על "מאין באנו", המתודה המדעית והמורשת הרוחנית

"מאין באנו – הצופן הגנטי של התנ"ך" יצא לפני מספר חודשים ועורר לא מעט פולמוסים, במיוחד הפולמוס בין מחברו, ראש הקתדרה למקרא באוניברסיטה העברית ישראל קנוהל, להיסטוריון יעקב שביט מעל דפי עיתון ואתר הארץ.
הספר מציג תזה מעניינת לגבי היווצרות עם ישראל, ומזהה את מקורותיו התרבותיים והאתניים בשלוש קבוצות עיקריות: כנענים מקומיים, פליטים מחרן (בצפון סוריה), וקבוצת הלווים שהגיעו ממצריים, עם הבשורה המונותיאיסטית שמקורה במהפכת הנפל הדתית של פרעה אחנתון. לא אצלול לפרטים, הקורא המעוניין יכול לפנות לספר עצמו, או לקצר את דרכו בעזרת כמה סקירות מעניינות (למשל כאן או כאן). ברצוני להעיר רק מספר הערות עקרוניות:
ראשית, כמו תמיד, רבים המתלהבים והמתלהמים כאילו מדובר כאן במשהו חדש. הבורות או הזיכרון הקצר שוב קושרים כתרי חדשנות למשהו שאפילו לא מתיימר לחדש. במקרה הטוב אפשר לומר שקנוהל "מיתג מחדש" את ביקורת המקרא המסורתית, או חקר ההיסטוריה הקדומה, ומתוך כוונה או שלא, פנה שוב לנושא שמקושר תמיד לזהותנו וזכותנו על הארץ. פשוט במבה בעטיפה קצת שונה. אינני מזלזל בעבודה של קנוהל, היא מעניינת וראויה, והצלחת ספרו והגלים שהוא עורר רק משמחים אותי, כאיש ששואף תמיד להרחיב את מעגל מחפשי הדעת. ברור שמחקר המקרא והמחקר ההיסטורי הקדום חייב לפקפק בסיפורי התנ"ך, זה לא חדש. התנ"ך הוא בסך הכל עוד מקור. גדול, עשיר, חשוב, אבל בוודאי מלא באגדות, אי דיוקים, שכתובים אינטרסנטיים וסמלים. ביקורת המקרא, כשמה כן היא, בוחנת את המקרא כמו את שאר המקורות מהעולם העתיק בעין ביקורתית מודרנית, השוללת את קיומם של ניסים ומאורעות על טבעיים, ומשתדלת להימנע מהטיית דעה על בסיס פוליטי. עין מדעית מחפשת את האמת העובדתית, ולא האמת הנוחה או הרצויה. יש שטוענים שגם כוונתו של קנוהל אינה נובעת רק ממניעים מדעיים טהורים, והוא מחפש אולי תשומת לב על ידי העלאת היפותזות פרובוקטיביות, שהן "פרי דמיונו וחסרות ביסוס". המשפט הזה רצוף כל כך הרבה שגיאות, לטעמי, שאנסה להתייחס אליהן אחת אחת.
ראשית, למדע אין כל מניעים משל עצמו, המדע הוא כלי. לאנשים או לחברות אנושיות יש מניעים ורצונות, שיכולים להפנות אותם להשתמש בכלי המדעי. ככלי, רצוי לשמור אותו חד וטהור, ולהשתדל לא לגרום לעניינים זרים להפריע לפעולתו. פעולתו של המדע היא העלאת היפותזות ובחינתם לאור ממצאים ועדויות. למעשה, המתודה המדעית מתרכזת בבחינה של היפותזות, ואין שום חוקיות לגבי העלאתן. לכן, האמירה לגבי "דמיונו הפורה של קנוהל" היא מגוחכת, כאילו הדמיון הפורה הוא משהו שזר ומזיק להוויה המדעית. אין דבר כזה, היפותזה "לא מדעית", יש רק תהליכי בחינה פסולים או רשלניים. כפי שהעיר פופר, יש היפותזות שלא ניתנות להפרכה עקרונית, ולכן נמצאות מחוץ לשטח השיפוט של המדע. אך גם להן יש זכות קיום, משום שעולם המשמעות האנושי מכיל את הכלי המדעי ורחב ממנו, ולא להפך. כך, היפותזות ספרותיות יכולות להיות בעלות משמעות ועניין, אך מחוץ לדיון "מדעי" בקשר לנכונותן.
דווקא ההיפותזה של קנוהל נמצאת בתחום הדיון המדעי האינטואיטיבי, שמזכיר קצת דיון משפטי, והוא ההיסטוריה. הפולמוס כאן הוא בקשר להתרחשותם או אי-התרחשותם של מאורעות מסוימים בזמן מסוים. כמובן שככל שמדובר בהיסטוריה עתיקה יותר, הוודאות יורדת, עם מיעוט העדויות והתרופפות מהימנותן. למישהו שמגיע לספרו של קנוהל מתחום מדעי הטבע, טווית הטיעונים שלו סביב ההיפותזה נראה קלוש עד מופרך. אם היה מדובר משפט רצח, ההיפותזה של שנוהל הייתה נדחית מחמת הספק כהרף עין. אך מדובר כאן על היסטוריה עתיקה, ודרך העבודה הרופפת של קנוהל היא חזיון רגיל.
בילדותי הוקסמתי מספריו של הקוסמו-ארכיאולוג בשם עצמו אריך פון דניקן. "מרכבות האלים" והספרים הנלווים לו הם המצג הפופולארי, המשכנע, והעשיר ביותר (אם כי לא הראשון) של "היפותזת האסטרונאוט הקדמון". זו ההשערה שהאנושות זכתה בימי קדם לביקור חייזרים תבוניים, ועקבות ביקורים אלה נראים בציורים עתיקים, במבנים שקשה להסביר את אופן בנייתם (בראשם כמובן הפירמידות), ובמקור הדתות בעולם, שסוגדות למי שנראו לעיניים פרימיטיביות כאלים. בקוראי טקסט כמו של קנוהל, איני יכול שלא להיזכר בבניית הטיעונים המבריקה של פון-דניקן, ששובה את הדעת ואת הלב הצעיר והמוקסם-בקלות, למרות ההיפותזה המופלגת. אז איפה ההבדל? מדוע הממסד ההיסטורי מדיר את רגליו של פון דניקן ורעיונותיו, ולמרות הביקורת, נותן במה להשערות רופפות כשל קנוהל וחבריו? האסטרונום האמריקאי קרל סייגן אמר על כך: "היפותזות יוצאות דופן דורשות הוכחות יוצאות דופן". למרות האמור לעיל לגבי שוויון ההזדמנויות שאמור להינתן לכל ההיפותזות, המתודה המדעית לא יכולה להיות ניטרלית לחלוטין, אחרת תיאלץ להתמודד עם כל רעיון של כל תימהוני, ותקרוס תחת העומס. אפשר להצביע על קריטריון-על לגבי הרצינות של היפותזות, שהמדע נוקט בו כפשרה. מתוך שלל ההיפותזות הקיימות, עולה תפיסת עולם מסוימת, שכל ההיפותזות מסוננות לאורה. מנגנון ההגנה הזה הופך מהפכות לקשות, אך לא בלתי אפשריות, ומאפשר למדע זמן ומרחב לעבד את הפרטים של תפיסת עולם על ידי שמרנות זהירה.
מהבחינה הזו, ההיפותזה של קנוהל אינה יוצאת מן הכלל. הוא לא מפר את עיקרון ה"תער של אוקהאם" ומציג שחקנים חדשים למשחק, אלא משתמש לרוב במקורות ובעדויות המקובלות. הוא לא מניח קיומה של שום תרבות חדשה, חייזר קדמון, או מאורע על-טבעי. ההיפותזה שלו מדברת על פרטים מוטלים בספק, אך סבירים כשלעצמם. לקורא שמגיע מעולם מדעי הטבע, נראות "ההוכחות" של קנוהל כסוג של בדיחה. אפשר לבנות אלף סיפורים שונים, וסבירים באותה מידה על סמך אותם ממצאים. המדען הדגול ארנסט רתפורד אמר פעם שכל המדעים מלבד פיזיקה אינם אלא איסוף בולים. זו אמרה קצת מעליבה ומתנשאת, אך ברור שבתעלומת האירועים שהביאו לקימומו של העם היהודי, למשל, לעולם לא יכולה להיות הכרעה סופית. אין אפשרות לעשות ניסוי מכריע או להביא עד מפתח, אך בכל זאת בספר כמו של קנוהל, גם אם אין פתרון, יש התוויה של צורת הפתרון. גם אם לא הגענו מחרן וממצרים אלא מארם, גם אם זה לא קרה במאה האחת עשרה לפנה"ס אלא מאה לפני, זה מעניין, אבל לא עקרוני. הסיפור, גם אם פרטיו לא ידועים, התרחש, כנראה, בערך כך, וזה מרתק לקרוא תיאור כזה לפרטיו, גם אם ביסוסו רופף.
ולסיום, אני חושב שהמורשת והעדות הרוחנית של הטקסטים העתיקים חשובה ומעניינת יותר מהתארוכים המדויקים ופרטי הנדודים של שבטים ועמים כאלה ואחרים. העדויות שמבססות את חזקתנו על הארץ הזאת על סמך אירועים שקרו לפני שלושת אלפים שנה הן מרשימות, אבל לא מספקות. כמו עם הטקסטים העתיקים, מה שחשוב יותר הוא התוכן והערכים שאנחנו יוצקים לתרבותנו ולא "זכויות היוצרים" על ארץ או טקסט כזה או אחר.