אני בעד.
אני לא בקיא בפרטי ההחלטה, שמסתמנת כאיזו מין פשרה שנועדה להרגיע מעט את ההמולה הציבורית המנופחת, אבל אני בעד, ואני מסרב להתנהג לפי איזה ציווי אוטומטי שגורס שכל המחנה הנאור בעיני עצמו חייב להתנגד להחלטה רק בגלל שהילדים חמודים ונחמדים ומדברים עברית (!).
וזהו קודם כל עניין של פרופורציות. אפשר להיות בעד או נגד, אבל חייבים לעצור רגע ולראות שמסע התעמולה נגד הגירוש מייצר תמונה מוגזמת לחלוטין, שמזכירה באופן מפתיע את התמונה שמייצרים מתנגדי ההתנתקות והפינויים למיניהם מהשטחים, במה שהוא כנראה צידו השני של המתרס הפוליטי.
בסופו של דבר יש פה משהו עצוב, נוגע ללב, אבל משהו שאמור לייצר אולי מעט אמפתיה והתחשבות, לא הזדעקות והיסטריה: הורים הלכו לעבוד מעבר לים, הם לקחו איתם את ילדיהם, או שנולדו להם ילדים בארץ אליה באו לעבוד (באופן חוקי או שלא, זה לא משנה). כעת, פגה האשרה או מתוך אילוצים ביורוקרטים כאלו או אחרים הגיעה העת לשוב הביתה. כמובן, אלה היו יכולים להיות גם אילוצים משפחתיים או כלכליים – מנקודת המבט של הילדים זה לא אמור להיות משנה. מכל מקום, הגיעה העת לשוב, והילדים נקרעים לאחר שבויתו תחת כנפי התרבות המקומית. לפתע הם מבינים שהמקום שהם חשבו לביתם, איננו ביתם, כלומר כמו הרבה ילדים שמתבגרים, הם מתעמתים עם אמיתות לא נעימות. סיפורים כאלה מתרחשים כל העת. ילדים מיטלטלים ממקום למקום, עוברים דירה, בשל גירושים, שליחויות או מסעות קריירה. אלה החיים. מדובר בסיפור אנושי נוגע, לא בטרגדיה הומניטארית. ציבור העובדים וילדיהם הוא אוסף של סיפורים אישיים, לא בעיה לאומית של מגזר (וטוב שכך, יש לנו מספיק מזה בסביבה).
אני חייב לציין שחלק מהדיון לגבי זכות הישארותם של העובדים וילדיהם בהחלט רצוי ומעורר מחשבה, ומעלה את השאלה הבסיסית של זהות העם היושב בציון. מדוע מי שמגיע לכאן וסבתו הייתה יהודייה מקבל אזרחות כמעט אוטומטית למרות שיכול להיות שאינו מדבר עברית ולא יודע דבר וחצי דבר על התרבות, בשעה שבן של עובד זר שכזה, שמדבר עברית שוטפת, מתעתד להתגייס ומסמס לכוכב נולד מגורש מפה? זה מוביל אותנו היישר לשאלה: מהו העם היהודי? דת? לאום? גזע? שבט? שאלות אלו הן חשובות, ואני מפנה את כל המעוניינים למסמך המרתק של גדי טאוב שפורסם לאחרונה, וחוזר להגדיר את הציונות מול מבקריה החדשים מבית. עם זאת, חשוב להבין שהמקרה דנן אינו פשע נגד האנושות, ולמרות שההחלטה אינה מלבבת, היא לגיטימית בכל קנה מידה מוסרי או משפטי מחמיר, בדיוק כמו ההתנתקות, החלטה על גודלו של סל התרופות, או שליחת חיילים להגן על הגבול. שולחים אותם חזרה הביתה, כמו כל תייר או עובד או סטודנט ששהותו אינה חוקית יותר. לא משנעים אותם למחנות השמדה, רחמנא ליצלן.
מעבר לדברים הללו, מעניין בכל זאת לנתח את הצביטה המצפונית שחשים רובנו, אני מאמין, נוכח הילדים העומדים בפני גירוש, בשעה שהם מפטפטים בעברית ומתייחסים לחזרתם לארצות מוצאם כמו לאיזו הגליה נוראה. כנראה שהפרובינציאליות והדימוי העצמי שלנו כל כך שפוף שאנחנו שמחים לראות סוף סוף מישהו שחושב שכל כך טוב כאן, ועמוק בפנים אנחנו מבינים שברמה העולמית, ילד קטן שמדבר עברית זו חיה כל כך נדירה, שאנחנו מרגישים חובה להשאיר אותו כאן, עימנו, בשמורת החיות שבסכנת הכחדה.
רגע, אני בעד?
2 באוגוסט 2010 ב- 17:37 |
גם באירופה (למשל שוויץ או פולין), מי שזכאי לאזרחות זכאי לאזרחות וזה לא משנה אם הוא דובר את השפה או שלא התקרב לפולין מעולם. ומי שלא זכאי לאזרחות,לא יקבל אותה רק מכח שהות ארוכה במדינה או דיבור השפה, אלא יאלץ לעבור תהליך ארוך שסופו לא ידוע. זה העולם.
3 באוגוסט 2010 ב- 2:31 |
מרענן לקרוא צד לא קיצוני ולא מתלהם בנושא הזה וזה תקף לשני הקצוות.
אהבתי לקרוא ובהחלט מסכים עם השקפתך..
21 באוגוסט 2010 ב- 16:18 |
הנקודה המרכזית שלך, שהדיון בנושא ילדי העובדים הזרים טעון ברגשות רבים מדי – הוא נכון לחוטין לטעמי.
מצד שני, הקפיצה הלוגית שלך, לפיה אם צד כלשהו של הדיון משתמש בטיעונים דמגוגיים (וכלום הצד השני לא עושה זאת?), אזי הוא ודאי טועה.
אתה צודק שצריך להיפתח דיון בנושא, אבל הגישה של "לא קרה שום דבר, בסה"כ הם צריכים לעבור מכאן" היא גישה מרושעת. מדובר בילדים שזהו הבית שלהם, ובשביל לעקור ילד מביתו צריך סיבה קצת יותר טובה מאיזה שר פנים אידיוט שחרד לשלום עמו.
21 באוגוסט 2010 ב- 16:19 |
בסופו של דבר לא אמרתי שום דבר על אותה קפיצה לוגית, והשארתי משפט חסר. טוב, אז היא… לא משהו 🙂
21 באוגוסט 2010 ב- 18:50 |
אתה צודק בהשוואה להתנתקות. אני זוכר שהתמשתי באותו טיעון אז. שלפחות מבחינת הילד אין הסדל ברמת הטראומה בין מעבר לגוש קטיף ובין מעבר מגוש קטיף, או לצורך העניין מעבר מרמת-גן לחיפה. כל ההבדל הוא רק במה שההורים משדרים להם.
ברמה העקרונית אין בעייה לשלוח ילד שנולד פה למדינה אחרת. לא היתה לי שום בעייה אם היו נשלחים מפה ילדים לצרפת או שבדיה. עדיין יש לי בעייה לשלוח ילד שבעיעני הוא ישראלי לכל דבר למדינה כמו ניגריה. ההבדל ברמת החיים הוא כל כך תהומי שזה לא אנושי בעיני. אני מבין שרציונלית לא צריכה להיות עדיפות דווקא לילד הניגרי שנולד פה על פני ילדים ניגרים אחרים, ולא הייתי מעוניין לקלוט כאן את כל ילדי ניגריה. אבל זה עדיין נראה לי אכזרי לשלוח ילד שהתרבות היחידה שהוא מכיר היא תרבות מערבית לגור במדינת עולם שלישי בתנאים לא אנושיים. לא מדובר כאן בילד של שגריר ישראל בניגריה שחי בבועה מערבית אלא בילד שילך לגור בבקתות קש במקומות שילדים בני עשר מגוייסים כחיילים.
28 באוקטובר 2010 ב- 11:41 |
מסכים עם כל מילה. היטבת לתאר את מחשבותיי, יותר מאשר אני עצמי יכולתי לתאר אותן.