הטעות של שפילברג, הגדוּלה של וולס

העיבוד האחרון ליצירתו של ה. ג'. וולס מזמין עיון מחדש ביצירה הקלסית של הסופר האנגלי. דווקא בהשוואה לעיבוד המודרני ורווי הפעלולים של סטיבן שפילברג, מתגלה הספר בן הלמעלה ממאה כבוגר ומפוכח הרבה יותר מהעיבוד הילדותי, אם כי המרתק חזותית של הבמאי האמריקני.

נתעלם מהשינויים השטחיים שנעשו ביצירה, כמו ההעתקה של המקום מאנגליה לארה"ב, ומשלהי המאה התשע עשרה לימינו, ואפילו מכמה שינויים עלילתיים שנעשו על מנת לרענן את הפלישה ולעשותה למשכנעת יותר בעיני הצופה בן המאה העשרים ואחת (כמו שהחייזרים אינם מגיעים ממאדים, הידוע כיום כשומם), וננסה לתמצת את הגרעין העיקרי שכל אחת מהיצירות בנויה סביבו, ושאותו היא מנסה להאציל על הצופה או הקורא.

ספרו של וולס הוא אכן יצירה חלוצית, והוא מהווה את הבסיס כמעט לכול סיפורי ה"פלישה מן החלל" שיצאו אחריו לאורך כל המאה העשרים. יחד עם ספריו האחרים כמו "מכונת הזמן" ו"האי של ד"ר מורו", השפיע וולס על כל ספרות המדע הבדיוני כולה, באותה עוצמה בה השפיע טולקין על זירת הפנטזיה, וכונן בעצם את המרחב בו פועל הז'אנר עד לרמה שכמעט לכל דמות או מאורע או חפץ במאות הסיפורים שיצאו בעקבותיו אפשר למצוא מקבילה ב"מקור" הטולקיני: "שר הטבעות".

סרטו של שפילברג הוא יצירה מרשימה חזותית, ולפחות בחלקה היא מצליחה לייצר את תחושת חוסר האונים והתסכול של הפיכת האנושות השבעה והשאננה לחיה נרדפת לאחר שהיא נתקלת בתרבות מתקדמת ממנה לאין שיעור, השואפת לחסלה כמו שאדם מנסה להדביר נמלים בגינת ביתו. אך כפי שנראה, היא חוטאת באופן חמור למקור הספרותי, עד לרמה של היפוך הכוונות המקוריות, וטשטוש מוחלט של מסריו של הספר.

בספרו של וולס ישנו סיפור מסגרת של הגיבור המספר את העלילה בגוף ראשון, אך נראה שוולס נקט בטכניקה זו רק כדי להעניק נופך משכנע לדברים שנשמעים כעדות ממקור ראשון (בתסכית הרדיו המפורסם השתמש אורסון וולס (לא להתבלבל עם ה. ג'.!) באווירה האוטנטית לכאורה של הסיפור והבהיל רבים שחשבו כי מדובר בשידור רדיו אמיתי אודות פלישה מהמאדים). לא בכדי הפך וולס את המספר לעיתונאי, שבהוויתו הוא צופה, צופה שמדווח על הדברים בטון אישי, נרגש, אך מדויק ואמין. אצל שפילברג הגיבור הוא אב גרוש המנסה להציל את ילדיו ובאותה הזדמנות לשקם את מערכת היחסים איתם, כמו גם לשקם את מעמדו כאב וכאדם אחראי בעיניהם ובעיני עצמו. לא נפריז בהרבה אם נאמר שהפלישה אינה אלא רקע למסע האישי-משפחתי הזה, מעין מבחן עצום שעוזר לאב הרשלן להבין את חשיבותה של משפחתו, את תפקידו, ומעניק לו הזדמנויות להוכיח את עצמו (כמו בסצנה שהוא מציל את בתו ממלתעות מכונת המלחמה של הפולשים). שינוי מוקד זה אינו רק ניסיון להפוך את העלילה לנגישה יותר לקהל הרחב, שמחפש עלילה אנושית וגיבורים ברי הזדהות על המסך, אלא הוא לב ליבה של הטעות של שפילברג בהבנת הנקודה המרכזית והחשובה ביותר של "מלחמת העולמות".

המפתח להבנת הספר מצוי בפתיחה האלמותית שמתארת את האנושות השקועה בענייניה, טרודה בהבלי היומיום שנראים בעיניה כעולם ומלואו. התא המשפחתי, כבוד אישי ולאומי, כל ההתלבטויות והסכסוכים התרבותיים שלנו אינם שונים מהעניינים הטורדים את חייהם של יצורים חד תאיים הרוחשים בטיפה של מים. ההרגשה שרוצה לנטוע בנו וולס היא של פרופורציות ביחס לעולמנו וחיינו. כמו בעיני היוונים, גם בעיניו החטא הגדול ביותר הוא חטא ההיבריס, היהירות של האנושות. הפלישה מהחלל היא שידוד מערכות, היא הזדמנות לבחון את חיינו מבחוץ, התפכחות מההיפנוזה של חיי היום יום שנראים לנו כה חשובים. רק כפסע חוצץ בינינו לבין עולם גדול לעין שיעור ובלתי מובן שיכול בכול עת לפרוץ לחיינו ולשמוט את האשליה שאנו אדוני היקום. מן הרגע שהחלה הפלישה, המין האנושי הוא חסר אונים לחלוטין, וגם בסופו של דבר, מוצל על ידי כוחות שמעבר לשליטתו. העולם הנסתר אינו רק מאיים, הוא מכיל גם מלאכים נסתרים, כוחות שאנו חבים להם כל כך הרבה, אך להם איננו מודעים. בכל מקרה, איננו חלק כלל ב"מלחמת העולמות", אנו רק מכשול קטן בדרך, מהמורה, נקלענו למאבק בין כוחות אדירים שאינם מובנים לנו, והכף הוכרע לטובתנו עקב נסיבות שאינן תלויות בנו כלל.

אך שפילברג מתעקש לדבוק בעולם שנשמט מתחת לרגליים. דבקותו בערכים של העולם האנושי, הדבקות באומץ, באחריות, באנושיות ובערכי ההורות והמשפחה נוגע ללב, אך הוא מחמיץ את הרעיון המרכזי של היצירה המקורית. ראיית העולם ומאורעותיו דרך העיניים של הערכים האנושיים היא בדיוק הדבר אותו מנסה וולס לערער. הפריביליגיה שיש לתסריטאי לקבוע את מהלך העלילה, מתגמלת את האמיץ, המעז, ובעל הכוונות הטובות, אך המציאות – ולא רק בעת פלישה מהחלל – אינה תמיד רחומה כל כך.

כאמור, כל הספר כולו מגולם בפתיחה המופתית, ואפילו ממש במילים הראשונות:

"איש לא היה מאמין בשנותיה האחרונות של המאה הי"ט…"

שימו לב: "איש לא היה מאמין". כי כך אנשים רואים את העולם: דרך אמונות, תפיסות עולם מקובעות. את הדוֹגמה הזו רוצה וולס לזעזע. אך שפילברג עדיין מאמין. מאמין ברוח האדם, מאמין, כמו ילד קטן, שהעולם סובב סביבו, ושהוא ייענה לצרכים ולערכים שלו. כך לאורך כל הסרט, ועד לשיא הפתטי בסיום, בו נמצא הבן האובד בביתה של משפחת האם שנראה כאילו לא נפגע כלל מן המתקפה האפוקליפטית וניצב כמקלט הסופי, גן העדן שממתין מעבר לקשת בענן כתמורה לכול מאמין שדבק בדרך הישר. גם אצל וולס מוצא הגיבור בסופו של דבר את אשתו האובדת, אך זהו מאורע שולי, סגירת מעגל סיפורית שנועדה למסגר את הסיפור ותו לא. אין לה תפקיד אמיתי במה שעומד במרכז הספר. אצל שפילברג מהווה הפלישה טלטול ממנו אנחנו חוזרים לערכים הישנים שלנו מחוזקים, מבחן, ולא שינוי פרדיגמה בהסתכלותנו על העולם.

לאורך מסעו של הגיבור בספר, הוא פוגש דמויות שונות שמסמלות את ניסיונותיה הנואשים של האנושות להיאחז בעולם המשמעות הישן נוכח הקטסטרופה. הכומר שהוא פוגש מנסה לפרש את החורבן במונחים של עולמו, כיום הדין שבא כעונש על החטאים. הפולשים הם ביטוי לחרון אפו של האל, כמו בסדום ועמורה. "מהם היצורים הללו?" שואל הכומר רטורית – "ומה אנחנו?" משיב לו המספר בשאלה שמעמידה מראה מול עולם המושגים העקשן והיהיר שמסרב לקבל כל שינוי.

דמותו של התותחן, לעומתו של הכומר, הרבה יותר מפוכחת. הוא מכריז על הקרב הנוכחי מול אנשי המאדים כאבוד, ולועג לרוב האנושות חסרת הישע, לה הוא חוזה עתיד כמשק הבשר הכנוע של הפולשים. בני האדם יחזרו לחייהם הרגילים  – בכלובים – וישלימו עם גורלם כחיות מאכל מפוטמות. חלקם אף ישמחו להשתתף בציד אנשים האחרים עבור אנשי המאדים. מעבר לבוז ולייאוש, מתכנן התותחן את עולמם של בני האדם החופשיים. האלטרנטיבה אמורה להיות עולם תת קרקעי של אלה שלא ייכנעו למרותם של הפולשים, על בסיס מערכת הביוב רחבת הידיים של לונדון. זה לא אמור להיות עולמם של רכי הלבב או הצבועים, אלא עולמם של הקשוחים בגוף ובנפש, ושל המפוכחים המתרכזים בעיקר: הידע המדעי והשכל, ולא בטפל: בשירה בספרות ובשאר האספקטים של התרבות האנושית. המספר נוהה אחרי רעיונותיו של התותחן ואף מצטרף אליו בעבודתו בכריית מנהרה אל עבר הביוב, אך עד מהרה מגלה שכולו מילים שאין מאחוריהם כיסוי. הטענה שהוא יכול להוביל השתלטות, בבוא העת, על מכונת מלחמה משל הפולשים נראית בעיניו מופרכת, והוא חוזר למסעו לחפש אחרי אשתו. אך מלבד זאת, הוא חש "בוגד בבני מינו": נראה שוולס מבקר לא רק את היוהרה שבקוטב הניהיליסטי לעולמו של הכומר, אלא גם מסרב לוותר כל כך מהר על עולם הערכים האנושי, יהיה זה בעייתי כאשר יהיה.

הראייה במדע ובשכל כמזור לכול הצרות, וכתחליף לעולם האמונה והערכים, מבוקרת גם על ידי וולס דרך תפיסתו של התותחן. המדע אינו אלא כלי, ולא אל חדש, ויש להשתמש בו בתבונה, ולא לנהות אחריו ולהפוך אותו לסיבה לקיומה של חברה. גם הוא, בסופו של דבר אינו אלא יצירה תרבותית אנושית, וככזה נתון למגבלות אנוש.

כאן אנו מגיעים להבדל נוסף בין המקור הספרותי לעיבוד הקולנועי, הבדל שנראה במבט ראשון רק כבחירה עיצובית וויזואלית שאין לה דבר עם משמעויות העומק של היצירה, אך מתגלה בבחינה נוספת כעוד נדבך בעיוות והשטחת היצירה בהפקה האמריקנית. ההבדל הוא בתיאור גופם של הפולשים.

שפילברג לא התאפק והלך בעקבות הבחירה העיצובית של העיבוד הקודם של הספר למסך הגדול, בתארו את אנשי המאדים כמעין תלת רגליים בצלם מכונות המלחמה שלהם. הפולשים של שפילברג הם קלי רגליים ושבריריים, לעומת הפולשים של וולס שהם גושי בשר אדירים, כול כולם מוח ומחוסרים כמעט כול מערכת גופנית אחרת. זהו גזע שהפך תלוי לחלוטין במכונות פרי המצאתו, הוא כל יכול אך גם חסר אונים כמעט לחלוטין. בדומה לגולום ב"שר הטבעות" שעומד לנגד עיניו של פרודו כדוגמה למי שנכנע לפיתוייה של הטבעת, מהווה בעצם את העתיד האפשרי שלו כהוביט שהתפתה לצד האפל, כך גם מציג וולס את הפולשים כמראה עתידית שלנו, הם מייצגים את מה שיהיה עלינו אם נמשיך לצעוד בנתיב היוהרה, בחושבנו שאנו אדוני העולם, ובהטילנו את יהבנו על הקדמה הטכנולוגית ללא מעצור. עשרות שנים לפני המהפכה האקולוגית תיאר וולס יצורים שניצלו את עולמם עד תום, עד שהם נאלצים להרחיק נדוד ולפלוש לפלנטה שכנה. הטרגדיה ב"מלחמת העולמות" היא גם הטרגדיה של הפולשים, וגם היא אינה אלא אזהרה למה שעלול לבוא עלינו.

השואה הביולוגית שהומטה לבסוף על הפולשים – ולא בעזרת האדם – גם היא תוצאה של יהירותם של הפולשים והעובדה שכנראה חיסלו בעצמם את כל המחלות וגורמיהם הזעירים על עולמם. סרטו של שפילברג משתמש גם הוא בקץ המפורסם, אך אצלו הוא אינו אלא "דאוס אקס מכינה" חסר כל הקשר, וכדי לעשות את הדברים חמורים יותר, הוא מקנח בחנופה פתטית לקהל האמריקני, שזוכה לראות את חייליו הגיבורים משתתפים בחיסול הסופי של אחת ממכונות הפולשים. כל אלו גובלים בחילול טוטאלי של כוונותיו של וולס.

העולם הנחשף לאחר ניפוץ עולם הערכים הישן אינו עולם של כאוס: זהו עולם בעל חוקים ברורים אך נסתרים, והוא תמיד עימנו, והוא האחראי במידה רבה לחיינו כל העת, אם כי אנו נוטים להתעלם מכך. החיידקים "בעלי בריתנו", כפי שמכנה אותם וולס בחוכמה רבה, מגינים עלינו כל העת, ולא רק בשעת פלישה מהחלל החיצון. "מלחמת העולמות" האמיתית מתרחשת כל העת מתחת לאפינו, והיא דרמטית לא פחות מפלישה הוליוודית מסוגננת, וגם שם מגנים עלינו ידידינו הקטנים כל העת. האם העולם הנחשף תחת אמונותינו הישנות הוא חסר משמעות? לא ולא! "האנושות שילמה במחיר אדיר של אינסוף מיליוני בני אדם את קניין כדור הארץ מדור לדור…לפי שאין האדם חי ומת ולריק". עולם הערכים החדש אינו ניהיליסטי וכאוטי, אלא מפוכח ומורכב. זהו עולם בו טוב ורע אינם מופרדים באופן פשוט כל כך. דווקא הסבל שעברה האנושות לכל אורך תולדותיה הוא אשר קונה לה את בטחונה היום יומי, כמו גם כנגד הפלישה, אך זו אינה הזדככות דתית, אלא חישול אבולוציוני. בעולם החדש של וולס צריך להיות מוכנים לאפשרות שחיידקים מוחלשים יכולים להיות מוזרקים לאדם על מנת ליצור חיסון, וקרינה שיכולה להביא חולי יכולה בהקשר אחר להביא מזור, כמו בהקרנות הרפואיות שעושים כיום כדי לרפא את מחלת הסרטן.

יש שמפרשים את "מלחמת העולמות" כספר שנכתב כאזהרה על רקע חימושה של גרמניה רגע לפני המאה העשרים, אך קריאה מעמיקה מגלה שמדובר ביצירה שעוצמתה הסמלית והנבואית רחבה הרבה יותר. מאה שנים מאוחר יותר, מסמן דווקא העיבוד הקולנועי את החולשה והילדותיות של החברה האנושית למרות כל הקדמה. התפתחות התקשורת מציגה אשליה של אנושות מפוכחת יותר ומודעת יותר לסביבתה, אך מאה שנים מאוחר יותר המסר של וולס כנגד ניצול חסר אחריות של כוכב בלכת והתלות בטכנולוגיה, כמו גם הביקורת על היומרנות המדעית מחד והקיבעון הדתי מאידך עדיין שרירים וקיימים, ואף יותר ממה שהיו אז. האנושות עדיין מתנהגת כתינוק אגוצנטרי, ולא שואלת את עצמה את מה שהאסטרונום יוהנס קפלר שאל את עצמו לפני מאות שנים, כפי שהוא מצוטט במוטו של "מלחמת העולמות": "…האם אנו אדוני הארץ? והכיצד הכול נוצר בעבורנו?".

ומדוע זה כל כך חשוב? אפשר לפנות לפתיחת ספרו בריאן אולדיס, "אל האינסוף":

"חברה שאינה מבינה, או שאינה רוצה להבין, עד כמה בטל בשישים הוא חלקה ביקום אינה בת תרבות למעשה. פירושו של דבר, שהיא מכילה יסוד של כליה ההופך אותה, במידה כזו או אחרת, לנטולת איזון…"

כנראה ששפילברג, כמו רבים מאיתנו, אינו מבין, או שאינו רוצה להבין. Ω

(העטיפות ההיסטוריות של "מלחמת העולמות לקוחות מכאן)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: