על הבכי

אתם ודאי מכירים את סדנאות הצחוק המביכות הללו, שם מדריך מזוקן מעודד אנשים לצחוק בצוותא, וכולם מסבירים כמה הדבר בריא לגוף ולנפש ושצחוק הוא פעולה טבעית שמתרחשת כל הזמן בשיחה, גם כשאין באמת גורם הומוריסטי נראה לעין. לפיכך, סדנאות הצחוק הללו מיותרות. לכל אדם בעל חיי חברה סבירים יש מספיק הזדמנויות לצחוק, ולאדם ללא חברים לא דרושה סדנת צחוק אלא פעילות שתעזור לו לרכוש חוג חברתי. חוץ מזה: יש עוד אינסוף הזדמנויות לצחוק צחוק אמיתי ומנומק, ולא צחוק זן מביך וחסר סיבה בצוותא ניו-אייג'יסטית. עולם התוכן התרבותי שלנו שוקק אנשים שמנסים להצחיק אותנו באינספור דרכים שונות: בהופעות, ברדיו ובטלוויזיה, בהומור גבוה או נמוך, בציניות, סאטירה ובסלפסטיק. כל אחד יכול למצוא מישהו או משהו שיצחיק אותו, ורובנו אכן עושים כך.

בצחוק יש משהו משחרר, אך מה לגבי אחיו התאום, ההפוך, הבכי? נכון, גם סביב האפקט המשחרר של הבכי יש קונצנזוס, אבל דווקא בו אין הכרה כפעילות חברתית. זה מביך לבכות לפרהסיה, ולא רק עבור גברים. הבכי לא צץ בספונטאניות בשיחות חולין, ויש בו משהו אמיתי, עמוק יותר. אחרי הכול, כתינוקות, אנחנו בוכים לפני שאנחנו צוחקים, אנחנו בוכים לפני שאנחנו מדברים או בעצם עושים כל דבר. זעקת הבכי היא הדבר הבסיסי והקמאי ביותר שאנחנו מפיקים בבואנו במגע עם העולם, ואין היא פוסקת, היא רק מופגת במגע פטמה, נבלעת מתשישות, מודחקת ונקברת. וכשלעיתים רחוקות בא הבכי לביקור, באירועי משבר קיצוניים, זה כמו אותו בכי ישן שהדחקנו חוזר, אותו חוסר צדק המתין לנו כל העת בגרון.

"רחוק מהבית קיבלתי מכות

מילד חזק והתחלתי לבכות

הלכתי הביתה, הבכי נחלש

ראיתי את אימא, התחיל מחדש"

(יהודה אטלס, ,"הילד הזה הוא אני")

בכי אינו פעילות חברתית לגיטימית, אולי מכיוון שבכי הוא פעילות מאוד אנוכית, כשם שהיא מאוד אישית וחושפנית. בכי הוא הפעולה של התינוק שחושב שהוא מרכז העולם, ולו תמיד נמען אחד ויחיד: אימא. יש הרבה פחות סדרות טלוויזיה או סרטים שמנסים לעזור לנו לשחרר את אותה יבבה תקועה מאשר כאלה שמעודדים את הגיחוך שכבר ממילא שם, וגם המעטים שכבר מנסים לא עושים זאת בהצלחה יתרה. אפילו אירועי המשבר האמיתיים כבר לא מצליחים לפתוח את ברזי הדמעות הקבורים תחת כל כך הרבה שכבות של הדחקה והתחשבות, לפחות במקרה שלי. דווקא בטרגדיות הגדולות שחוויתי, לצערי, נותרו עיניי יבשות. בלוויות ובאזכרות של האנשים היקרים לי עמדתי כמעט אדיש, נבוך נוכח גילויי הצער של האחרים. להבדיל מהצחוק, החברה הסובבת, קרובה וחמה ככל שתהיה, מנעה ממני כל יכולת של ביטוי הצער.

אך כמובן שהצער מצטבר. אך כיצד הוא נפרק? אך ורק בתיווך אמנותי. קטע מוזיקלי או סרט, לכאורה ללא הקשר ברור, יכולים לסחוט את אותה דמעה, ואם אני בגפי, אפילו יותר מכך. עם השנים צברתי לי כמה טריגרים כאלה, ובחשאיות גדולה, אני מתייחד עימם ופורק מעט מהאוקיאנוס האפל שנצבר בנפש. לכאורה אין קשר בין אירועי הצער בהם אני נזכר לבין המתווך האמנותי שמשמש כטריגר. כמה תווים של באך יכולים בזמן הנכון לפתוח את הנשמה כמו קוד של כספת. אבלle_peuple_migrateur.jpg לעיתים החיבור אפילו מוזר יותר. למשל: הסרט "ציפורים נודדות" גורם לי לבכות, פעם אחר פעם, ולא דווקא בקטעים הקשים שם ניצוד אחד האווזים או שוקע בביצה, בעוד חבריו ממריאים אל על. כמובן, קטעים אלה הכרחיים כדי ליצור את התמונה השלמה, את האמת הבלתי מתפשרת שהופכת את הסרט הזה לכה רב עוצמה עבורי. אבל יותר מכך חזקה ההשלמה שמקרין הסרט שכך הם פני הדברים, ולעולם לא תהיה לכך תקנה: אין טעם לכעוס על ציד או על בעל המפעל המזהם כמו שאין לכעוס על הסרטן שטורף את הציפור האומללה, שבורת הכנף, שנותרה מאחור. אך הצער האמיתי לופת את גרוני דווקא נוכח היפעה המרהיבה של ראשי החץ הנודדים שצולמו כנף אל כנף מדאון, הדבקות האינסופית של הציפורים הנודדות הלאה והלאה, והכיתוב שמצהיר בלאקוניות על מספר אלפי הקילומטרים שהקטנים האלה גומעים ללא תלונה או שאלה מדי שנה בשנה. כשאני חוזה בזה אני חש תחושת התגלות עמוקה שמזכירה, כנראה, את רגשותיו של מאמין האמת. אך אני, האתאיסט, איני מאמין באל, לא באבא שינחם אותי, רק בריק אכזרי ומסתורין שלעולם לא ייפתר. אך בתוך היפעה, בין ההרים הנשגבים אני חש בנוכחותה של אמא, אמא אדמה, והבכי מתחיל מחדש.

מודעות פרסומת

3 תגובות to “על הבכי”

  1. ליאור Says:

    מאמר נפלא, אך הערה אחת יש לי: יש הטוענים שקל הרבה יותר לרגש עד בכי בסרט מאשר להצחיק. אני לומד שוב ושוב שאנשים אוהבים לבוא לקולנוע לצחוק עם אחרים ופחות לבכות עם אחרים.
    אפילו אם זו לא קומדיה "רשמית". מספיק שיש קטע מצחיק אחד, ואנשים יצחקו. אנשים רוצים לצחוק. הם רוצים שיצחיקו אותם. עם זאת, קומדיות לא נחשבות לז'אנר עליון בכל הנוגע לאוסקר, למשל. מספר הקומדיות שזכו בפרס או היו מועמדות לו הוא זעום. האקדמיה האמריקאית לקולנוע, לפחות, רואה את הבכי כמשמעותי יותר מאשר הצחוק. אך יש להודות על האמת: כמות הקומדיות המוצלחות קטן בהרבה מכמות הדרמות המוצלחות.
    הסרט המושלם, כמובן, הוא זה שגורם לך לבכות ולצחוק כאחד.

  2. אמיר Says:

    יופי של!
    טקסט יפה ומרגש.
    אני מוצא את המילים שלך מצליחות במקרים רבים להצחיק ולרגש בו זמנית.
    גם לא יכולתי שלא להחניק גיחוך כאשר גללתי מטה ומצאתי בסיום הטקסט הכן והישיר הזה את המכתם על האוננות. אכן, יודע אתה את עצמך.

    מניסיוני הדל בתחום המועקות, אני מגלה שיש מקרים בהם הבכי אינו מהווה אמצעי הקלה אלא אובייקט המביע חולשה, במצבים בהם חולים אינם יכולים להפסיק לבכות ומתייחסים לבכי כמנותק ממצבם. מאידך, יש לא מעט מקרים בהם הבכי הופך לסוג של קליימקס (עדיין אובייקט) אליו שואפים להגיע בטיפול, ומצאתי שישנם רגעים בהם ניתן לעורר את הבכי אצל מטופל.
    הבכי שהכי מכמיר את ליבי הוא הבכי של פגועי ראש, אותו בכי בלתי נשלט, אורגני, שאינו קשור לסיטואציה או מהווה תגובה לכל גירוי רגשי. זה בכי בשני קולות, בו הגוף פשוט מגיב, והאדם מצטרף בקול שני.

  3. אמיר Says:

    נ.ב.
    האדג'יו למיתרים של סמואל ברבר.
    9 עד 11 דקות (תלוי בביצוע) של יפעה פינת בכי בואכה אמא אדמה ואבא אדם.

    [מצחיק, אבל לפי WIKI, נשיאים אמריקאים נקברים לצלילי האדג'יו. כאילו רוצה הדמוקרטיה החזקה בעולם לוודא שיהיה בכי].

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: