על "הביתה"

לפני כשנה, כשגונבה השמועה לאוזניי שאסף ענברי, המסאי והאינטלקטואל המרתק והמעניין בעיניי שפועל כיום במקומותינו, הולך להוציא רומן, התחלתי לפתח ציפיות. למען האמת, הנושא, סיפורו של קיבוץ אפיקים, מכורתו של ענברי, נשמע לי קצת חבוט וצמחוני, אבל שמתי את מבטחי בענברי, שלא אכזב עד היום באף אחת מהרשימות או המסות שלו, שאסופות באתרו הרזה והצנוע. אני זוכר את הפעם הראשונה שנקלעתי לאתרו, וקראתי את "סוף עונת החילוניים" מתחילתו ועד סופו. במוחי חלף משפטו של איניגו מונטויה בסרט "הנסיכה הקסומה", שלאחר שנוכח שיריבו עטוי המסכה הוא רב אומן בחרב הרבה מעבר לציפיותיו, מפטיר במבטא ספרדי כבד:
"Who are you?"
מי אתה אסף ענברי? התפאורה המינימליסטית של האתר וחיפושים נוספים ברשת לא העלו הרבה. הוא לא הסתתר אוhabaita_large.jpg נחבא מאחורי שם עת מסתורי, העוצמה ורוחב היריעה של כתיבתו, פשוט העמידו באור מפתיע את האלמוניות הקלרק-קנטית שלו. אך הנחבאות הזו אל הכלים היא אחד מהמאפיינים החזקים של אישיותו, והיא מוקרנת דרך הטקסטים שלו. אז המשכתי לקרוא, כשאני מתפעל, מתווכח, אך תמיד לומד דברים חדשים. פה ושם פגשתי אנשים שמכירים את כתביו, והרגשתי שאני חבר באיזו כת סודית. כעת מסתמן שעם פרסום ספרו יופקע ענברי ממעריציו המצומצמים ויהפוך לנחלת הכלל, אולי אפילו לנכס צאן ברזל, אם לשפוט על פי עוצמת רומן הביכורים שלו.
ולעניין עצמו.
"הביתה" הוא כרוניקה של קיבוץ אפיקים, מימי לידתו החלוצית בראשית המאה העשרים, ועד לגסיסתו ההפרטתית בימינו אלה. זה אינה קינה, לא שיר הלל, לא ניתוח שכלתני ולא סגירת חשבונות רגשית. זוהי כרוניקה תמציתית, דלה במילים אך עשירה במעשים, בדומה לכתיבה "העברית יהודית" אליה מטיף ענברי, בחיבורו "מעמד הפעלים". מאמר זה הוא אחד המפתחות העיקריים לפצח את סודו של הטקסט של ענברי, ואם תרצו, להבין את גדולתו. ענברי הרשה שם לעצמו לבקר בחריפות את כל הגוורדיה הבלתי מעורערת של הספרות והשירה הישראלית, מזך ועד גרוסמן, בכניעתם לשפה ולהוויה סבילות, לגיבורים קורבניים, מבולבלים, ילדותיים ואגואיסטיים. כעת, ענברי מראה שהוא נאה דורש ונאה מקיים: ברומן החדש שלו הוא מצליח לייצר סיפור מעשה בדמות המופת היהודית הגדולה שננטשה לדעתו מוקדם מדי: התנ"ך. השפה העברית, גורס ענברי, מבכרת פעלים, גם שמות העצם והתואר שלה בנויים על הטיות של פעלים, ולא במקרה הוא. גם הסיפור המקראי מתרכז בפעולות ובפועלים, שם אנשים מוגדרים ונשפטים (על ידי הטקסט, לאו דווקא על ידי האל) על ידי פעולותיהם, ולא על ידי נטיות ליבם או תכונותיהם הפוטנציאליות. ענברי רואה במבנה הזה של העברית לא סתם פרמטר בלשני שרירותי, אלא מסר מוסרי, מצפן רוחני שאמור לכוון אותנו אל העשייה הגשמית, אל האחריות והבגרות. גיבורי המקרא, צדיקים או נבלים, הם תמיד הפועלים, לא הקורבנות או מושאי הפעולה, והמקרא, והעברית עצמה, מדגישים את זה על ידי שימת הפועל במרכז וביסוד הדברים.
אפשר לפתוח לדיון את הטענה המרתקת הזו של ענברי, ואפשר לקבול על השתלחותו הגורפת כמעט בכל האומנות של המאה העשרים, שחגה בעיקרה סביב התגלויותיהם של הפרטי והאישי, אבל אי אפשר לומר שענברי שוקט על שמריו: ברומן הביכורים שלו הוא מנסה להחיות את האומנות העתיקה של סיפור המעשה, על כל המשתמע מכך, ולהחזיר אותה מגלותה בשדות האומנות הנמוכה והבידור, בצורת סרטי פעולה ורומנים למשרתות מחד, או ספרות מגויסת מאידך.
אם כך, "הביתה", למרות שהוא כתוב בשפה עכשווית קולחת, הוא אפוס קדמון ממש, שמגולל את הקוסמוגוניה הקיבוצית, סיפור הבריאה של אחד מהישובים שהיוו את עמודי התווך של הציונות, כפי שנברא כמעט יש מאין בשממה של בקעת הירדן. המבנה עם הניחוח הארכאי, הבראשיתי הזה מזכיר את ההילה שאפפה יצירה מופתית אחרת שנסחפה אל חופינו התרבותיים: "זה ייגמר בדם", שם חוצב דניאל די לואיס בהופעה מונומנטאלית אימפריה כלכלית מתוך הסלע הערום. הגיבורים של ענברי, חבורת חלוצים רוסיים מהסוג שאנו נוהגים לחשוב עליהם רק בשחור לבן, הם ממש חבורה של טיטאנים בהשוואה לגיבור של הקולנוע והספרות הריאליסטיים של השנים האחרונות. בזמן שזה מתלבט, מתחבט, מתהלך במעלה ובמורד הרחוב, מחפש את עצמו, מהרהר, ונע בין רגשות אשם לרחמים עצמיים, מתמודדת החבורה הזו עם קשיים אדירים, מאסר, חולי, חום, קור, ושכול בכמויות בלתי נתפסות, ובדרך הם מקימים ישוב, חברה ומדינה. ומדי פעם מופיע בן-גוריון בקיבוץ כמו גנדאלף בפלך ושולח חברים למשימות בארצות רחוקות. זה לא שלא היו להם חיים פרטיים, געגועים, חטאים קטנים וגדולים, זה לא שלא היו להם גם לבטים והתחבטויות, אבל כקבוצה, הם לקחו אחריות, ולא רק שרו על לשנות את העולם, הם עשו זאת. ענברי לא מאדיר או מרומם אותם, הוא מתאר את מה שברובו הוא כנראה אמת לאמיתה (למרות שכמה מזקני אפיקים כבר נשמעו מצקצקים בלשונותיהם), פרי עבודת מחקר פנטסטית בהיקפה, בריחוק נטורליסטי ומזוקק. יחד עם זאת, כאילו מעצמה, עולה בין השורות אירוניה, כשחוות החיות הקיבוצית עוברת את שלבי ההשחתה הבלתי נמנעים (כל החברים שווים אבל יש חברים ששווים יותר). נראה שענברי לא כותב, אלא פשוט ערך יציקת גבס של תבנית המציאות, על אכזריותה השרירותית, האילמת.
ענברי יצא כנגד ההתבוססות העלילתית דוגמת זו של יעקב שבתאי, אך משהו מהקדרות המפוכחת של כתיבתו של הסופר הדגול מצויה גם בכתיבתו של ענברי, יחד עם החיוך הלועג-אוהב של אפרים קישון. ולמרות שאין הדבר ניכר טיפוגרפית, נראה שהמשפט השבתאי שורה גם מעל לטקסט של ענברי, אך במקום לפתוח את הזמן, להקפיא ולפרום אותו, אוסף ענברי את השברים הנרטיביים של המיתוס הציוני, ואורג אותם שנית למגילה ארוכה ורצופה, אך עם ניחוח של משהו חדש. כמו ב"הכל אנשים" של מודי בר-און, מההברקות הטלוויזיוניות של השנים האחרונות, גם כאן מחולצים החלוצים מתדמיתם המאובקת, הארכאית, שנהרסה כליל על ידי האדרתם המגויסת מחד ושחיטתם הפוסט ציונית מאידך, ומועמדים באור הראוי להם: בני אדם, לא בני אלים, אבל בני אדם שעשו משהו גדול. הביקורת שנמתחה על היצירה העברית העכשווית ב"מעמד הפעלים" זוכה כאן לגיבוי ראוי.
כשמת בן-גוריון, אבי האלים בפנתיאון הציוני, "החברים ישבו מול הטלוויזיות… וצפו בלווייתו כאילו צפו בלווייתם." וכך אני קראתי את "הביתה": כתקציר מרגש ומפוכח של תולדות המדינה שחוגגת היום שישים ואחת, ויש עוד כמה אנשים שאכפת להם ממנה.

מודעות פרסומת

4 תגובות to “על "הביתה"”

  1. פורקת ALL Says:

    "ומזדהים על פי קריצות שלוש ושתי תנודות קלות בראש".

    אסף ענברי הוא מסוג היוצרים (והאנשים!) שאשמח אם רבים יכירו אותו, הגם שחלק ממני מצר על המועדון האקסקלוסיבי שייפתח לכל. אבל שייפתח, הלוואי!

    אני מקווה מאד שהספר לא רק יימכר היטב, אלא גם ייקרא.
    ראוי לנו שייקרא.
    "הביתה" הוא שכיית חמדה, ושיעור גדול ומתמשך.

    יפים הקישורים שעשית.
    תודה.

  2. שחר Says:

    את הכתיבה של ענברי אני מכיר ומעריך כבר שנים, ובאפיקים ביליתי כמה מהימים היפים יותר של ילדותי. שני אלה גרמו לכך שמיהרתי לקנות את "הביתה" ברגע שנודע לי על קיומו, אבל הם גם גורמים לי להירתע מהקריאה, יש בי עוד משהו מהילד שחגג שם ימי עצמאות וראה סרטים באמפי הפתוח, והילד הזה פוחד מקריאת הספר.

  3. אורן Says:

    טוב, מאמר כזה מצדיק הוספה לרשימת קריאה.

    אגב, גם אם הספר של ענברי עוסק במעשים, ולא ברגשות של הגיבורים שלו, אותם הגיבורים דווקא עסקו בעצמם לא מעט. במכתבים של אנשי העלייה השנייה והשלישית לחו"ל, על אף הקיצור שנכפה עליהם, אפשר לראות השתפכויות רגש לא מעטות, ובדיוק את אותן התלבטויות אינסופיות שהזכרת.

  4. נילי כהן Says:

    הייתי בערב המשותף של אסף ענברי ואריאל הורביץ.
    התרשמתי עמוקות ומאוד אהבתי את יצירתכם,והחלוקה והשיבוב המעניין בערב המוצלח. כה לחי!
    בברכה
    נילי כהן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: