרמניות.
ולכן זה לא משנה לגרמנים. אם לא צלח בידם לכבוש את אירופה והעולם בשריון ותותחים, יעשו זאת במכונות כביסה ומייבשים. ואולי הפיהרר בכל זאת טעה במשהו. הוא הבטיח רייך שיעמוד לאלף שנים, ויתכן והייתה זו הבטחה גורפת מדי. אולי היה צריך להבטיח רייך עם אחריות לאלף שנים (מלאה לשנה הראשונה ועוד 999 שנה על החלקים).

על הקידה

אי הבנה גדולה שוררת סביב פעולת הקידה, המקובלת בקרב המתאמנים באומנויות הלחימה היפניות, והיא למעשה חלק מהתרבות היפנית הכללית (ראו רשימתי על יפן). יש ושמעתי אנשים שנרתעים ממסגרת האימונים, רק בשל אותו טכס (הנראה בעיניהם כפולחן), של קידה משותפת בתחילת האימון לא רק זה לזה, אלא גם ל"מקום" או במקרה של איקידו, לתמונתו של מייסד השיטה, או-סנסאיי. כנראה שבמקרה הזה מתעוררים מרבצם גם חוש החירות המודרני, שנרתע ממה שנראה כהוויה של כת או פולחן קבוצתי, וגם האיסור היהודי הקדמון על "פסל ותמונה", גם אם במקרה הזה עגל הזהב לכאורה הוא תמונה דהויה של ישיש יפני חביב למראה.

על "הביתה"

לפני כשנה, כשגונבה השמועה לאוזניי שאסף ענברי, המסאי והאינטלקטואל המרתק והמעניין בעיניי שפועל כיום במקומותינו, הולך להוציא רומן, התחלתי לפתח ציפיות. למען האמת, הנושא, סיפורו של קיבוץ אפיקים, מכורתו של ענברי, נשמע לי קצת חבוט וצמחוני, אבל שמתי את מבטחי בענברי, שלא אכזב עד היום באף אחת מהרשימות או המסות שלו, שאסופות באתרו הרזה והצנוע. אני זוכר את הפעם הראשונה שנקלעתי לאתרו, וקראתי את "סוף עונת החילוניים" מתחילתו ועד סופו. במוחי חלף משפטו של איניגו מונטויה בסרט "הנסיכה הקסומה",