Archive for the ‘אקטואליה’ Category

על המחאה

17 באוגוסט 2011

"אז מה דעתך על המחאה?" אני נשאל.

שני קרובים מבוגרים, משכילים, צלבו אותי לפני מספר ימים בהתכנסות משפחתית.

"איך אתה לא שם? דווקא אתה. הלוא אתה נפגע הקלאסי מהמצב. המחאה הזו מדברת בשמך. והיא זקוקה לדוברים, לכותבים, למנסחים."

"בכלל," אני מתגונן, "לא ברור על מה המחאה הזו בכלל. כולם קופצים על העגלה, ומושכים לכיוון שלהם. המחאה הפכה להיות מחאה על הכל ולכן בעצם על שום דבר."

"אתה דורש מטרות קונקרטיות?" קטע אותי אחד מהם. "הקונקרטיזציה תהרוג את המחאה. כל דרישה ספציפית יכולה להיענות בצורה נקודתית על מנת למסמס את הזעקה הכוללת. כמו עם הקוטג'. הורגים את המומנט וחוזרים לאותו מצב".

"אבל בכל זאת", אני עונה, "מה הכיוון הכללי, גם אם אין דרישות קונקרטיות? מאבק צרכני אינו מהפיכה סוציאלית. אם זה היה מאבק נגד חרדים הייתי שם הראשון. כדי לצאת לרחוב אני צריך להרגיש משהו מהבטן. מחירי הדירות פוגעים בי אבל הבעיה לקנות דירה במרכז, או ודאי בתל אביב לא הופך לי את הקרביים מעצבים. אני לא מרגיש שזה באמת מגיע לי."

בחכמה הם לא קופצים מיד לטיעונים הלעוסים:

"מה שאתה דורש הוא מותרות. אז זה לא בדיוק המאבק אליו פיללת. כאן התחיל משהו גדול. זה קורה וזה קורה עכשיו. אתה צריך להחליט מה אם אתה מצטרף ומנסה להשפיע ולתרום, או נשאר מהצד, ואולי מאחור."

זה היה לפני מספר ימים. היה לי מאז קצת זמן לגלגל את הדברים בראש. האם העירו אותי קרוביי היקרים מתרדמתי הפרגמטית אל פיכחון דוגמאטי של מחאה כללית ובלתי מנומקת? אני מנסה שוב ושוב לארגן את דעתי. אני רושם את תמצית השיחה שהובאה לעיל, רחוקה מהתמליל המקורי, אך נאמנה לרוח הדברים. ועכשיו אני מנסה לחשוב:

ברור שמאות אלפי המוחים והמפגינים נהנים מאיזו תחושת "ביחד" רבת עוצמה לפתע, שהולכת ומושכת עוד ועוד מוחים שרק מעצימים את כוח המשיכה של "המחאה" כמו בליבתו של כוכב בהיווצרות. צדק מי שאמר לאחרונה שהמחאה הפכה להיות מטרה כשלעצמה. וזה לא בהכרח רע, כל עוד המחאה היא גם מחאה לקראת משהו ולא רק מחאה כנגד משהו. אך, לעיתים נראה שחלק מהמפגינים לא ימצאו את סיפוקם אלא כאשר ביבי יימס תחתיו בזעקות כמו המכשפה הרעה מהמערב, וכל כישופי ההפרטה שלו יימוגו עימו. השנאה הזו לביבי גורמת לי להרהר בטיבה של הדמוקרטיה הייצוגית. לכאורה היא כורח טכני שנובע מגודל האוכלוסייה. כך, כמו את רוב משימות חיינו, גם את ניהול חיינו הציבוריים אנחנו מוסרים לקבלן חיצוני, ויש את מי להאשים כשמשהו משתבש. יש פרצוף להדביק על השלטים, יש את מי לשנוא, את מי להחליף. כמו בטלוויזיה הרב-ערוצית וברשתות השיווק המפוארות, העושר הוויזואלי יוצר תחושה של בחירה, של אפשרות החלפה, בין מנהיגים, דרכים וערכים. אך בחירה אמיתית המכוננת זהות, כמו שלמד אפילו בני בן השנתיים, יכולה להיות רק בסירוב לשחק את המשחק, לבעוט בשולחן כשאני שואל אותו אם אותו אם הוא מעדיף קציצה או שניצל.

אך זה ילדותי, כמובן. אם אנחנו רוצים להתבגר, אנחנו צריכים להודות על הדמוקרטיה היחסית שיש לנו ולהמשיך להיאבק. להיאבק על מה? לא משנה. העיקר שנהיה מעורבים. שנהיה "אזרחים" במובן הקלאסי של המילה. אמנם, מאבק צרכני אינו מהפכה סוציאלית, אבל גם מלחמת העצמאות האמריקאית התחילה ממאבק על מכסים והעולים על הבסטיליה לא חשבו על שוויון או אחווה. הם רצו לחם.

מאז רצח רבין לא חווינו התעוררות כזו של סולידאריות, יחד עם רצון לשינוי. אולי עליית האינטרנט הרגה קצת את המעורבות הפוליטית הישנה, זו של כיכרות הערים, הפקירה את הפעילות בשטח לנוער הגבעות ואנרכיסטים בבילעין. תחושת הכפר הגלובלי, האסקפיזם הפורנוגרפי, אשליית המעורבות שיוצרת האפשרות המיידית להגיב לכל מאמר בעיתון, כולם הרחיקו אותנו מהמרחב האמיתי, מהמדבר של המציאותי שם נוסדות דתות ונחתכים גורלות. אז עכשיו יוצאים כולם מאחורי הטוקבקים שלהם ולומדים ללכת בעצמם. אבל כל זה לא יהיה שווה אלא אם כן ההמון יבין שכל מה שקורה הוא מביא על עצמו. המצב הנוכחי מורכב כולו מבחירות שלנו. בקלפי, בשלט, בחנות וברשת השיווק. גם אם הולכנו שולל, גם אם העמידו לנו רק אשליות של בחירה, גם אם ביבי ביבי ביבי והפרטה וגלובליזציה וטייקונים וקוטג' ויציבות-כלכלית-יחסית-ליוון/אירלנד, כדאי שניקח אחריות ונגיד לא רק מה אנחנו דורשים, אלא על מה אנחנו מוכנים לוותר. כדי שהמהפכה תושלם , השינוי צריך להיות בנו.

"אל תצפה למדינה אפלטונית (אידיאלית), אלא היה שבע רצון אם תהיה התקדמות קטנה ביותר, ואל תהיה התקדמות זו קלה בעיניך." (מארקוס אורליוס)

המשך יבוא?

מודעות פרסומת

על גירוש ילדי העובדים הזרים

1 באוגוסט 2010

אני בעד.

אני לא בקיא בפרטי ההחלטה, שמסתמנת כאיזו מין פשרה שנועדה להרגיע מעט את ההמולה הציבורית המנופחת, אבל אני בעד, ואני מסרב להתנהג לפי איזה ציווי אוטומטי שגורס שכל המחנה הנאור בעיני עצמו חייב להתנגד להחלטה רק בגלל שהילדים חמודים ונחמדים ומדברים עברית (!).

וזהו קודם כל עניין של פרופורציות. אפשר להיות בעד או נגד, אבל חייבים לעצור רגע ולראות שמסע התעמולה נגד הגירוש מייצר תמונה מוגזמת לחלוטין, שמזכירה באופן מפתיע את התמונה שמייצרים מתנגדי ההתנתקות והפינויים למיניהם מהשטחים, במה שהוא כנראה צידו השני של המתרס הפוליטי.

בסופו של דבר יש פה משהו עצוב, נוגע ללב, אבל משהו שאמור לייצר אולי מעט אמפתיה והתחשבות, לא הזדעקות והיסטריה: הורים הלכו לעבוד מעבר לים, הם לקחו איתם את ילדיהם, או שנולדו להם ילדים בארץ אליה באו לעבוד (באופן חוקי או שלא, זה לא משנה). כעת, פגה האשרה או מתוך אילוצים ביורוקרטים כאלו או אחרים הגיעה העת לשוב הביתה. כמובן, אלה היו יכולים להיות גם אילוצים משפחתיים או כלכליים – מנקודת המבט של הילדים זה לא אמור להיות משנה. מכל מקום, הגיעה העת לשוב, והילדים נקרעים לאחר שבויתו תחת כנפי התרבות המקומית. לפתע הם מבינים שהמקום שהם חשבו לביתם, איננו ביתם, כלומר כמו הרבה ילדים שמתבגרים, הם מתעמתים עם אמיתות לא נעימות. סיפורים כאלה מתרחשים כל העת. ילדים מיטלטלים ממקום למקום, עוברים דירה, בשל גירושים, שליחויות או מסעות קריירה. אלה החיים. מדובר בסיפור אנושי נוגע, לא בטרגדיה הומניטארית. ציבור העובדים וילדיהם הוא אוסף של סיפורים אישיים, לא בעיה לאומית של מגזר (וטוב שכך, יש לנו מספיק מזה בסביבה).

אני חייב לציין שחלק מהדיון לגבי זכות הישארותם של העובדים וילדיהם בהחלט רצוי ומעורר מחשבה, ומעלה את השאלה הבסיסית של זהות העם היושב בציון. מדוע מי שמגיע לכאן וסבתו הייתה יהודייה מקבל אזרחות כמעט אוטומטית למרות שיכול להיות שאינו מדבר עברית ולא יודע דבר וחצי דבר על התרבות, בשעה שבן של עובד זר שכזה, שמדבר עברית שוטפת, מתעתד להתגייס ומסמס לכוכב נולד מגורש מפה? זה מוביל אותנו היישר לשאלה: מהו העם היהודי? דת? לאום? גזע? שבט? שאלות אלו הן חשובות, ואני מפנה את כל המעוניינים למסמך המרתק של גדי טאוב שפורסם לאחרונה, וחוזר להגדיר את הציונות מול מבקריה החדשים מבית. עם זאת, חשוב להבין שהמקרה דנן אינו פשע נגד האנושות, ולמרות שההחלטה אינה מלבבת, היא לגיטימית בכל קנה מידה מוסרי או משפטי מחמיר, בדיוק כמו ההתנתקות, החלטה על גודלו של סל התרופות, או שליחת חיילים להגן על הגבול. שולחים אותם חזרה הביתה, כמו כל תייר או עובד או סטודנט ששהותו אינה חוקית יותר. לא משנעים אותם למחנות השמדה, רחמנא ליצלן.

מעבר לדברים הללו, מעניין בכל זאת לנתח את הצביטה המצפונית שחשים רובנו, אני מאמין, נוכח הילדים העומדים בפני גירוש, בשעה שהם מפטפטים בעברית ומתייחסים לחזרתם לארצות מוצאם כמו לאיזו הגליה נוראה. כנראה שהפרובינציאליות והדימוי העצמי שלנו כל כך שפוף שאנחנו שמחים לראות סוף סוף מישהו שחושב שכל כך טוב כאן, ועמוק בפנים אנחנו מבינים שברמה העולמית, ילד קטן שמדבר עברית זו חיה כל כך נדירה, שאנחנו מרגישים חובה להשאיר אותו כאן, עימנו, בשמורת החיות שבסכנת הכחדה.

רגע, אני בעד?

שמע ישראל

17 ביוני 2010

אין נושאים ציבוריים רבים שבהם דעותיי כל כך משוללות ספק, כמו בדעתי על העדה החרדית.
מי שעוקב אחרי רשימותיי, יודע שאינני שלם עם נושאים רבים, גם בנושאים המכונים בד"כ כלל "ימין" ו"שמאל", אבל כאן בליבי אין ספק. אפשר לומר "נפל דבר היום בישראל", עת הקרע בין הכת היהודית הקיצונית המתקראת "החרדים" מגיע לנקודת רתיחה חדשה, כשקבוצת ההורים מעמנואל מוכנים להיכנס למעצר על מזבח הזכות לקיים את מערכת החינוך המפלה והפרימיטיבית שלהם (כן, כאמור, אני עומד כאן מאחורי כל מילה שאני אומר). אבל זה רק עוד מהלך במלחמת תרבות שמתנהלת כל העת, וכל שבוע של אדישות ואי-עשייה מצידנו גורם לכרסום נוסף בשלטון החוק. כעת נחשפת גם ערוותה של המפלגה הצבועה ביותר, ש"ס, משום שלכאורה הפסיקה של בג"ץ אמורה הייתה להיות לטובתם: מניעת אפליית מזרחיים. אך למעשה, הם בעד הנצחת ההפרדה האנכרוניסטית בין עדות ישראל.
כמובן שהחלטת בית המשפט היא מיותרת. היא מיותרת משום שהיא ניסיון לנקות כתם קטן בביצה גדולה רקובה ובאושה שהיא עצם הקיום של רשת חינוך עצמאית פרימיטיבית וטפילית, זרוע ההתרבות של הכת הקיצונית, של המדינה בתוך המדינה שצמחה בתוכנו.
מלחמת התרבות בעיצומה, אם נרצה ואם לאו, ואסור להתפשר בעניין. יש להפשיל שרוולים ולהתחיל לטפל בבעיית הכת החרדים מן השורש: לקצץ ולבטל את קצבאות הילדים מעתה והלאה, לייבש את ביצת ההקצבות לאט ובטוח, להתחיל לגייס ולחנך את החבורה הפרועה הזו, ומי שרוצה להתבדל ולהמשיך ולהתעטף בכבלי העבר – לא על חשבוננו! אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו צריכים להתאחד, ימנים ושמאלניים, חילוניים ודתיים-לאומיים, כל הציוניים השפויים והמודרניים צריכים להתאחד סביב הנושא הזה ולהציל את המדינה מהאיום הגדול ביותר עליה.אם יש לנו אומץ להתעמת עם כל העולם, אז אנחנו יכולים להתעמת עם קבוצת הצווחנים הזו. מה הם יעשו לנו? יטיחו בנו את שתי הקללות הפופולאריות שלהם: "נאצי" ו"יותר גרוע מנאצי"?
אלפים רבים של חרדים יוצאים לרחובות כעת עם הליכת ההורים הסוררים אל הכלא. הם יוצאים המון לרחוב, החבר'ה האלה, יוצאים אחרי כל קבר רקוב והומו מרקד. מאיפה יש להם זמן? אהה. הם לא עובדים. אנחנו לא שם כי אנחנו עסוקים בלממן אותם. ולמה הם יוצאים לרחוב ושורפים פחים? למה הם לא מתפללים למען מטרותיהם? עם הצבא הם טוענים שזה עובד.
ניפגש בכיכר. שבת בערב, באמצע השבוע אנחנו עובדים.

על מוסר כפול ומשולש

18 בינואר 2009

1. הסכסוך והמחלוקת

המאורעות האחרונים במדינתנו אינם מנותקים זה מזה, ומצטרפים למאורעות שטלטלו אותה מראשית הקמתה, ואלה, אם נרחיב ונרחיק ראות, למאורעות שליוו את העולם כולו משחר הימים. שום דבר אינו חדש מלבד התנומה הכללית ששורה על הציבור ברמת חיים גבוהה, הרחק מהפיצוצים וחוסר הודאות. אותה שלווה יחסית, במקום שתיצור ריחוק שיאפשר בניית תפיסת עולם אובייקטיבית, גורמת רק לאדישות שמגיבה בזינוק אוטומטי לדעות שטחיות וחלולות כאשר היא מופרעת ע"י מאורעות אלימים. (more…)

מלחמת לבנון השנייה, זהות פוליטית ותורת המשחקים

8 בנובמבר 2008

(רשומה זו נכתבה בשלהי מלחמת לבנון השנייה, והיא מובאת לפרסום באיחור. כמובן, שהניתוח העקרוני, ולמצער, גם המציאות המדינית-בטחונית באזורנו לא השתנתה הרבה מאז, ולכן הדברים ודאי עדיין רלוונטיים).

בעוד התותחים עדיין רועמים, ופרטי ההסכמים שייחתמו ומניין ההרוגים עדיין לוטים בערפל, אנסה במאמר זה לעשות משהו לא מקובל, ולהסתכל על מאורעות הימים הסוערים הללו בפרספקטיבה רחבה יותר ולנסות, אם אוכל, אפילו ללמוד משהו. (more…)

עלה בדעתי (14)

28 באוגוסט 2008

מה שלא הורג מחשל, ומה שהורג – מחזק את אבו-מאזן.

בגנות הכפשת ה"פוליטיקה" כשלעצמה

7 באוגוסט 2007

זה לא סוד שפוליטיקה הפכה בארץ למילה גסה. היא כל כך גסה עד שהיא הופכת לכלי נשק יעיל בהרבה ויכוחים, לאות קין, לשלט "בעט בי" שהיריבים מנסים להדביק זה לגבו של זה. וכמו שפירסיג אמר אודות מילה אחרת, אני חש שנעשה למילה זו עוול והיא זקוקה לידיד.
היום בבוקר התבשרנו על סירוב פקודה של קבוצת חיילים בגדוד דוכיפת, שהתנגדו לסייע ולו בעקיפין לפעולת פינוי/גירוש (עניין בחירת המילים הוא הלב של המאמר הזה, אי אפשר להמעיט בחשיבותו) שתי משפחות יהודיות בחברון. (more…)

על הטריוויאליזציה של הידע

24 ביולי 2007

גילוי נאות: השתתפתי פעם בשעשועון טריוויה טלוויזיוני. הייתי ב"מי רוצה להיות מיליונר", שנראה כנושא את הסיכוי הרב ביותר לכסף גדול באותה שעה (זה היה לפני שש? שבע שנים?). הייתי שותף להיסטריה שאחזה בכל מי שהחזיק מעצמו ידען זוטר ומעלה ממה שנראה ככסף הקל ביותר אי פעם. איך בדיוק הכנסתי את עצמי לשם, זה סיפור ארוך שאולי אדבר עליו אולי בפוסט אחר, רק אגיד שמדובר בשיטה צינית וכמעט מדעית כמה חברים יכולים לעזור זה לזה להיכנס. זו לא רמאות. (more…)

פרשת קצב – האמת?

29 ביוני 2007

"לאחר שהוצאת מכלל חשבון את הבלתי אפשרי, הרי מה שנותר, בלתי סביר ככל שיהיה, הוא האמת"
(שרלוק הולמס)

כמו שכבר אמרתי, אינני יודע את האמת.
אבל בכל זאת שואלים אותי את השאלה – למי אתה מאמין? "מאמין" זה עניין של רגש, ותלוי בגורמים רבים. לו הייתי מעורב בפרשה, לו הייתי שופט או אפילו עיתונאי מעיתון רשמי לא הייתי כותב את מה שאני כותב עכשיו. אין לי שום ביטחון באמיתות התיאוריה, (more…)

עסקת קצב – מישהו צריך ללכת

28 ביוני 2007

אני לא יודע את האמת.
אני באמת לא יודע אם א' המפוקסלת המצודדת מספרת את האמת או הנשיא המתלהם מזדעק על עלילת אמת.
אבל המצב כרגע הוא בלתי אפשרי. הראשומון הזה לא יכול להמשיך להתקיים: האמת זועקת ומתפתלת, מתדפקת וזועקת חזק יותר מהמאשימה או מהנאשם.
אם א' צודקת, אז עסקת הטיעון היא כישלון טוטאלי של מערכת המשפט והצדק. אפשר לארוז את הדברים וללכת הביתה. (more…)