על גן העדן האבוד שלא היה (2)

שנה עברה מאז הביאה לנו החסידה את יורש העצר, והגיעה הזמן לבחינה מחודשת של המסקנות הקודמות, כמו גם, אולי, הסקה של כמה חדשות.

1. התמונה הכללית לא השתנתה. גן העדן האבוד של הילדות עדיין נראה מוגזם ברובו. המבטים המזוגגים התחלפו בעיני עגל חקרניות הממיסות לב כל סבתא, והגלגולים המאומצים התחלפו בזחילה מהירה ואף בצעדים מהוססים בתמיכת רהיטי הבית, אך הלילות עדיין מופרעים תדיר על ידי זעקות שבר, עם חלוף ה"גזים" החלו להצטמח להן השיניים, התירוץ החדש לכל בכי בלתי מוסבר. ההסתגלות הבקטריולוגית משאירה את הילד שוב ושוב בבית למרות התועפות שמושקעות בפעוטון.

2. חזרה חטופה לאחור: את הימים שלאחר הלידה בילינו בפגייה, לא בשל לידה בטרם עת אלא בשל חשש לזיהום. הפגייה היא באמת פלא טכנולוגי, והקירות מלאים במכתבי תודה המעוטרים בתמונותיהם של כל אותם ילדים שניצלו הודות למסירותו של הצוות הרפואי. גם בציבור יש איזו האדרה של צוותים רפואיים מהסוג, אשר מקדישים ממרצם להצלת חיים, ועל אחת כמה וכמה התמונה מבהיקה כשהמדובר בעוללים בני יומם. כמובן שכולם שוכחים את המערכת האדירה שמאפשרת את עבודתם, ואת כל אותם עושים במלאכה שבלעדיהם היו הרופאים, הרופאות והאחיות חסרי אונים: החוקרים הספונים במעבדותיהם והיצורים האילמים שמתו בכלוביהם כדי לייצר את התרופות שמשמשות שם, והפועלים הסינים שבזכות עבודתם הזולה אפשר להשתמש בכלים חד פעמיים בלי גבול כמעט בפגייה, על מנת לשמור על הסטריליות הקדושה. ויש אפילו תורמים מפתיעים יותר: כל אותם מתמטיקאים ("אי אפשר ללכת עם זה למכולת") ואלגוריתמאים שבזכות פיתוחיהם יכולים מכשירים אוטומטיים לנתר את הפגים, ולהפוך אותות אנלוגיים רועשים מגופו של הרך הנולד לקצב לב ונשימות על המסך הדיגיטאלי. וכמובן שהרשימה ממשיכה עוד ועוד, והיא כוללת בעצם כמעט את כולנו, שמרצון או שלא, מקיימים את המערכת האדירה הזו שהפגייה היא בסך הכול חוד החנית שלה, והסגל המהולל שלה אינו אלא קצה הקרחון הנגלה של הציוויליזציה המופלאה והאכזרית שלנו.

3. מהי המטרה של הורות? לאוסף הפעולות המתמשך, הסיזיפי, ונעדר הכרת הטובה הזה חייבת להיות תכלית מוגדרת, איזה עקרון מנחה שלאורו צריך לקבל את ההחלטות הגדולות. למרבה הפלא, מעטים ההורים שעוצרים לחשוב על העניין, לנסות לנסח לעצמם איזה עקרון על שכזה. מצד אחד, זה אמור להיות מובן מאליו, כמו לנשום. זה לא פרויקט חיצוני (למשל: 'מטרת העבודה שלי היא פרנסה'), הצאצא הוא חלק מהחיים שלנו. ובכל זאת, מכיוון שמדובר במשהו חדש בחיים שלנו, משהו שאפשר להגדיר ולהבדיל אותו כמו היה פרויקט חיצוני, ומורכב מהחלטות רבות שעלינו לקבל, אפשר וצריך לנסות להגדיר את מטרתו. אולי צריך לעשות זאת כי ברקע מרחפות להן כל מיני מטרות מוטעות, לדעתי, כמו שמטרת ההורות היא להפוך את הילד למאושר ככל היותר.

4. אני הייתי מציע את המטרה הבאה: מטרת ההורות היא לאיין את עצמה. המטרה הסופית של ההורה היא להפוך את עצמו למיותר. רוצה לומר: מטרת ההורות היא לייצר אדם עצמאי, בפעולתו ובמחשבתו. אם תחשבו על כך, העצמאות היא מושג כולל יותר, ואפשר לגזור ממנו גם את הבריאות, שכן אדם חולה יהיה עצמאי פחות, בסופו של דבר (הוא יהיה תלוי בתרופות ובאנשים אחרים). יש שיגידו שזו מטרת החינוך, ולא ההורות בכללותה, אך אני גורס כי גם החינוך אינה אלא אוסף של פעולות והחלטות שנמצא תחת המצב הקיומי של הורות, יחד עם הפרנסה והטיפול, וכולם אינם אלא מסע אחד שיעדו הוא האדם וחירותו.

5. מכאן שבלב ההורות טמון פרדוקס, שהוא זה שגורם לכל כך הרבה תסכול אצל הורים צעירים. כי בדרך למטרה הנכספת אנחנו צריכים לעשות כל כך הרבה פניות לאחור, כבמבוך. כדי לייצר בסופו של דבר את האדם החופשי אנחנו זקוקים לכל כך הרבה הגבלות לאורך הדרך, אם זה על ידי איסורים וחוקים, ועד ללחץ פיזי ממש, כשאתה מנסה לשכנע פעוט סרבן לבלוע תרופה חיונית. אך המטרה הסופית נשארת זהה, וממנה נגזר גם שאנחנו חייבים להתגבר על התשוקה להיות מוערכים, לקבל קצת בחזרה על כל ההקרבה, הגופנית והנפשית, שעשינו. נכון, אנחנו יכולים לשמוח כשהוא מחייך אלינו או מביע אלינו אהבה בחיבוק או בציור, אך אלה יהיו רגעים קטנים שיחלפו. מעבר לכך אנחנו צריכים לשאוב סיפוק כשיתחיל ללכת בעצמו, לפעול פעולות ולהחליט החלטות, גם אם הם לא ייראו לנו. לעניות דעתי, הויתור הענק, הבלתי אפשרי, שכל הורה צריך לעשות, הוא לראות את בובת העץ החמודה שלו הופכת לילד אמיתי ולהניח לו. לכן גם הגדרתי את הפרויקט הפרדוכסלי של ההורות כמו שהגדרתי, כמשהו שצריך בסופו של דבר לפרק את עצמו. מתי קורה הרגע הזה, בו אתה יכול לשחרר, בו אתה יכול להניח לכבלים שהנחת על הילד להפוך לכנפיים? זוהי כמובן שאלת השאלות, והנחמה היחידה היא שהשאלה העצומה הזו מפורקת לאלף החלטות קטנות לאורך הדרך, כל פעם אפשר ליטול מעט סיכון ולהתקדם באופן מבוקר.

6. בדרך אל העצמאות אורבות שתי מכשלות נפוצות. אחת היא הורים שמתמכרים לתפקידם כמגניו של הילד, ומתוך פחד אדיר לשלומו או מתוך רצון לשמור אותו קרוב, מגדלים אותו קרוב קרוב תחת כנפיהם, מונעים ממנו חיי עצמאות עד כמה שהם מסוגלים. התוצאה היא מרד קוצף ושבר, או גדילה לחיים של תלות ופאסיביות. המכשלה השנייה היא הרצון של ההורים לייצר העתקים של עצמם, במנהג ובמחשבה. אנחנו רגילים לשמוע איומים בדמות "מה אם הבן שלך יאמר שהוא חוזר בשאלה/בתשובה, שהוא הומו או ימני/שמאלני?" בעיניי, היום שאשמע את בני מביע דעה המנוגדת לשלי, אם זו תהיה עצמאית ומנומקת, יהיה היום שאדע שהצלחתי כהורה. מישהו אמר שזה הולך להיות קל?

7. בינתיים אנחנו מנסים להתרגל למעמדנו החדש כהורים. החיים הישנים נותרו הרחק מאחור, וצריך המון כוח רצון לקבל את המצב החדש בהבנה, ולא לנסות להילחם בו ולחיות בהתמרמרות על הקרבת החופש שלנו, התמרמרות שבקלות יכולה לעבור לילד. כמובן שאין זה אומר שצריך להיות צבועים: גידול ילד זה קשה ומתסכל. לא צריך לפתח רגשות אשם אם גם אנחנו רוצים חיים משלנו: צריך רק להשכיל לבנות אותם בהתאם למצב החדש.

8. המסקנה העיקרית שלי מהפוסט הקודם נותרה בעינה ואף התחזקה: ילדים מגדלים עם הראש. צריך לשמור על ריחוק רגשי מסוים ולפתח נהלים מחייבים ועקביים, תוך תיאום בין שני ההורים. נשמע טכני? המלאכה מורכבת ומתסכלת מדי כדי להותיר אותה לנהמות הלב. (נראה אתכם חוזרים לילד מתוך אהבה בלתי אמצעית בסופו של יום קשה, אחרי הפעם השלישית שהוא מתעורר וזורק את המוצץ על הרצפה). וזה רק הולך ומסתבך, במיוחד כשהילדים מתרבים. הרשו לעצמכם היסחפויות רגשיות פה ושם, אבל אל תגזימו עם זה.

9. ולמרות הכול, אל תטעו: ילד הוא ההשקעה הטובה בתבל. ברוב המכריע של המקרים, להביא אותו היא ההחלטה הנכונה ביותר שתעשו אי פעם (ודאי מנקודת מבטו, שתהפוך חשובה יותר ויותר עם הזמן). הוא יגדיר מחדש את הקיום שלכם. הוא יכיר לכם רגשות שלא הכרתם ויעניק משמעות לחייכם. הקושי אינו העניין פה. גם לטפס על הרים זה קשה. ובכן, זו הפסגה שממתינה לכם. בלילות חסרי השינה, בחולי ובבכי המתסכל, המסרב להתנחם, דעו: זהו מסע נעלה. המשיכו להעפיל.

10. לגדל את הדור הבא זו משימה נעלה. לכשנתבגר, הם אלה שישאו בעול הפרנסה והשמירה על גבולותינו. פעם חשבתי שזכותו של כל אדם להחליט אם הוא רוצה להביא צאצאים. היום, אני רואה זאת כחובה אזרחית. מי שמסוגל להביא ילדים ואינו עושה זאת, הוא טפיל ממש כמו זה שמביא יותר מדי ודן אותם לחיים של עוני ותלות בחברה. זוכרים את מטרת ההורות שהגדרנו למעלה?

11. תכניות טלוויזיה מסתיימות פעמים רבות במתח, וסרטים מסתיימים פעמים רבות במוות או בבריחה דרמטית. יש משהו מנחם בכך שרוב התכניות לפעוטות מסתיימות בכך שכולם הולכים לישון.

מודעות פרסומת

8 תגובות to “על גן העדן האבוד שלא היה (2)”

  1. אדוה Says:

    לפני הכל, מזל טוב (ליומולדת שנה של העולל). אני מאוד מסכימה עם ההגדרה שלך עבור "מטרת ההורות". כמובן, שיש עוד לא מעט מטרות ביניים (מבחינתי לפחות) כי עצמאות יכולה להיות מושגת בדרכים שונות, אבל זה נכון מאוד שבשורה התחתונה, נרצה שילדנו יהיו עצמאיים, חושבים, בטוחים בעצמם.
    רק בדבר אחד אני רואה עצמי מאוד שונה ממך, והוא נושא הריחוק הרגשי. לפחות עבורי, מכיוון שאני שלמה לגמרי עם מטרות ההורות ומטרות החינוך של הילדים, אני בהחלט יכולה לנווט את הדרך ליעד מבלי לשמור על חיבור ריגשי עמוק מאוד לילדי. אני יודעת שלפעמים אני עושה ומחליטה באופן שאינו גורם להם אושר באותו הרגע, אבל אני מאמינה שזה בא לטובתם, ולכן אולי אני אכאב איתם באותו הזמן, אבל זה לא ישנה את החלטתי.

  2. ולנסיה Says:

    מעניין ומעורר מחשבה.

    בתור רווקה נטולת ילדים אני מרגישה שעוד עומדות לפני החוויות שיעצבו את דעותי הסופיות בנוגע להורות, אבל אין ספק שמעכשיו יהדהדו בהן התובנות שלך.
    עם זאת, אני לא חושבת שאני מסכימה עם ההגדרה החברתית. כבר כיום הלחץ החברתי להביא ילדים הוא כל כך גדול עד שלדעתי לא מעט אנשים מביאים ילדים בלי רצון או מוכנות להורות ומגדלים אותם תוך תחושת חובה ואומללות להם ולצאצאיהם. אני לא בטוחה שרצויה לנו כחברה כפייה רגשית כזו ושהיא מייצרת לנו את טובי האזרחים.

    לסיום, אם תורשה לי קטנוניות שצרמה רק בגלל העושר הלשוני המענג הרגיל שלך (בעיקר נהניתי ממטאפורת הכבלים ההופכים לכנפיים) – בעברית החלטות מחליטים ולא לוקחים אותן לשום מקום. גם פרנוס צורם לי, למה לא פרנסה? אבל פה אני פחות בטוחה שמדובר בטעות ממש. אני לא לשונאית, רק חובבת של השפה העברית.

  3. nancy Says:

    הנקודה העשירית שלך מעניינת. לאחרונה נתקלתי בסטטיסטיקות של ריבוי טבעי במדינות שונות, וסיכוייהן של אותן מדינות לשרוד במתכונתן הנוכחית (כן, אני מדברת על האיסלמיזציה של אירופה). ובכן, לאירופה אין הרבה סיכוי, עם ממוצע של פחות מ-2 ילדים למשפחה ברוב המדינות. זה גרם לי לחשוב את מה שאתה כתבת. Lay back and think of Israel, אני מניחה.

  4. איציק Says:

    אני אחלוק עליך, ברשותך, בנוגע למטרות ההורות. אם נגדיר את ההורות כפי שהגדרת אתה, אין סיבה אחרת להורות מלבד ההמשכיות. אנחנו יוצרים יצורים קטנים שיגדלו לעשות בערך מה שאנחנו עושים ולייצר בתורם יצורים קטנים לא פחות שיגדלו לעשות את אותו הדבר.
    אני מאמין שמטרת ההורות, (ואולי אני אומר זאת ללא גב או בסיס מאחר ואני לא הורה), היא ליצור משהו יותר טוב ממה שאנחנו הווים. אם זה ילדים יותר חכמים, מוצלחים או אפילו גבוהים מאיתנו שיגדלו הם בתורם וימשיכו לשאוף לשלמות כלשהי שאני מקווה שלעולם לא תושג.

  5. של ברמן Says:

    איציק,
    ברגע שאתה מגדיר נקודת שאיפה כלשהי שביחס אליה אתה מודד את הילדים שלך, אתה גוזל את החופש שלהם. כמובן, בכל מקרה יהיו הרבה מאוד דברים שתכפה על הילדים שלך, כמה שלא תתאמץ. אתה כופה עליהם את עצם קיומם ("לא בחרתי לבוא לעולם…"), את השפה עליה יגדלו את סביבת גדילתם…אבל הם חייבים לגדול על איזושהי שפה, ולכן הבחירות שלך הם הכרחיות. מעבר לכך, גידולם בתוך תרבות מסויימת, יכול לשחרר אותם הרבה יותר אם היו גודלים באין תרבות בכלל – צריך להקריב קצת מהחופש כדי להיות חופשי יותר.
    אין מנוס מהקנייה של ערכים מסויימים לילד שלך, במסגרת החינוך לתרבות, וזה בסדר שיהיו לך ציפיות מהילדים שלך, אבל בסופו של דבר אתה צריך להביא אותם למקום בו הם יוכלו לראות באופן מפוכח את המערכת שלתוכה גידלת אותם, ולהחליט בעצמם.

  6. תום Says:

    כמו תמיד, תענוג.
    מותר לי להגיד את זה בתור קורא נאמן עוד מימי הפילוסופיה הבלתי…
    ובתור צרכן נלהב של "פחד ממחויבות" אני חייב להגיד שסעיף 9 אפילו גורם לי לחשוב קצת…
    סחתיין.

  7. איציק Says:

    אני לא יכול להגיד שאני לגמרי מסכים איתך, אבל דעות שונות יוצרות שיחה הרבה יותר מעניינת. (אני נמנע מתגובה ארוכה יותר עקב מחסור בזמן, אני מצר ומתנצל על כך).

  8. האורגניזם Says:

    זו ההיכרות הראשונה שלי עם הבלוג שלך, ומעניין שאיכשהו יצא שקראתי קודם את חלק 1 של הפוסט הזה, ככל הנראה מלפני שנה (אז באיחור של שנה – מזל טוב), ומיד אחריו את הנוכחי.
    מאוד מעניינות התובנות שלך, שכלתניות כל כך, אבל לא מנותקות רגשית. שילוב נדיר.
    התעורר בי רצון לדעת מה היו המחשבות של ההורים שלי כשאני נולדתי (בכורה) ובשנים הראשונות לגידולי. אני לא מתכוונת לסיפורים שהם מספרים עכשיו, אלא למשהו שנכתב בזמנו. אין כזה, למיטב ידיעתי. אולי שווה לשאול אותם.
    בהקשר של ה"חובה האזרחית" שבהבאת ילד לעולם, מעניין שאני דווקא נתקלתי בזוג אידיאולוגים, והם בטח לא היחידים, שסבורים שהבאת ילד לעולם הוא אקט אגואיסטי והרסני אקולוגית, אם מתחשבים בבעיית פיצוץ האוכלוסין בעולם. הם התפשרו בסופו של דבר, אגב, והביאו לעולם ילד אחד, בכוונה להשאיר אותו בן יחיד, ואז לפחות בסטטיסטיקה זה ילד אחד לשני הורים, משמע זה מוריד את הגרף ולא מעלה אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: