על המחאה

"אז מה דעתך על המחאה?" אני נשאל.

שני קרובים מבוגרים, משכילים, צלבו אותי לפני מספר ימים בהתכנסות משפחתית.

"איך אתה לא שם? דווקא אתה. הלוא אתה נפגע הקלאסי מהמצב. המחאה הזו מדברת בשמך. והיא זקוקה לדוברים, לכותבים, למנסחים."

"בכלל," אני מתגונן, "לא ברור על מה המחאה הזו בכלל. כולם קופצים על העגלה, ומושכים לכיוון שלהם. המחאה הפכה להיות מחאה על הכל ולכן בעצם על שום דבר."

"אתה דורש מטרות קונקרטיות?" קטע אותי אחד מהם. "הקונקרטיזציה תהרוג את המחאה. כל דרישה ספציפית יכולה להיענות בצורה נקודתית על מנת למסמס את הזעקה הכוללת. כמו עם הקוטג'. הורגים את המומנט וחוזרים לאותו מצב".

"אבל בכל זאת", אני עונה, "מה הכיוון הכללי, גם אם אין דרישות קונקרטיות? מאבק צרכני אינו מהפיכה סוציאלית. אם זה היה מאבק נגד חרדים הייתי שם הראשון. כדי לצאת לרחוב אני צריך להרגיש משהו מהבטן. מחירי הדירות פוגעים בי אבל הבעיה לקנות דירה במרכז, או ודאי בתל אביב לא הופך לי את הקרביים מעצבים. אני לא מרגיש שזה באמת מגיע לי."

בחכמה הם לא קופצים מיד לטיעונים הלעוסים:

"מה שאתה דורש הוא מותרות. אז זה לא בדיוק המאבק אליו פיללת. כאן התחיל משהו גדול. זה קורה וזה קורה עכשיו. אתה צריך להחליט מה אם אתה מצטרף ומנסה להשפיע ולתרום, או נשאר מהצד, ואולי מאחור."

זה היה לפני מספר ימים. היה לי מאז קצת זמן לגלגל את הדברים בראש. האם העירו אותי קרוביי היקרים מתרדמתי הפרגמטית אל פיכחון דוגמאטי של מחאה כללית ובלתי מנומקת? אני מנסה שוב ושוב לארגן את דעתי. אני רושם את תמצית השיחה שהובאה לעיל, רחוקה מהתמליל המקורי, אך נאמנה לרוח הדברים. ועכשיו אני מנסה לחשוב:

ברור שמאות אלפי המוחים והמפגינים נהנים מאיזו תחושת "ביחד" רבת עוצמה לפתע, שהולכת ומושכת עוד ועוד מוחים שרק מעצימים את כוח המשיכה של "המחאה" כמו בליבתו של כוכב בהיווצרות. צדק מי שאמר לאחרונה שהמחאה הפכה להיות מטרה כשלעצמה. וזה לא בהכרח רע, כל עוד המחאה היא גם מחאה לקראת משהו ולא רק מחאה כנגד משהו. אך, לעיתים נראה שחלק מהמפגינים לא ימצאו את סיפוקם אלא כאשר ביבי יימס תחתיו בזעקות כמו המכשפה הרעה מהמערב, וכל כישופי ההפרטה שלו יימוגו עימו. השנאה הזו לביבי גורמת לי להרהר בטיבה של הדמוקרטיה הייצוגית. לכאורה היא כורח טכני שנובע מגודל האוכלוסייה. כך, כמו את רוב משימות חיינו, גם את ניהול חיינו הציבוריים אנחנו מוסרים לקבלן חיצוני, ויש את מי להאשים כשמשהו משתבש. יש פרצוף להדביק על השלטים, יש את מי לשנוא, את מי להחליף. כמו בטלוויזיה הרב-ערוצית וברשתות השיווק המפוארות, העושר הוויזואלי יוצר תחושה של בחירה, של אפשרות החלפה, בין מנהיגים, דרכים וערכים. אך בחירה אמיתית המכוננת זהות, כמו שלמד אפילו בני בן השנתיים, יכולה להיות רק בסירוב לשחק את המשחק, לבעוט בשולחן כשאני שואל אותו אם אותו אם הוא מעדיף קציצה או שניצל.

אך זה ילדותי, כמובן. אם אנחנו רוצים להתבגר, אנחנו צריכים להודות על הדמוקרטיה היחסית שיש לנו ולהמשיך להיאבק. להיאבק על מה? לא משנה. העיקר שנהיה מעורבים. שנהיה "אזרחים" במובן הקלאסי של המילה. אמנם, מאבק צרכני אינו מהפכה סוציאלית, אבל גם מלחמת העצמאות האמריקאית התחילה ממאבק על מכסים והעולים על הבסטיליה לא חשבו על שוויון או אחווה. הם רצו לחם.

מאז רצח רבין לא חווינו התעוררות כזו של סולידאריות, יחד עם רצון לשינוי. אולי עליית האינטרנט הרגה קצת את המעורבות הפוליטית הישנה, זו של כיכרות הערים, הפקירה את הפעילות בשטח לנוער הגבעות ואנרכיסטים בבילעין. תחושת הכפר הגלובלי, האסקפיזם הפורנוגרפי, אשליית המעורבות שיוצרת האפשרות המיידית להגיב לכל מאמר בעיתון, כולם הרחיקו אותנו מהמרחב האמיתי, מהמדבר של המציאותי שם נוסדות דתות ונחתכים גורלות. אז עכשיו יוצאים כולם מאחורי הטוקבקים שלהם ולומדים ללכת בעצמם. אבל כל זה לא יהיה שווה אלא אם כן ההמון יבין שכל מה שקורה הוא מביא על עצמו. המצב הנוכחי מורכב כולו מבחירות שלנו. בקלפי, בשלט, בחנות וברשת השיווק. גם אם הולכנו שולל, גם אם העמידו לנו רק אשליות של בחירה, גם אם ביבי ביבי ביבי והפרטה וגלובליזציה וטייקונים וקוטג' ויציבות-כלכלית-יחסית-ליוון/אירלנד, כדאי שניקח אחריות ונגיד לא רק מה אנחנו דורשים, אלא על מה אנחנו מוכנים לוותר. כדי שהמהפכה תושלם , השינוי צריך להיות בנו.

"אל תצפה למדינה אפלטונית (אידיאלית), אלא היה שבע רצון אם תהיה התקדמות קטנה ביותר, ואל תהיה התקדמות זו קלה בעיניך." (מארקוס אורליוס)

המשך יבוא?

מודעות פרסומת

תגובה אחת to “על המחאה”

  1. זעקת הקוטג' Says:

    הזכרת שני אירועים רבי משמעות – מלחמת העצמאות האמריקאית והמהפכה הצרפתית. אכן בשניהם לנטל המיסים היה משקל מכריע בהחלטה לצאת למאבק.
    אולם לתחושתי, ואינני בקיאה בנושא, בשני המקרים היה ניסוח של תחושת לאומיות חדשה.
    בארה"ב התגבש בסוף המאה ה-18 מה שמכונה הקריד – מערכת של השקפות המהווה את ליבת האמריקאיות. בני המושבות כבר לא נשאו את עיניהם ללונדון הרחוקה, אלא היו משוקעים במרקם החיים שנוצר בחוף המזרחי. ייתכן וההתנערות מעול המיסים רק חשפה את נבדלותם ולא יצרה אותה.
    להבנתי, בצרפת נולד 'הצרפתי החדש', לא עוד צמית פיאודלי, אלא בורגני בעל שאיפות להיות אזרח הרפובליקה, שיש לו ייצוג בשלטון והמעוניין בהשתת מיסים על פלחי אוכלוסיה נוספים דוגמת האצולה. המלך, השליט האבסולוטי, לא ייצג עוד במהותו את הצרפתיות 'האמיתית'.
    בארץ לרוב המכריע של המפגינים, המכונים בני המעמד הבינוני, יש תחושת לאומיות מוצקה. אני בטוחה כי אין מדובר בשינוי מהותי בתחושת הלאומיות, אלא ברצון להגביר את נוכחותם של ערכים כגון חינוך שווה לכולם ועזרה לאוכלוסיות מוחלשות.
    האם מהפכה בתפיסה הכלכלית מצריכה שינויים עמוקים יותר? לא בהכרח.
    איך זה יתגלגל? האם האירועים הפוליטיים הצפויים בספטמבר או אירוע מדיני-ביטחוני אחר יסיטו את תשומת הלב הציבורית? ימים יגידו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: