על גירוש ילדי העובדים הזרים

אני בעד.

אני לא בקיא בפרטי ההחלטה, שמסתמנת כאיזו מין פשרה שנועדה להרגיע מעט את ההמולה הציבורית המנופחת, אבל אני בעד, ואני מסרב להתנהג לפי איזה ציווי אוטומטי שגורס שכל המחנה הנאור בעיני עצמו חייב להתנגד להחלטה רק בגלל שהילדים חמודים ונחמדים ומדברים עברית (!).

וזהו קודם כל עניין של פרופורציות. אפשר להיות בעד או נגד, אבל חייבים לעצור רגע ולראות שמסע התעמולה נגד הגירוש מייצר תמונה מוגזמת לחלוטין, שמזכירה באופן מפתיע את התמונה שמייצרים מתנגדי ההתנתקות והפינויים למיניהם מהשטחים, במה שהוא כנראה צידו השני של המתרס הפוליטי.

בסופו של דבר יש פה משהו עצוב, נוגע ללב, אבל משהו שאמור לייצר אולי מעט אמפתיה והתחשבות, לא הזדעקות והיסטריה: הורים הלכו לעבוד מעבר לים, הם לקחו איתם את ילדיהם, או שנולדו להם ילדים בארץ אליה באו לעבוד (באופן חוקי או שלא, זה לא משנה). כעת, פגה האשרה או מתוך אילוצים ביורוקרטים כאלו או אחרים הגיעה העת לשוב הביתה. כמובן, אלה היו יכולים להיות גם אילוצים משפחתיים או כלכליים – מנקודת המבט של הילדים זה לא אמור להיות משנה. מכל מקום, הגיעה העת לשוב, והילדים נקרעים לאחר שבויתו תחת כנפי התרבות המקומית. לפתע הם מבינים שהמקום שהם חשבו לביתם, איננו ביתם, כלומר כמו הרבה ילדים שמתבגרים, הם מתעמתים עם אמיתות לא נעימות. סיפורים כאלה מתרחשים כל העת. ילדים מיטלטלים ממקום למקום, עוברים דירה, בשל גירושים, שליחויות או מסעות קריירה. אלה החיים. מדובר בסיפור אנושי נוגע, לא בטרגדיה הומניטארית. ציבור העובדים וילדיהם הוא אוסף של סיפורים אישיים, לא בעיה לאומית של מגזר (וטוב שכך, יש לנו מספיק מזה בסביבה).

אני חייב לציין שחלק מהדיון לגבי זכות הישארותם של העובדים וילדיהם בהחלט רצוי ומעורר מחשבה, ומעלה את השאלה הבסיסית של זהות העם היושב בציון. מדוע מי שמגיע לכאן וסבתו הייתה יהודייה מקבל אזרחות כמעט אוטומטית למרות שיכול להיות שאינו מדבר עברית ולא יודע דבר וחצי דבר על התרבות, בשעה שבן של עובד זר שכזה, שמדבר עברית שוטפת, מתעתד להתגייס ומסמס לכוכב נולד מגורש מפה? זה מוביל אותנו היישר לשאלה: מהו העם היהודי? דת? לאום? גזע? שבט? שאלות אלו הן חשובות, ואני מפנה את כל המעוניינים למסמך המרתק של גדי טאוב שפורסם לאחרונה, וחוזר להגדיר את הציונות מול מבקריה החדשים מבית. עם זאת, חשוב להבין שהמקרה דנן אינו פשע נגד האנושות, ולמרות שההחלטה אינה מלבבת, היא לגיטימית בכל קנה מידה מוסרי או משפטי מחמיר, בדיוק כמו ההתנתקות, החלטה על גודלו של סל התרופות, או שליחת חיילים להגן על הגבול. שולחים אותם חזרה הביתה, כמו כל תייר או עובד או סטודנט ששהותו אינה חוקית יותר. לא משנעים אותם למחנות השמדה, רחמנא ליצלן.

מעבר לדברים הללו, מעניין בכל זאת לנתח את הצביטה המצפונית שחשים רובנו, אני מאמין, נוכח הילדים העומדים בפני גירוש, בשעה שהם מפטפטים בעברית ומתייחסים לחזרתם לארצות מוצאם כמו לאיזו הגליה נוראה. כנראה שהפרובינציאליות והדימוי העצמי שלנו כל כך שפוף שאנחנו שמחים לראות סוף סוף מישהו שחושב שכל כך טוב כאן, ועמוק בפנים אנחנו מבינים שברמה העולמית, ילד קטן שמדבר עברית זו חיה כל כך נדירה, שאנחנו מרגישים חובה להשאיר אותו כאן, עימנו, בשמורת החיות שבסכנת הכחדה.

רגע, אני בעד?