על הקידה

אי הבנה גדולה שוררת סביב פעולת הקידה, המקובלת בקרב המתאמנים באומנויות הלחימה היפניות, והיא למעשה חלק מהתרבות היפנית הכללית (ראו רשימתי על יפן). יש ושמעתי אנשים שנרתעים ממסגרת האימונים, רק בשל אותו טכס (הנראה בעיניהם כפולחן), של קידה משותפת בתחילת האימון לא רק זה לזה, אלא גם ל"מקום" או במקרה של איקידו, לתמונתו של מייסד השיטה, או-סנסאיי. כנראה שבמקרה הזה מתעוררים מרבצם גם חוש החירות המודרני, שנרתע ממה שנראה כהוויה של כת או פולחן קבוצתי, וגם האיסור היהודי הקדמון על "פסל ותמונה", גם אם במקרה הזה עגל הזהב לכאורה הוא תמונה דהויה של ישיש יפני חביב למראה.osensei20sonriendo.jpg
אך כמובן שמדובר בטעות יסודית, שמרתיעה רבים מאומנויות לחימה ולא בצדק. הקידה, מעצם הגדרתה, היא פעולה הדדית, והבלבול נובע כנראה עם החלפתה בפעולת ההשתחוות, בשל הדמיון החיצוני. ההשתחוות היא חד כיוונית מעיקרה ומבטאת התרפסות והתבטלות בפני מושא ההשתחוות. הקידה היא ביטוי של רחישת כבוד, תוך שמירה על כבודך שלך. כשהמתאמנים קדים בפני מורה, תהיה דרגתו רמה ככל שתהיה, תמיד יחזיר להם בקידה. אין הכוונה שמערכת היחסים בין מורים לתלמידים. היא סימטרית. התלמיד מכבד את המורה כמורה והמורה מכבד את התלמיד כתלמיד, לכל אחד מקום במסגרת, שמכוּננת באופן הדדי: התלמידים והמורים לא היו מתקיימים אלה בלעדי אלה, למרות שתפקידיהם וסמכויותיהם שונות. כך, הקידה תמיד הדדית, גם אם לעיתים תלמיד קד למורה לאות תודה על הסבר, וזה רק משיב במרומז, או ממהר להמשיך לתלמיד הבא. הקידה ההדדית המשותפת בתחילת האימון באה כהצהרת כוונות כללית של כבוד הדדי, שנועדה לכסות על כל החמצה מקרית של הביטוי החיצוני של ההדדיות בזמן האימון. רחישת כבוד, ולא רדיפת כבוד, היא אחד המפתחות לחינוך, ולחברה טובה יותר, לדעתי. "שיקום הסמכות ההורית" שמדברים עליו כל כך הרבה היום, לאחר שנים של מתירנות יתר כלפי נוער פורק עול, טמונה לדעתי במתן כבוד לילדים כילדים ולנערים כנערים. מתן כבוד אינו סימטריה, אין משמעותו שמתייחסים לילד כאל מבוגר, כי הוא איננו כזה. הקידה, לפחות באופן סמלי, מייצגת את ההתייחסות הרצויה כלפי הנער. מתן כבוד מתוך דרישה לקבלת כבוד, מתוך דוגמה אישית, לא מתוך רדיפת כבוד, כמו שדרש החינוך הישן, הנוקשה, שכנגדו יצאה המתירנות שהגזימה בכיוון ההפוך. "הילד במרכז" – טעות. איש לא במרכז. הצעיר והקשיש, המורה, ההורה והנער, לכל אחד מקומו. אתה יכול, בכוח הזרוע ואיום הסמכות, להכריח מישהו להשתחוות לך, אך אינך יכול להכריח מישהו לקוד לך – אתה יכול רק לקוד לו, ולבנות בו, אט אט, את ההבנה.
נותר, אם כן, טכס הקידה למקום, או לתמונת המייסד, בתחילת האימון. אולי הקידה שכולם, כולל המורה הבכיר קדים יחדיו בתחילת האימון מסמלת את העובדה שכולם עדיין תלמידים, גם המורה הגדול ביותר, וכל תלמיד יכול להפוך למורה, של תלמיד זוטר ממנו או אפילו של מורה שילמד משהו חדש ממנו או באמצעותו. ההכרה בקיומו של מבנה או היררכיה אינה מבטלת את אפשרות הניידות והערך העצמי של כל אחד ממרכיביה. אך היכן ההדדיות בקידה זו "אל הקיר"? המקום או מייסד השיטה המנוח, אינם יכולים להחזיר קידה, אך עצם פעולת הקידה מכוננת את ההדדיות יש מאין, כי לו יכול היה המקום לקוד בחזרה, היה עושה כן. ועיניו החכמות של מייסד השיטה מגלות, שאי שם, היכן שלא יהיה, הוא מחזיר קידה שקטה, גם לזוטר שבתלמידים.

מודעות פרסומת

8 תגובות to “על הקידה”

  1. גיל Says:

    איך אתם השמאלנים מסבכים הכל….

    מנהיג העולם החופשי לא משתחווה לאף אחד אח שלי, הוא לא השתחווה למלך ג'ורג', הוא בטח לא צריך להשתחוות למלך הסעודי.

  2. של ברמן Says:

    לא ממש הבנתי את הקשר. אנא, האר את עיניי.

  3. גיל Says:

    אני חשבתי שהתייחסת ל:

    שעורר את דיון ההשתחוות מול קידה בזמנו… צירוף מקרים ?

  4. של ברמן Says:

    צירוף מקרים. הרשימה הזו מתבשלת אצלי שנים, ולא ראיתי את הסרטון עד עתה. אני חייב לציין שהקידה של אובמה בהחלט נראית כהשתחוות, וממש לא במקום. אני מקווה שהגישה העקרונית המתירנית שלו כלפי העולם הערבי, למשל, באה ממקום של קידה (כשהיד, כמו אצל הסמוראים, על ניצב החרב), ולא של השתחוות. נראה שהסנטור השחור קצת מתרגש מהתפקיד החדש, ולא מבין את מעמדו ומשמעות מעשיו.

  5. זיו Says:

    חיבבתי את הרעיון של קידה כפעולה הדדית של הכרה של המשתתפים במקומם במערכת. אני קד ובכך מכיר במקומי שלי ובמקומו של העומד מולי. מעניין הקישור שעשית ל-"שיקום הסמכות ההורית".
    אגב, אצלנו בדוג'ו אין תמונה של המייסד. בשומן נמצאת קליגרפיה עם סימניות הקנג'י המרכיבות את המילה איקידו. ותיקי הדוג'ו מספרים שבתחילה מורינו לא הניח בשומן דבר. הסיבה היא, שהקידה היא הבעת כבוד ל-"מקום" (כפי שאמרת) או, כפי שאני חש, לאמנות האיקידו עצמה ולכן בעצם לא נדרש עצם מוחשי.
    ובעניין איקידו, הקידה והדת היהודית, מעניין לקרוא את מאמרו של יצחק ליפשיץ שהוא, כפי ששמעתי, רב, ד"ר נוסף על היותו מורה לאיקידו:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1125188&passok=yes

  6. משחקים Says:

    תשמע,פוסט מעניין ביותר,אין ספק שאהבתי 🙂
    המשך לעדכן את הבלוג בעוד פוסטים

  7. משחקים ברשת Says:

    פוסט נפלא,שמרתי במועדפים

  8. SouthWind71 Says:

    Privileging certain bodies has become a naturalized phenomenon and it takes a conscious effort to decolonize your mind. ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: