על "עולם הנהר" ותחלואי המדע הבדיוני והפנטסיה

נתחיל בכך: "לך אל גופותיך הפזורים" מאת פיליפ חוזה פרמר הוא אחד מיצירות המדע הבדיוני המרשימות, הסוחפות ומציתות הדמיון ביותר שאי פעם קמו לז'אנר. בקצרה, פרמר מתאר באופן משכנע ביותר את תחיית המתים. האנושות כולה, יותר משלושים מיליארד הנפשות שחיו מתקופת האבן ועד שנות האלפיים קמים, עירומים כביום היוולדם, בעמק נהר ארוך-מני חקר. זה כולל את כולם: מנפוליון ופרעה ועד היטלר ואיינשטיין, יחד עם מיליארדי נפשות אנונימיות מכל האומות והגזעים והלשונות שחיו אי פעם. פרמר משכיל לנצל את הרעיון האדיר הזה בכמה ממדים. ראשית הוא משתמש באירוע1699-1.jpg ההיפותטי על מנת להציג את ההיסטוריה האנושית באופן חדש, בצורה מקבילית, אל-זמנית: כעת אפשר להפגיש בין אמריקאים מהמאה העשרים לאצטקים, או לשאול האם עבדים שחורים מהמאה התשע עשרה יעדיפו לחבור לשחורים משוחררים ונאורים מהמאה העשרים, או שימצאו אותם דומים מדי למדכאיהם? הפוטנציאל העלילתי והרעיוני כאן הוא אינסופי, וברור שפרמר מנצל רק שבריר ממנו, לפחות בספר הראשון. מעבר לכך, פרמר משתמש בגלגול ההיפותטי של האנושות כדי לשאול כמה שאלות גדולות מאוד, יסודיות, על טבע האדם. האם האדם יכול להשתנות? כיצד הוא מוגדר, בנפרד מתרבותו, משפתו ואמונותיו, שעומדות במבחן השינוי האדיר של התחייה? אחד הדברים המעניינים ביותר שעולים מספרו של פרמר הוא שהאדם לעולם לא יוכל לשקוט על שמריו, לטוב ולרע. פרמר היה מסכים עם שופנהאואר שגרס שהאדם – ובעצם המציאות כולה – מושתתים על רצון שלעולם לא יכול להיות מסופק ונידון להמשיך לנוע לנצח. לכאורה, הגיעה האנושות לגן-עדן. בעולם הנהר כולם חזרו לחיים כצעירים, אין מחלות, מזיקים או זקנה והמזון מסופק בחינם מדי יום על ידי מתקנים משונים. האם ימצאו בני האדם בני כל התקופות את המנוחה והנחלה, ויחיו בשלום ובשלווה? אליבא דפרמר, לא ולא. עד מהרה מתארגנות קבוצות, מדינות. אנשים חוזרים לשעבד ולנצל זה את זה, למרות שלכאורה לאיש לא אמור להיות חסר דבר. פרמר טוען, ולדעתי בצדק, שהמחסור והסבל בעולם לא רק יצרו את הרוע האנושי, הם במידה גדולה נוצרים על ידו. פרמר מציג כאן אנושות שקיבלה הזדמנות שנייה, בעולם נוח מאין כמותו, והנה היא חוזרת על אותן התבניות עצמן. אך מעבר לרוע ולסבל, יש דבר נוסף שבני האדם הביאו עמם אל העולם הבא: יצר הסקרנות והגילוי. גיבור הספר הוא סר ריצ'רד פרנסיס ברטון, מגלה מקורות הנילוס, מתרגם אלף לילה ולילה, הרפתקן ובלשן בריטי בן המאה התשע עשרה. הוא נחוש לגלות את המסתורין העומד מאחורי העולם, ומתחיל באודיסיאה אדירה למקורות הנהר, ולסוד שעומד מאחורי התחייה.

"האם איזה חידה נפתרת על ידי כך שאחיה לתמיד? האין חיים נצחיים אלה חידתיים ממש כמו חיינו עכשיו?" (ויטגנשטיין, מאמר לוגי-פילוסופי)

לפיכך, האנושות לא יכולה להסתפק בלחם ושעשועים, וקיומה הוא מסע אין סופי, נצחי, אחרי אמת בלתי מושגת. בהתאם לכך, התעלומה של 'עולם הנהר' לא נפתרת לחלוטין ב"לך אל גופותיך הפזורים", וברטון מושלך חזרה אל גן-העדן/הגיהנום ללא תשובה מספקת. הסיפור היה יכול להסתיים כך, אך כאן מגיעה הבעיה, ועימה חציה השני של כותרת הרשומה.
אפשר היה להסתפק בספר המבריק הזה, שזכה להצלחה ומיטב הפרסים, והוא ראש וראשון ליצירתו הפורה של פרמר (אתם יכולים לעיין גם בספרי "עולם המדרגות" ו"עולמיום", יחד עם עוד ספרים רבים). אך פרמר לא עצר כאן, והמשיך אותו לכדי סדרה, כמו סופרי מדע בדיוני ופנטסיה רבים אחרים, שנכנעו ללחצי הקהל או לפיתויים כלכליים, או שמא חשבו בכנות שיהיה ערך ספרותי בהמשך הנבירה הכפייתית בעולם שהגו או בהולכת גיבוריהם בהרפתקה שמסרבת להסתיים, כמו אופרת סבון אמריקאית.
בתחילה, ספרי ההמשך שמרכיבים את סאגת 'עולם הנהר', לא נראים כל כך רע. "ספינת הנהר המופלאה" מרתק וסוחף, ונראה כמו המשך ראוי למופת של הספר הראשון. בנוסף, הוא מונהג על ידי גיבור חדש ומקסים, הלוא הוא סמואל לנגהורן קלמנס, הידוע יותר כמארק טוויין, שפרמר מצליח לפרקים להפוך אותו לשנון כמו המקור. אך הספרים הבאים נראים כממשיכים עד אין קץ, ומאבדים לחלוטין את התנופה העלילתית בשעה שפרמר שוקע בעלילות משנה מיותרות והרצאות פטפטניות. הוא מעמיס עוד ועוד גיבורים, בשעה שהמטרה (פתרון תעלומת תחיית-המתים) נדחית שוב ושוב, ובסופו של דבר, מגיעה לפתרון מאכזב למדי. (שימו לב: בעברית תורגמו ארבעה כרכים, אך יש כרך נוסף, למרות שפרמר הבטיח שהרביעי יהיה האחרון, הוא הוסיף חטא על פשע וכתב כרך נוסף לסדרה המתמשכת ממילא, בשם "האלים של עולם הנהר". מעבר לכך הוא הניח לסופרים אחרים לנסות את כוחם בעלילות במסגרת עולם הנהר, מה שהוליך לעוד כמה כרכי סיפורים של עולם הנהר שגם לא תורגמו עדיין).
כמובן, אפשר לטעון שהאכזבה הזו הייתה בלתי נמנעת, משום שאיכותו של כל סיפור (כמו חזותה של אשה) גלומה במתח שבין המוסתר לנגלה. הסקרנות היא מה שגורם לקהל להמשיך להאזין, אך כל מילה בסיפור המובילה את הקורא או המאזין הסקרן בדרך לפתרון הורגת את הקסם שבתעלומה, תהה היא תולדותיה של משפחה, פרשיית רצח או סודו של יקום שלם.
הפרדוכס הזה לא עומד רק לפתחם של סופרי המדע הבדיוני, אבל אולי מכיוון שהסוגה מרבה לפרוש עולמות חדשים שהם כר לתעלומות רבות, ונוטה להשתמש בטכניקות של סיפורת ליניארית, עלילות פעולה קלאסיות וסיפורי מסע, נופלים רבים וטובים בפח של המשכונים (sequels) וקדימונים (prequels) מיותרים. ספרים מופתיים ונושאי פרסים, שעומדים לגמרי בזכות עצמם כמו "חולית" או "המשחק של אנדר", זכו להפוך לסדרות, לא בהכרח בצדק. גדולי הסופרים כמו ארתור סי. קלארק ופרדריק פול פשוט לא יכלו להתאפק מלהפוך את יצירות המופת שלהם לסדרות, תוך הקרבת התעלומה שהייתה סוד הקסם של ספרם מלכתחילה.
גם ב"אודיסאה בחלל" וגם ב"מפגש עם ראמה" מפגיש קלארק את האנושות עם נוכחות חייזרית שהיא מעבר לתפיסתו. כל הקסם בספרים הללו הוא בעומק המסתורין שמדגיש עבורנו את חידת הקיום עצמו. אין צורך במונוליתים אילמים וספינות חלל חוצניות: עצם קיומנו בעולם הוא פלאי כשלעצמו, וקלארק עוזר לנו להיזכר בכך. הוא עשה מלאכה יוצאת מן הכלל, עד שהחליט להפוך את שני הספרים לסדרות שחותרות תחת אותו המסתורין ב'הסברת' כל אותם פלאות. קהל המעריצים, מונע על ידי אותה סקרנות שמוליכה את ברטון, גיבורו של פרמר, לא יכול להתאפק מלהתחקות אחרי הפתרונות שמציע הסופר למסתורין שכה היטיב לתאר, אך כמו דורותי שמגלה שהקוסם מארץ עוץ אינו אלא מתחזה, נידונים כל הניסיונות הללו לאכזבה.
פרדריק פול עשה מהלך דומה מאוד עם סדרת "שער" שלו. הספר הראשון מתאר בריאליזם נוקב כיצד האנושות מנסה לנצל צי חלליות שהותרו על ידי גזע חייזרי קדום וטמיר. הרבה מהעוצמה של הספר טמונה בתחושת הקסם שמהלכת הטכנולוגיה החוצנית על הקורא, ובשפע השאלות שמעוררת התגלית לגבי ייעוד האנושות וגורלם של ה'היצ'י', כפי שמכונים אותם חוצנים מסתוריים. תחושת הקסם פגה כשפונים לקרוא את ספרי ההמשך שכתב פול, ספרים לא רעים, אך מאכזבים באורח בלתי נמנע. אולי היה רצוי שפול, כמו גם קלארק, היו לוקחים דוגמא מהאשף הגדול שהקדים את שניהם עם רעיון דומה – סטניסלב לם ב"סולאריס" – ומותירים את המסתורין הגדול בעינו.

מדוע גם סופרי המדע הבדיוני הדגולים נופלים בפח הזה שוב ושוב? הלוא קפקא לא כתב מעולם את "המשפט 2 – הנקמה" ודוסטויבסקי לא התפתה לכתוב את "האחים קרמזוב מכים שנית".
כמובן שישנם סייגים. חלק מהסדרות לא רעות בכלל, גם כשלפעמים הן מתארכות (ראו את סדרת הפנטזיה "שיר של אש ושל קרח", רצוי במקור האנגלי כי התרגום בינוני למדי). הבעיה מתעוררת כשלוקחים רעיון מוצלח, ולאחר השימוש הראשוני ממשיכים את הסיפור על חשבון אותו רעיון, כמו ספינת קיטור שמתחילה להזין את כבשנה בקרשי הסיפון על מנת להמשיך לנוע.
כנראה שצריך להשלים עם העובדה שגם הסופרים הגדולים הם אחרי הכל בני אדם, עם שיקולי פרנסה, בעיות אגו וחולשות אחרות. בסך הכול, אפילו התנ"ך נמשך קצת יותר מדי, אתם לא חושבים?

מודעות פרסומת

7 תגובות to “על "עולם הנהר" ותחלואי המדע הבדיוני והפנטסיה”

  1. kw Says:

    הפתרון הוא, כמובן, לוותר על ההמשכונים. אף יותר מכך – לוותר על הפרק האחרון של כל ספר.
    סתם.
    אני מסכים בהחלט עם השגותיך מהסוגה, ומקבל בתודה הן את הרשומה והן את ההמלצה.

  2. נדב פרץ Says:

    מעולה.
    שני שמות חסרים לי ברשימה:
    מצד אחד אסימוב, שבהמשכים – במיוחד ל'המוסד' – הפך את עצמו מסופר המד"ב המבריק ביותר ללא יותר מבדיחה;
    ומצד שני לארי ניבן, שהצליח לכתוב עוד ועוד סיפורים באותו עולם – על פני תקופות זמן שונות לחלוטין – ולהישאר סופר-מעניין.

  3. אלעד-וו Says:

    פוסט מהמוצדקים.

    דווקא את ההמשכים ל"שער" אהבתי. פרדריק פול משרטט דמויות כל כך מוצלחות שקשה לא להנות מכל מה שהוא כותב.

  4. ליאור Says:

    הייתי מוסיף את סדרת "באר הנשמות" של ג'ק צ'וקר. הראשון יוצא מהכלל, השני פחות, ואת השאר לא טרחתי בינתיים. אבל יש חמישה או שישה או יותר בסדרה. עוד דוגמה לעולם מאוד ייחודי ומסתורי שההרחבה קצת מדללת אותו.
    יש הבדל ניכר בין ספר שנכתב כספר בודד ואז מתווספים לו כותרים באופן די מלאכותי, או סדרה שנכתבת כסדרה. זו הסיבה ש"שיר של אש ושל קרח" כה מוצלחת. זה מעולם לא היה אמור להיות ספר אחד.

    אבל מצד שני, איך אפשר להאשים אותם? יצירת עולם זו עבודה קשה. ואם כבר טרחת ויצרת עולם, הפיתוח להמשיך ולחקור אותו ולהרחיב אותו הוא גדול. יותר אתגר יצירתי מאשר מניעים פיננסיים, הייתי אומר.

    אבל אולי אני נאיבי.

  5. פט Says:

    תודה על ההמלצה.
    אין ספק שאנחנו מסכימים על התחלואים. בכלל היית מאד משכנע עד שטענת ששיר של אש וקרח לא רעה. ניסיתי באנגלית ונשברתי לפני אמצע הספר הראשון. אם צריך לחפש דוגמה קלאסית לפנטזיה דוגמטית, לפי כללים ברורים, עם טוב ורע מוחלטים – זו הדוגמה. אני יכולה לסלוח לממליצים עליה רק אם קראו אותה בגיל ההתבגרות והיא נותרה להם חקוקה בלי קשר לטיבה (החסר).

  6. shelberman Says:

    פט,
    בנושא שיר של אש ושל קרח אנחנו חלוקים באופן חריף. כמובן שזה עניין של טעם, אבל נראה לי שהראייה שלך את הסדרה כבעלת תפיסה ילדותית ובנאלית של "טוב" ו"רע" נובעת מההיכרות הקצרה שלך איתה. נראה לי שזה היה משתנה אם היית מתמיד וממשיך לקרוא. מתישהו בעתיד אכתוב על הסדרה המעמיקה והמופלאה הזו. (ולא, לא קראתי אותה בגיל ההתבגרות).

  7. פט Says:

    קיבלתי. אולי אנסה אותו שוב בהזדמנות. כמה ספרים צריך לקרוא עד שאשתכנע שאתה צודק? יש יותר מידי ספרים טובים שמחכים לי.

    (אגב אני את, מתמידה, ממשיכה ומתייאשת).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: