על הגרמניוּת

שאון דפיקות עזות ופרכוסים בישרו את מותה הקרב של מכונת הכביסה שלנו. ושוב ההתלבטות הישנה: לתקן או להתחדש. אביה של אשתי, טכנאי מכונות כביסה שבע קרבות בעברו הרחוק, הזדעזע: היא רק בת ארבע שנים, ממש חדשה. מכונה צריכה לחיות עשרים שנה! וזה עוד "בוש"!
כבר לא מייצרים אותם כמו פעם" – אם היה לי יורו בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה, הייתי יכול לרכוש היום מכונת כביסה של "מילה". וכנראה שזה נכון, כמעט בכל המוצרים שמרכיבים את עולמנו, תנורים, מכוניות, טלוויזיות. פעם הם פשוט החזיקו מעמד יותר זמן. אך כפי הנראה אין מדובר בקונספירציה עולמית, בקרטל-על של תאגידים שסיכם בחשאי לקצר את חיי המוצרים. השוק פשוט השתנה, וחשוב מכך קצב התפתחות הטכנולוגיה. מי לא שמע את האגדה על כך שאפשר לייצר היום מכונית שתחזיק מעמד עשר שנים בלי קלקול אחד, אבל יצרני הרכב מונעים את ייצורה. אפילו בתחום החלל, שם אין שיקולי שוק שכאלה, ומיליונים נשפכים על פיתוח וייצור כל רכיב כדי שבאמת יוכל לתפקד ללא רבב בסביבה נטולת טכנאים וחלפים, עדיין מתרחשות תקלות. אך אם נחזור להשוואה המציאותית יותר לאורך החיים של רכיבים ביחס לימים עברו, צריך לקחת בחשבון את המחיר הריאלי של המוצרים הללו בעבר. התשובה טמונה בהעדפה הרווחת לקנות בזול ולהחליף, מאשר לקנות יקר ולתחזק. התאגידים פשוט נענים לרוח הזמן ודרישותינו אנו.sb46c7c233.jpg
אז אם כבר להחליף -לפחות שיהיה במשהו איכותי. אמנם, לא כמו פעם, אבל מבית טוב – אתם יודעים. כאן מגיע תורם של המותגים. כלום יכול אדם, משכיל ומוכשר ככל שיהיה, לפתוח כל מכונת כביסה, למשל, ולבחון את המנגנון שלה? כלום יכול הוא לערוך סקרים רחבי היקף, חוצי יבשות וזמן, כדי להחליט מהי העסקה המשתלמת ביותר? כמובן שלא. הוא חייב להתבסס על ניסיון העבר, הניסיון של ההמונים, וניסיון זה מתמצה בשם של חברת ייצור, שתבטיח לך כמה שיותר שנים של שקט. "טוב שם משמן טוב" ניבא כבר החכם מכל אדם את עלייתם של המותגים, אך האם הוא ידע שמאחורי כל אותם שמות: בוש, באוקנכט, אה.אה.גה., קונסטרוקטה וסימנס, יעמוד מותג על אחד, מותג עליון, מותג המותגים: "גרמניה".
הלוא כולם כבר יודעים שכל שאר המותגים, נמכרו למרבה במחיר. בתקופה שחמי עמל על תיקון מכונות כביסה, השמות האלו אמרו משהו. השמות בוש באוקנכט אה. אה. גה. וחבריהם היו חרוטים בברזל, ואמרו דבר אחד: גרמניה. אך כיום, אם מגרדים את המדבקה, תמיד יצוצו מתחת הסתייגויות, והשקר יעלה. לא גרמניה כי אם איטליה או ספרד, ואפילו טורקיה, ואולי רחמנא ליצלן – סין. כמובן שלאף אחד מהשמות האלו אין משמעות. מה שמפחיד את כולם היום הוא ההכרה שאין שום מפעל שקוראים לו "בוש" שיושב במקום מוגדר, עם כתובת ואחריות, אלא תאגיד רב סניפים וזרועות, רשת לא מוגדרת של זכויות שנרכשו במחשכים, קורי עכביש של ייצור מבוזר ושיווק וירטואלי, בלי אבא, בלי אמא, ששדד, או אולי, השיג ברמייה את השמות היקרים שהיו שייכים למולדת, השמות שאמרו פעם משהו: כבוד, טוהר, אחריות מלאה.
איבוד התמימות המותגי הזה גורם לכולם לחפש היום בפה מלא אחר מה שהיה פעם טאבו בארצנו: גרמניה. כל מוכר בחנות חשמל יאמר היום בקול רם את מה שפעם לחש: "זה גרמני אבל מיוצר בטורקיה – אם אתם רוצים יש כאן משהו יותר יקר אבל מיוצר באמת בגרמניה". כן, כמעט ואפשר להמשיך את קו המחשבה הזה: "…מיוצר בגרמניה על ידי כלים שיוצרו רק בגרמניה, ועל ידי גרמנים ארים טהורים שבע דורות אחורה, באחריות…"
מה יש בה, בגרמניה, שהפך אותה לגן העדן של היצור המכאני, להבטחה שמקוימת תמיד, למותג האולטימטיבי? אם היה מדובר רק בדיוק הגרמני, במסורת שיכולה להיות מועברת, אז היינו מסתפקים במפעלים בהשגחה גרמנית, בפטנטים גרמניים או בידע, אך אנו מתעקשים על ייצור בגבולות אדמת הרייך עצמו, בעיני רוחנו אנחנו רואים בית מלאכה קטן באחו הירוק של בווריה, עם ארובה קטנה ובפנים איש עמל חמור סבר וסמוק לחיים, שמייצר כל רכיב במכונת הכביסה שלנו בתשומת לב בלתי מופרעת, כמו היה מייצר את טבעת הניבלונגים בכבודה ובעצמה. כמובן שכל אותן אומות סוג ב' שם מיוצרים היום המותגים הגרמניים תחת השגחה היו רוצות לזכות בהכרה המותגית האולטימטיבית ולהיות חלק משטחה ארץ האם, כדי שגם הם יוכלו למכור מכונות כביסה תחת ההבטחה "מיוצר בגרמניה". כזכור: הייתה להן הזדמנות להיכלל בשטחה – הן ויתרו על התענוג.
אז מה יש בה בגרמניה, איזו נהרה מכאנית שוררת שם באוויר ובדם האנשים? איזה רז צופנות הידיים הגרמניות?
פעם זכיתי בביקורת איכות במעבדתי, ובין השאר העירו לי על תיעוד כיול המכשירים. הבוחן רצה ללמדני שיעור בעבודת מעבדה נכונה, וזימן אותי למעבדתו, הלוא היא מעבדת כיול בעצמה, ושאלתיו: אם הינך מכייל מכשירים, מי מכייל את מכשיריך שלך? חיוך דק עלה מתחת לשפמו, והוא שלף אוגדן חשוב למראה, ומתוכו הוציא בזהירות תעודה מנוילנת ושמורה כמצה, ובראשה חותמת עגולה, ועליה נשר אימתני וכיתוב: :דויצ'ה אינסטיטוט פור נורמונג" – מכון התקנים הגרמני. מכון התקנים הגרמני! המקום שם נגמרות כל השאלות, מכייל כל הכיולים. המקום שערך את בקרת האיכות לבריאה עצמה; שקבע את מאסת ומטען האלקטרון.
טביעות הרגל הגרמניות נמצאות בכל מקום שקשור לדיוק טכני, אם נרצה או לא, בשמות שגורים הלקוחים מהשפה המקצועית: שטקר ושאלטר, אייגן וקטור (וקטור עצמי) בפיזיקה, ועוד ועוד (ותודה לטל על התיקון). לא יהיה זה מוגזם לומר שהפיזיקה המודרנית של המאה העשרים, מכאניקת הקוונטים ותורת היחסות, הן יצירות גרמניות, תוצר מובהק של התרבות הגרמנית. ב"נפלאות התבונה", הביוגרפיה של המתמטיקאי ג'ון נאש (הספר ולא הסרט), מתואר הפער העצום שהיה בין האקדמיה בארה"ב לזו שבאירופה, ובמיוחד בגרמניה, בראשית המאה. האמריקאים, למרות המשאבים האדירים שלהם, לא התעניינו כלל במדע, אלא רק ב"הנדסה". המדע התיאורטי שפרח ביבשת האם באותו זמן, נראה להם כמו בלבול מוח פילוסופי. רק מאוחר יותר, כשהמדע החדש החל לתת פירות, ומדענים רבים נמלטו לעולם החדש, התעשתה האקדמיה האמריקנית ונתנה את המקום למדע "הגרמני" להוביל את הקדמה. מה שלא עשתה הרוח עשה הכסף.
השילוב הזה, בין רוחניות אידיאליסטית לבין מעשיות רבת כישרון, הוא שמהלך עלינו כשפים ברוח הגרמנית, אך גם מטיל עלינו אימה. יתכן שהשילוב אפשרי על ידי יכולת האידיאליזציה הגרמנית, כלומר היכולת להפריד אלמנט אחד מהמציאות ולבחון אותו ללא קשר לאחרים, עד כדי תוצאות מפלצתיות ממש. זה מה שיכול לאפשר זינוק לחשיבה מופשטת עד אין חקר, כמו במכניקת הקוונטים, וחזרה לקרקע המציאות, כדי לאשש את הרעיונות בניסוי ולבסוף ליישם אותם במכשירים. איינשטיין קרא לזה גדנקן אקספרימנט – ניסוי מחשבתי.

german_panzer4_tank_panzer_iv_mark_iv1.jpgאת הפן המפלצתי של יכולת ההפרדה הזו אני אוהב תמיד להדגים במובאה מאחד הספרים הטובים שקראתי, "טקטיקות השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה", מאת רודולף שטייגר. למרות שהוא נראה במבט חטוף כמחקר מעייף שיעניין רק קצינים והיסטוריונים צבאיים, עולה מתוך פסקאותיו הלאקוניות, המשובצות במבואות רבות, תמונה חדה להבהיל של רוח הזמן באותה מלחמה עצומה. עד מהרה אתה מוצא עצמך עמוק בחזית הרוסית, נלחם בשלג בבוץ ובייאוש, סביבך ננבחות פקודות בגרמנית, ריח שמן מכונות ואבק שרפה באפך. מעבר לכל אלה, באמצעות דרך פעולת הצבא הגרמני והצלחתו הפנומנאלית מלמד הספר שיעור חשוב על פעולת התרבות בכלל, ובפרט על ניהולן של מערכות גדולות, גם מנקודת מבט אבולוציונית.
והנה, בין עשרות דיווחים, פקודות ותחקירים, בעמוד 125, בפרק "דיוויזיות משוריינות ללא אספקה", מצטט שטייגר מדוח תחזוקה מס' 490 של אגד משוריין גודריאן, מ-2.7.40:
"מ-10 במאי עד 30 ביוני 1940 נסעו שדרות ההספקה של קורפוס משוריין 19, בפיקודו של גודריאן, 6350 קילומטרים בממוצע, שפירושם 160 קילומטרים ביום בממוצע, הכמויות ששונעו היו כדלקמן:
262 טון תחמושת;
1600 טון דלק;
160 טון מזון;
140 טון שלל;
60 טון שבויים;
ובסך הכל – 2222 טון."
סוף ציטוט. הבחנתם בזה? הלוז של הגרמניות, הסוד הגדול שעונה על השאלות ששאלנו מסתתר במובאה מדוח לאקוני זה. החמצתם? קראו שנית.
שישים טון שבויים!
איזה עולם ומלואו מסתתר מאחורי "שישים טון שבויים"! איזו תמציתיות פואטית!
ככה כובשים את אירופה! מתעלמים מהזעקות ומהדם, מהתחינות ומהסבל, וכותבים דוחות מתומצתים וענייניים, ומגלגלים את שרשראות הזחלים הלאה והלאה, בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'.
והמדהים בכל הנקודה הזו, מה שהופך את העניין להדגמה המושלמת של הגרמניות הוא העובדה שהמחבר עצמו, גרמני שוויצרי, לא מתייחס לנתון הזה ולצורת כתיבתו הלאקונית, כאילו היו השבויים רק חפץ שיש לטלטלו. הוא ממשיך הלאה בטיעוניו המלומדים, שאין להם כל נגיעה לשום ממד אנושי. וכך מתנהל הספר כולו: ללא שום התייחסות או התנצלות לגבי המטרה שלשמה שונעו כל אותם משוריינים וטנקים, בלי התייחסות למשטר שעומד מאחורי החיצים שנמתחים על המפה. הספר מדבר רק על ניהול המלחמה כשלעצמה, כאילו הייתה מנותקת מכל עניין אחר, כאילו הייתה "ניסוי מחשבתי".
ובגלל זה הוא ספר כל כך טוב, לעזאזל. וכאן נח הפרדוכס ביחס שלנו לגרמניות.
ולכן זה לא משנה לגרמנים. אם לא צלח בידם לכבוש את אירופה והעולם בשריון ותותחים, יעשו זאת במכונות כביסה ומייבשים. ואולי הפיהרר בכל זאת טעה במשהו. הוא הבטיח רייך שיעמוד לאלף שנים, ויתכן והייתה זו הבטחה גורפת מדי. אולי היה צריך להבטיח רייך עם אחריות לאלף שנים (מלאה לשנה הראשונה ועוד 999 שנה על החלקים).

מודעות פרסומת

11 תגובות to “על הגרמניוּת”

  1. דרור שניר Says:

    טקסט נפלא ומרתק!
    (אני בהחלט מתכוון לחזור ולהפוך בו מחר.)

  2. טל חבר Says:

    מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש?

    האפיון הכללי הבטוח ביותר של החיבור "על הגרמניות" הוא שהוא עשוי מסדרה של אפירמציות בטוחות, נוחות ומניחות את הדעת (לפחות של מחברן). מי שמחבר הערות שוליים לבעל הראש הלבן (ואין הכוונה לאפלטון, שרוחבו מאפיינו), סופו שגם ראשו יהיה לבן. ואכן, במקום לערער על ערכם של "אפיונים כלליים" ודברים שהם "הבטוחים ביותר", התמקדה הביקורת בשינון השבלונות הישנות של השונות הגרמנית. במקום Gedankenexperiment, מה שנוסח כאן היה Sondernweg ישן וטוב. ובין השורות של הסברי גזע־לשון מוכרים, הבשורה הבלתי מבשרת, החדשה הבלתי מחדשת, הסקופ הבלתי מספק, הוא שהישן הוא הטוב ושאין חדש תחת קוהלת.

    הבשורה שאינה בשורה היא שהכל אך הערות שוליים לאפלטון, ויש דבר שיאמר: "ראה זה חדש", הוא כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו. ומהצד השני, שלמה המלך־פילוסוף מחזיק לא רק במדינה של אלפטון, אלא גם בתואר "החכם באדם". כך מתבקש הקורא להכיר בחכמתה של הסמכות, שכן "התאגידים פשוט נענים לרוח הזמן ודרישותינו אנו". וכך גם התחלף פתאום הגוף ראשון יחיד שיש לו חם שמתקן מכונות כביסה, ב־"אנחנו" של ברמן שיש לו עם שלא קונה מכונות מ־"אומות סוג ב'": "אנו מסתפקים במפעלים בהשגחה גרמנית", "אנו מתעקשים על ייצור בגבולות אדמת הרייך", ואפשר אפילו ללמוד מהמחבר מה עולה "בעיני רוחנו". אך לא רק "לנו" יש רוח משותפת, גם לגרמנים יש, והיא, מסתבר, אידיאליסטית. אלפטון מרוצה. מסתבר שגם לזמן יש רוח, Zeitgeist בשפתם, ונראה שגם הבלי קוהלת יסכימו. הידד, קונסנזוס בין מכיילי הכיולים.

    הערה שולית: plyers היא מילה באנגלית (כאן בכתיב הבריטי, בהתאם לאופן הגעתה לעברית) בעוד שהמילה הגרמנית היא Zange (ביחיד). גם hand-brake מקורה באנגלית בעוד ש־Handbremse היא המילה בשפתו של מקס פלאנק. לעומת זאת יכולת להזכיר "שבלונה", "שפכטל", "בטון", "שאלטר", "שטקר" ו־"איזולירבנד", שכולן מגיעות הישר מהגרמנית כמעט ללא שינויים מורפולוגיים (להבדיל מ־"אמברקס" המעלה חיוך על שפתיי).

    תודה על המאמר,

    טל חבר

  3. של ברמן Says:

    טל,
    תודה על התיקונים הלשוניים, הם יושמו מייד תודות לגמישות הטקסט המקוון.
    תודה גדולה על תגובה מושקעת ומושחזת. לצערי הטיעונים היו נפתלים ומרומזים מדי בשביל שאוכל להגיב עליהם מבלי לחטוא באי-הבנה. למרות שלפעמים הרשימות שלי מותירות רושם אחר, בעצם אני אדם פשוט. מכל מקום, הרשה לי להרגיע אותך: אף גרמני לא נפגע במהלך כתיבת הפוסט הנ"ל.

  4. טל חבר Says:

    של,

    שימחת אותי. פחדתי שמא הביקורת "המושחזת" (תודה) תסתיר את הכבוד וההערכה שיש לי כלפי טקסט שלך (וכלפי עצם העובדה שאתה כותב). עוד יותר מעוררת הערכה היא הכנות שלך בהביעך חשש מפני אי־הבנת הביקורת. אך אין זה חטא לשאול או להיראות כלא מבין, להיפך, זה מה שמרבה דעת, ולשם כך אנחנו (אני ואתה) כאן, לא כך? אז מחשש שפיתוליי המרומזים, או פילופליי הממולאים, יישארו יתומים באין סועד, אני מציע לענות בכנות ובבהירות (גם אני אדם פשוט) על כל שאלה ביחס לתוכן התגובה שלי. כמחווה של רצון טוב אסגיר בפניך ש־"בעל הראש הלבן" הוא Whitehead ושהשם "אפלטון" נובע מן המילה "רוחב" ביוונית. בנוסף, אם עוד לא עשית כן, אני מאד מציע לך לקרוא בוויקיפדיה את הערך Sondernweg, הרלוונטי למאמרך עד מאד.

    בברכת קנאת סופרים תרבה דעת,

    טל

  5. אמיר Says:

    יפה מאד. צחקתי למקרא אחריות אלף השנים.
    אני רואה קשר בין המאמר על הקידה ובין המאמר הנוכחי (מעבר כמובן לקשר הברור המרמז על הכתבה הבאה שלך, שתעסוק בהכנת צירכחלק מיסודות המטבח האיטלקי).
    התכנים שאני קורא אצלך ומוצא עצמי בין שורותיהם, עוסקים שניהם בדימוי המושרש והנעים כ"כ של "היפניות" וה"גרמניות".
    אולי התחושה הסובייקטיבית המפרידה ומבחינה בין שתי התרבויות באופן כ"כ חד, למעשה מושתתת על הכרה לא מספיק עמוקה של שתיהן? אם תחליף את הקונטקסט הלאומי של שתי הכתבות, האם יהיה זה צורם או זורם? (אני מתכוון, אם נחליף את נושא הפוסט הנוכחי במילה "יפניות". כל מה שצריך הוא להתחיל את הטקסט בעיסוק במכוניות…)

  6. של ברמן Says:

    טל,
    תודה על המפתחות, שקידמו אותי מעט בהבנת התגובה החמיצרית שלך.
    אם אני מבין, אפשר לפצל את טיעוניך לכמה נקודות בסיסיות, עליהן אנסה לענות:
    1. חוסר חידוש. לטענתך אני בסך הכול חוזר על איזו דעה מוכרת וישנה, שטחית אולי, על האופי הגרמני. אדרבא, במאמר אני מנסה להתחקות במשהו אחר מקורה של אותה תדמית, שקנתה לה שביתה במקומותינו ובמקומות אחרים, עם או בלי קשר למציאות עובדתית והיסטורית. המסורת ההיסטוריוגרפית של ה Sondernweg שהזכרת, מראה שאני בסך הכול פסיק צנוע בויכוח מלומד שכבר נמשך למעלה מיובל באשר לשאלת הייחוד של ההיסטוריה הגרמנית והמנטאליות הגרמנית. מסתבר שאני לא לבד בתהיותיי. וכמו שאמר ויטגנשטיין, בציטוט חופשי, בהקדמה של הטרקטט: אני לא מתיימר למקוריות בפרטים, אני רק מנסה להכות עם הפטיש טוב יותר על המסמר דרך הניסוחים שלי.
    2. סגנון המערב יחיד ורבים. אכן, במסגרת החופשית של הבלוג שלי אני מרשה לעצמי חירות כתיבה שלא מתיימרת לדיוק משפטי או מדעי. מעבר לכך אני מרגיש שה"אני" וה"אנחנו" אכן מעורבים בצורה שקשה לפרום בצורה פשוטה, ועל כך אולי ברשומה אחרת.
    3. הכללות גורפות מדי וחסרות בסיס. ובכן, כל טענה בעלת משמעות שנוציא מפינו היא הכללה, ובמובן הפילוסופי הקיצוני, חסרת בסיס של ודאות (לרבות טענה זו). אני יותר ממודע לבעייתיות של הכללות: כל ייחוס של אופי מסוים לאובייקט, אדם או קבוצת אנשים תמיד יכול להיות מותקף על ידי יוצאים מן הכלל. אך בכל זאת, בזהירות, ומעבר לכל ההסתייגויות, אנחנו רוצים לומר משהו על המציאות. לכן כל כתיבה או אמירה היא סיכון, היא קפיצה לתהום. והנה, גם אני, חוטף מכות (גם מאמיר, אליו נגיע בהמשך). וגם על כך, אולי עוד ברשומה אחרת.
    4. עירוב של תדמית ומהות. מה בין הגרמניות ה"אמיתית" לגרמניות כמו שהיא נתפסת (אם יש דבר כזה בכלל, "גרמניות", לאור הסעיף הקודם)? גם כאן, קשה לי להפריד בין הדברים. חלק מהמטרות של המאמר היו לברר את הקשר, ואולי לגעת בנקודת החיבור. אני חושב שההתייחסות לגרמניה כמותג-על בחנויות החשמל, למשל, היא עובדה, בלי שום קשר לנכונות הדברים, וההתייחסות הפרדוכסלית של הרבה אנשים בישראל לגרמנים בעירוב של הערצה ותיעוב היא עובדה גם היא. ואולי זה יותר אומר משהו עלינו מאשר עליהם?

    אמיר,
    לחלק מדבריך אולי עניתי בנקודות שלעיל. אני בטוח שלכולנו יש עוד הרבה מה ללמוד על התרבויות הנ"ל, אך אפילו מלומדים שהקדישו את חייהם ללימודן, עומדים לבסוף ומסקנות שונות בידיהם – ראה את הערך בויקיפדיה אליו הפנה אותנו חברינו לשיח טל. קווי הדמיון לתרבות היפנית הם ברורים, וודאי הייתי מגיע אליהם אם הייתי ממשיך בכתיבה. זה לא מקרי, אם כן, שהחברים שיתפו פעולה במלחמת העולם השנייה. אפשר להחליף את השורש "גרמניה" ב"יפן", אך האם אפשר להחליף אותו בשמותיהן של אומות אחרות? אני לא חושב שטיעון חוסר ההיכרות הוא מספיק. את הגרמנים דווקא, אנחנו מכירים יותר מדי טוב. מי מכיר יותר טוב את גרמניה: מי שקרא את גתה, או מי שהיה באושוויץ? זו שאלה דמגוגית, כמובן. ובכל זאת התשובה המתבקשת (גרמניה היא גם גתה גם אושוויץ) לא מצליחה לספק אף אחד, מסתבר.

  7. משחקים Says:

    תקשיב אתה כותב סוף הדרך,פוסט מצויין מחכה לעוד 8)

  8. כסף Says:

    אחרי שני תיקונים כבר צריך לקנות חדש. אגב הקונספירציה המדויקת היא "מה אורך החיים המקסימלי שנפרגן למכשיר שאנו מייצרים כך שגם יתקלקל מהר וגם בפרק זמן סביר כך שהצרכן לא יחשוד?"

  9. גיא Says:

    לא מתאים לגרמנים לא לדייק.

    60 טון נשמע לי יותר מדי "עגול", אין פלא שהם הפסידו במלחמה.

  10. של ברמן Says:

    באמת חשוד.
    למה באמת, בסופו של דבר, הפסידו הגרמנים?
    עוד ספר מעולה:"למה נצחו בעלות הברית", מאת פרופסור ריצרד אוברי. מעניין איך דוקא מה שאפיין את האומה הגרמנית היה בסופו של דבר בעוכריה. בעתיד אכתוב על כך יותר בהרחבה.

  11. לוח Says:

    פוסט מרתק מאד אוהבת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: