על מוסר כפול ומשולש

1. הסכסוך והמחלוקת

המאורעות האחרונים במדינתנו אינם מנותקים זה מזה, ומצטרפים למאורעות שטלטלו אותה מראשית הקמתה, ואלה, אם נרחיב ונרחיק ראות, למאורעות שליוו את העולם כולו משחר הימים. שום דבר אינו חדש מלבד התנומה הכללית ששורה על הציבור ברמת חיים גבוהה, הרחק מהפיצוצים וחוסר הודאות. אותה שלווה יחסית, במקום שתיצור ריחוק שיאפשר בניית תפיסת עולם אובייקטיבית, גורמת רק לאדישות שמגיבה בזינוק אוטומטי לדעות שטחיות וחלולות כאשר היא מופרעת ע"י מאורעות אלימים.

אצטלת האובייקטיביות והדיבור בשם ה"אמת", כבר נחבטה והוטלאה פעמים כה רבות, עד שכמעט והפסיקה להיות כותרת רצינית. בכל זאת, אעשה מאמץ כן לדבוק בה. כמובן שאפשר לומר שעצם הפנייה לניתוח אובייקטיבי יש בו עצמו נקיטת עמדה, אך אני מאמין שגם אם בסופו של דבר חייבת להינקט עמדה, שומה על העובדות להיבחן ללא משוא פנים עד כמה שאפשר. האובייקטיביות, כמו הספק הקרטזיאני, היא כלי ולא מטרה. אם אוסף של קבוצות טוענות לחזקה על האמת או הארץ, אין זה אומר שלא יתכן מצב שאחת מהן צודקת והאחרות טועות. אך עצם המחלוקת, לעומת זו, היא עובדה.

נדבק, אם כן, בעובדות.

ביוני 2007 כוחות של החמאס כבשו את רצועת עזה משליטת מה שהיה עד עתה הראשות הפלסטינית שהונהגה ע"י ממשלת אחדות של הפתח והחמאס. הכיבוש נעשה בכוח מזוין ובאלימות. מספר מאנשי מנגנוני הביטחון שהיו אנשי הפתח, הוצאו להורג באכזריות. רבים מאנשי המנגנון של הפתח ברחו לגדה, חלקם נתקעו שם וחסו תחת הביטחון היחסי של המעברים שבשליטת ישראל. גלגל ההיסטוריה עשה עוד סיבוב שבו הפריד, כבסרכזת, בין הארגון המתון, יחסית, לארגון האסלאמי הקיצוני. חלק מפצועי העימות הובאו לטיפול בישראל. חלקם לא היו צד פעיל בקרבות, אלא עוברי אורח שנפגעו. בישראל, נחלקו הדעות לשני מחנות, כרגיל.

ארגונים המזוהים עם השמאל, כמו "בצלם", "רופאים למען זכויות אדם", ואחרים, קראו לעזור לפצועים ללא קשר למצב הפוליטי או להשתייכותם. הם מתנגדים לניתוק המוחלט של עזה ממקורות החשמל והמזון שישראל מספקת לה, עכשיו כשעברה לחלוטין לשלטון החמאס.

קולות מהימין רואים זאת כפרדוקס להמשיך ולספק חשמל לשטח ממנו נורים על ישראל רקטות קסאם. הם קוראים לממש את ההתנתקות עד תומה, ולתת לפלשתינאים "להתבשל במיץ של עצמם".

בינואר 2009 פתחה ישראל במבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, תוך הפעלת כוח מסיבי ופגיעה בלתי נמנעת ב"בלתי מעורבים". התמיכה במבצע בחברה הישראלית היא רחבה, אבל הדיון על הלגיטימיות של היקף הפעלת הכוח, והאחריות המוסרית שלנו לסבלם של אזרחי הרצועה רק התעצם.

מבט מתחת למעטה הרגיל של ההקשר הפוליטי המקומי, יחשוף ביטוי לשתי מערכות ערכים, או אסטרטגיות התנהגות, בלשון תורת המשחקים. אפשר לומר בסבירות גבוהה מה כל אחד מהצדדים יגיד כמעט בכל אחד מנושאי היום: תוואי גדר ההפרדה, הפליטים מסודן או חוק הבריאות הממלכתי. זה לא מקרי, מדובר בשתי השקפות עולם שעוצבו משני כוחות טבע שליוו את האבולוציה מתחילתה. זה אינו מאבק בין טוב ורע: כוחות אלה לא חייבים להיות מפולגים בין אנשים, הם יכולים להמשיך ולהיאבק בתוך נפשו של אדם אחד. אך כפי שאטען בהמשך, אף אחד מהם לא יכול בלעדי השני, ובעצם הם אינם נפרדים, הם כולם נגזרים משדה רציף של ערכים שצריך לחקור את טיבו באופן כללי.

כוח אחד הוא הזולתנות – האלטרואיזם – הנטייה לשוויון, לשיתוף, למתן אמון.

הכוח השני הוא האנוכיות –  הנטייה לתחרותיות, לחוסר אמון, לחשדנות ולרכושנות.

 

2. זולתנות מול אנוכיות בטבע ובחברה האנושית

נהוג לראות את החיים כמעגלים של דאגה. במרכז המעגל, האדם הפרטי. הוא ידאג לעצמו ולגופו יותר מכל. מעבר לכך המעגל המשפחתי ואז מעגל החברים הקרובים, מעבר להם, המעגל הלאומי והעולמי. בדרך כלל אדם ידאג בזולתנות כלפי אנשים ממעגל קרוב יותר וביתר אנוכיות כלפי אנשים ממעגל רחוק יותר. ייווצר מעין שיווי משקל של אנוכיות וזולתנות כלפי הקרובים והרחוקים, שבסופו של דבר יכונן את החברה כמו שאנו מכירים אותה.

זהו מודל פשטני, אך הוא מקדם מעט את הבנתנו את מרחב הזולתנות-אנוכיות. אנו מתחילים לראות שזולתנות ואנוכיות אינן דרכי התנהגות מוחלטות אלא יחסיות לקבוצה: הן אינן בהכרח תכונה של אדם בודד. כל קבוצת אנשים יכולה להתאחד ולהגדיר קבוצה, שתנהג כגוף אחד במונחים של זולתנות ואנוכיות. קבוצה כזו, כמו לאום, למשל, יכולה לדרוש זולתנות של חבריה זה כלפי זה, אך כלפי פרטים זרים תנהג באנוכיות. מבנים כאלה נוצרו באופן טבעי, ואנחנו מכירים אותם מעולם הטבע, ולא רק אצל בני האדם. נמלים משתפות פעולה זו עם זו, כך גם טרמיטים, אך שני המינים נמצאים במלחמת חורמה שמשכה עידנים.

עד כאן הדברים ברורים. מדוע, אם כן, ישנם חילוקי דעות בין בני אדם שהם לכאורה בני אותה קבוצה (ישראלים, למשל), על סוגיות של זולתנות ואנוכיות (עזרה לפליטים, למשל)?

נמשיך לפתח את מודל שדה-המוסר המרכזי הזה עוד צעד קט.

נדמיין, אם כן, את השדה הזה כנקודה מרכזית שהיא הפרט וסביבו מעגלים קונצנטריים של אכפתיות דועכת. הויכוח יכול להידון כמובן על צורת הדעיכה של האכפתיות, כלומר, האם לאחר המעגל המשפחתי תהיה צניחה מוחלטת של רמת האכפתיות, או שמא לאחר המעגל האישי? האם צריכה בכלל להיות אכפתיות כלפי פרטים מהמעגל העולמי? אך כל הצורות הללו הן עדיין צורות של ירידה באכפתיות מהמרכז החוצה. אנשי זולתנות קיצוניים יכולים לטעון שרמת האכפתיות צריכה להיות אחידה, ללא תלות בשיוך לשום קבוצה (קומוניסטים קוסמופוליטים, למשל). אנשי אנוכיות קיצונית (ראו איין ראנד, או משה קרוי), גורסים שהדאגה צריכה להתמקד לחלוטין רק ביחיד, וכל יחסיו עם העולם החיצון צריכים להיות משיקולים של תועלת עצמית ותו לא.

אך כולנו מכירים מצבים שמבנה הדעיכה הזה הוא שונה לחלוטין. אדם יכול לשים את טובת משפחתו, ואפילו את טובת ארצו לפני טובתו שלו. כאן מתחיל המודל הפשטני שלנו להתפרק. הוא אינו פשוט וטבעי, מכיוון שלא מדובר רק בגודל הקבוצה המוגדרת, אלא באופייה: מספר האפשרויות האמיתי לפלח את העולם הוא אינסופי. אפשר לחלק את העולם לפי דתות, גזעים, מקצועות, צבעי שיער, תחומי עניין וכן הלאה והלאה. לכן, מעבר למבנה המשפחתי (שגם הוא לובש צורות שונות בתרבויות שונות, ומתחיל להשתנות ולהתרופף בעולם המערבי), כל שאר המבנים הם שרירותיים. מבנה הדאגה, והזהות של כל אדם ואדם שמגדירה את אותו מבנה הופך לרשת מסובכת מאוד של מעגלים שחופפים רק בחלקם, ושלא בכולם האדם הוא במרכז.

כדי להתקדם בשבירת המודל של האדם הפרטי במוקד מעגלי הדאגה, אנו חייבים להזכיר את המהפכה הקופרניקאית שעשה ריצ'ארד דוקינס בספרו "הגן האנוכי". דוקינס הוא ביולוג אמנם, אבל אפשר לראות אותו כאחד מהפילוסופים החשובים של סוף המאה העשרים. על מנת להסביר את ההתנהגות הזולתנית המוזרה והמסובכת שנצפית לעיתים בטבע, הוא העמיד את הגֶן במרכז ולא את האדם, או את הפרט הביולוגי. האבולוציה אינה רק מאבק הישרדות אלים, אלא רשת עדינה של קשרים סימביוטיים שבמסגרת האקולוגיה המורכבת של המינים מכוננת גם קשרי תלות פרדוכסליים בין טורפים ונטרפים, בין טפילים ופונדקאים.

כמובן שהמהפכה הזו לא הספיקה כדי להסביר את המבנה המסובך של עולם הטבע, ובודאי שלא את העולם החברתי האנושי שנגזר ממנו אך המורכב יותר לאין שיעור. אם הגנים הם קובעי הזהות של הקבוצה הזולתנית, היינו מצפים לראות רק קבוצות משפחתיות (בעלות קרבה גנטית בטבע). למרות שהמבנה המשפחתי הוא משמעותי בעולם הטבע כמו גם בחברה האנושית, ברור שהמבנה הרבה יותר מסובך. לצורך כך הגדיר דוקינס את המושג של מֶם. מם הוא מעין גן רוחני, והוא לא חייב להיות מבנה ביולוגי. הוא יכול להיות מילה או מבנה של שפה שלמה, הוא יכול להיות שיר או אופנת לבוש.

ברור עתה שאנו לא לבדנו. בתוך שדה האכפתיות הזה נמצאים לא רק אנחנו (או הגנים שלנו) מצויים גם אינטרסים אחרים. כך אפשר להסביר מדוע לעיתים נראה שבני אדם מקבלים החלטות לא רציונאליות או מוסריות, ולפעמים אפילו אובדניות. אך אם נמשיך את קו המחשבה בכיוון הזה, ננחית את מכת המוות האחרונה על מודל שדה המוסר המרכזי, שבטבורו האדם היחיד:

בני אדם כפרטים כלל לא משחקים תפקיד בשדה המוסר המסובך שמציע המודל הזה! הם חיים את חייהם ומחליטים את החלטותיהם ע"פ ציווים גנטיים או לפי מערכות ערכים חיצוניות, ולכן המאבק הוא תמיד בין גנים וממים, ובני האדם משחקים תפקיד רק ככלי שרת במאבק רב הפנים הזה, ולעיתים אף נפשם שלהם היא שדה קרב בין מערכות ערכים שונות.

ברגע זה יקומו מספר קוראים כנשוך נחש ויזעקו את חסרונו של הרצון החופשי במודל. אינני מתיימר לפתור באבחת מקלדת את הבעיה הפילוסופית המכובדת שמטרידה את מנוחתנו. אומר רק שלצורך המודל הזה, פתרון הבעיה אינו מעלה ואינו מוריד. אדם מכריע הכרעה ערכית. כלפי חוץ, אנו רואים את תוצאות ההחלטה שלו כמעשים. את שהתרחש בנפשו פנימה, אם הסיבות היו הכרעה מתוך רצון חופשי (יהיה טיבו של זה אשר יהיה) ואם יהיו הם ניצחון של מערכת ערכים אחת על השנייה מסיבות שיכולות להיות דטרמיניסטיות, ואולי מתוך איזה תהליך אקראי, אין הדבר משנה, כי החלטתו של האדם היחיד מושפעת גם מן הזולת ומתמצעת במספרים גדולים לתהליכים שנשלטים ע"י הדינאמיקה של שדה מוסר גנטי-ממטי. עשויים להיות יחידים שנמצאים בעמדות השפעה, שם להחלטה אישית יכול היות משקל רב על מהלך ההיסטוריה, אך גם שם, תהליך קבלת ההחלטות הפנימי לא משנה לתמונה הכללית. אפשר לומר, לכאורה, שאם ההחלטה אינה מתבצעת מרצון חופשי טהור, אזי המודל המוצע יכול, באופן תיאורטי, להיפתר אנאליטית ולהציע חיזויים למהלך ההיסטוריה. אך אפילו אם הדבר כך (שוב, מבלי להיכנס לבעיה הפסיכו-פיזית כבדת המשקל…), ואפילו אם אפשר יהיה אי פעם לבצע בדרך כלשהי מתמאטיזציה של תהליכים ממטיים, המערכת הזו מורכבת בסדרי גודל יותר ממזג האוויר של הפלנטה או ממוח אנושי בודד, ורגישה יותר מדי לתנאי התחלה (צמתי החלטה של יחידים), ולכן מושפעת מתהליכים כאוטיים, מכדי שאפשר יהיה אי פעם אפילו לחלום לפתור אותה ולו בקירוב.

אז תשכחו מפתרונות קסם. כל מה שתואר למעלה הוא רק ניסיון לתאר את מורכבות העניין, ולנטוע בנו איזו ענווה, לפני שנחזור לדון בעניינים האקטואליים בחלק הבא של המאמר.

כמה הערות נוספות: שימו לב שהמודל הבא אדיש לשאלות של מוסר מוחלט, צדק מוחלט, אמת וקיום האל. אפשר להוסיף את כל אלא כממים נוספים או כאילוצים למערכת. ההנחה היחידה היא קיומה של דינאמיקה אבולוציונית בעולם (רוחנית וחומרית).

יתכן באמת שמם אחד צודק והשני טועה (למשל, שכברת ארץ זו באמת הובטחה לעמנו ע"י ישות טרנסצנדנטלית, ולא לעם אחר), אך אין זה משנה את הדינאמיקה האבולוציונית של המאבק, אלא אם כן אותו אל מתערב ומשנה את תנאי המודל.

 

3. מוסר כפול ומוסר משולש

ובכן, מה המסקנה הערכית מהתיאור האקדמי שהוצג לעיל? אין, ולא יכולה להיות. אם אנו מאמינים במערכת ערכים חיצונית לנו, אנו יכולים לדבוק בה. אם לאו, עלינו להכריע בעצמנו במסגרת העולם אליו הוטלנו (על אילוציו המקריים, כמו העובדה שנולדנו יהודים וכו').

אך יחד עם זאת, טוב יהיה אם ננסה להכיר את השדה הזה שסביבנו, ונעריך את מורכבותו, כמו שנאמר, הניתוח האובייקטיבי הוא רק כלי, ואינו מספק תשובות ערכיות והוראות פעולה.

כמובן שהדיון הנ"ל הינו רק קצה במזלג. אפשר להמשיך להרחיב ולהעמיק את הדיון בדינאמיקה הממטית, בתהליכים אבולוציוניים ובתורת המשחקים, אך זה העמקה זו מיותרת כרגע, מכיוון שדיונים אלה עדיין יניבו מודלים איכותיים ולא כמותיים, שלא נושאים עימם פתרונות מוחלטים. מטרת הדיון הייתה לגרום לנו להימנע ממתן תשובות פשטניות למצב, כמו:

"הערבים מבינים רק כוח"

"יצאנו מעזה, ותראו מה קיבלנו. מכאן שאם נצא משטחים נוספים זה מה שיהיה"

או באותה מידה:

"כל מה שקורה עכשיו זה באשמת הכיבוש"

"אנחנו צריכים לחזק את אבו מאזן והכל יהיה בסדר."

אז מה עלינו לומר? 'המצב כל כך מורכב, שאי אפשר לדעת מה לעשות'?

לא ולא. אבל עתה, לאחר שהבנו שהזולתנות והאנוכיות הן שתי פניו של אותו שדה, ושתיהן הכרחיות לכינונה של חברה, אפשר לחזור לקבל החלטות שקולות יותר, ולא להיסחף לסטריאוטיפים של "יפי נפש" לעומת "צמאי דם". מכיוון שהבנו שאי אפשר באמת לדעת מה לעשות, חזרנו לקו האפס מצוידים במצפון העירום, ואולי בתקווה שאפשר יהיה לנתח כמה טיעונים לכאן ולכאן בעזרת כלים ברי ביסוס, כמו למשל ההיסטוריה.

מסתמנים, אם כן, שני סוגי מוסר, אותם אני מכנה המוסר הכפול והמוסר המשולש.

המוסר הכפול גורס שעם ישראל טוב מהערבים, ולמעשה הפלשתינאים הם עם נחות ו/או אלים שלא יכול להגיע איתנו לשלום.

זהו כמובן טיעון גזעני (במיוחד אם במקום פלשתינאים נכתוב ערבים), אך יושר אינטלקטואלי אמיתי לא יעצור כאן. לוגית, יכול להיות שפסוק כזה מתקיים במציאות. (כמו שהטיעון שכל הכושים הם שחומי עור לכאורה גזעני, אך עם זאת נכון ואף טאוטולוגי).

נפרק אותו לגורמים, אם כן.

ההנחה הראשונה עליה עומד הטיעון, הוא שהפלשתינאים הם עם אחד בעל תכונות אופי פחות או יותר אחידות. טיעון זה לא יכול להיות נכון לגבי שום עם, לא כל שכן כלפי עם שנמצא בתהליכי התהוות (ולאחרונה גם התפצלות) כמו העם הפלסטינאי. כבר דובר רבות על ההבדלים בין אנשי הגדה לרצועה, על ההבדלים בין המשכילים לפשוטי העם, חילוניים ודתיים. הפיצול בין החמאס לאשף חשף באופן מובלט וברור את הגוונים הפנימיים של הציבור הפלסטיני.

אדרבא, יש הבדלים תרבותיים גדולים בינינו לביניהם, אפילו בהשוואה גסה.

יציגו אז לפנינו את ההתנהלות הרצחנית של אנשי החמאס, את ההוצאות להורג ללא משפט, ואשר לצרף דוגמאות רבות מספור של מעשי לינץ' וטרור שהיינו עדים להם, לצערנו, בשנים האחרונות.

אך שימו לב: גם ישראל ביצעה רציחות ללא משפט, אך הן נעשות בלילה, באופן סטרילי, על ידי טיל, ומכובסות באופן לשוני להיות "סיכול ממוקד". כאשר יש "נזק היקפי" של ילדים וחפים מפשע, אנו אומרים שהאשמה היא על הטרוריסטיים שמוצאים חסות בתוך אוכלוסיה אזרחית. כמובן שהמחבלים המתאבדים יכולים לטעון את אותו דבר. ובמקרה שהלוחמים (סליחה: מחבלים) שלהם נעשים מיומנים מספיק כדי לתקוף מטרה צבאית ולקחת בשבי חייל שהוא בעינם כובש, אנו מכנים זאת חטיפה. למרות שהם אינם אזרחי מדינתנו, אנחנו מעמידים אותם למשפט.

אפשר כמובן לטעון שהם עברו על החוק הבינלאומי, אך זכרו מי כתב את החוק הבינלאומי: מדינות מבוססות וחזקות, שמגדירות את חוקי הפעלת הכוח לפי ראות עיניהם.

ובכל זאת, האם אנחנו טובים יותר מהם? כנראה שכן –  אבל רק משום שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו את זה מבחינה צבאית. כל עוד אנחנו מספיק חזקים והטכנולוגיה שלנו מתוחכמת מספיק על מנת לעשות "עבודה נקייה", ודאי שאנו מעדיפים לעשות את זה. אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאם היה מגיע קוסם ומציע לערבים להקיש באצבעותיהם ולגרום ליהודים להתפזר בשקט מארצם, רובם – למעט כמה פנאטים תאבי רצח ביניהם – היו מאמצים פיתרון זה ברצון. גם אנחנו, במקרה של סכנה קיומית אמיתית, לא נהסס להשתמש בתקיפה מכוונת של אוכלוסיה אזרחית – באמצעות נשק גרעיני.

ההבדלים המוסריים, אם כן, נגזרים מהאפשרי ולא רק מהרצוי בעיני שני העמים.

כמובן שהעיוות המרכזי מטיעון המוסר הכפול הוא שמכיוון שהפלשתינאים שונים מאיתנו, אז הם הופכים מותרים מבחינה מוסרית, לא רק הפרטים שביצעו מעשה זה או אחר, אלא כולם. הטיעון החוזר הוא שעד היום טיפלנו בהם בכפפות של משי מגוחך גם הוא גם נוכח העובדה שמאות פלסטינאים נהרגו בידינו בשנים האחרונות, רבים מהם "בלתי מעורבים" וגם במהלך המבצע שעדיין מתקיים עם פרסום שורות אלה.

אבל הטעות המרכזית שעומדת ביסוד הטיעון הגזעני היא עיוורון היסטורי מתמיה ממש.

האם אתם יכולים להצביע על איזשהו עם שהוא חף מאלימות? האם העמים האירופיים המעודנים שאנו נמצאים איתם ביחסים כל כך טובים לא שחטו אלה את אלה במשך מאות שנים? האם לא ניסו לחסל גם את עמנו? האם האמריקאים, ידידנו הגדולים, חוסכים את שבטם ממדינה שעומדת בדרך של האינטרסים שלהם, יהיו אלא צודקים או לא? גם הם, כמונו, עושים זאת ממרום עליונות טכנולוגית שמאפשרת להפעיל את הכוח באופן מדויק ונקי יותר (יחסית) מהחמוש הממוצע ברצועת עזה, אבל גם להם לא חסרים שבבים שניתזים לכל עבר כתוצאה מהפצצה לא מדויקת או חיילים ש"הגדילו ראש".

כשנלחמות חמולות ומיליציות, זה נראה שונה מהתנהלותו של צבא מסודר, ממושמע ומצויד במיטב הטכנולוגיה, אבל כאן ההבדל בין העמים הוא בקדמה התרבותית ולא בעליונות מוסרית. מדינתנו מלאה ברוצחים וחוליגנים, אך רובם לא מגויסים: הם נכלאים או נשארים בשולי החברה. אנו יכולים להרשות לעצמנו לגייס את הטובים ביותר ולשלוט בהם באופן יחסי. מדובר בארגון מוצלח יותר ולא בהבדלי מנטאליות. ההבדל בין הרצחנות המלוכלכת ליכולת להפעלה נקייה של כוח הוא פונקציה של ארגון מוצלח, וזה, בתורו, יסודו בתהליכים כלכליים, פוליטיים, אקדמיים וכו', שנטועים בדינאמיקה הסבוכה שהוצגה בחלק הקודם. משטר מאורגן יכול לנסות להשתמש באלמנטים עבריינים או רצחניים בתוך הארגון כדי לקדם את מטרותיו. כנראה ששיטה זו נזנחה לא מפני שהיא "בלתי מוסרית", אלא מפני שהיא הובילה לכישלונות (ראו את המקרים של מרדכי קידר ואברי אלעד במוסד הישראלי), או אפילו לחורבן (למשל במשטר הנאצי).

טיפלנו, אם כן, בטיעוני המוסר הכפול, אך מה לגבי המוסר המשולש?

טיעונים אלה רואים בכל הפעלת כוח משהו בלתי מוסרי. מתוך זולתנות בלתי מוגבלת, הם רואים במדינת ישראל למשל, שהיא כאמור לעיל בעלת עליונות צבאית, אחראית בלעדית לכל המתרחש בשטחים הכבושים, גם אלה שהתפנינו מהם. למרות שהעליונות הצבאית הישראלית אינה הופכת אותה לכל יכולה (בין השאר בשל מגבלות מוסריות או תדמיתיות), הופכים אותה טיעוני המוסר המשולש לאשמה תמיד. הטיעון הגזעני מועמד כעת על ראשו: הערבים הם כעת תמיד המסכנים, הצודקים, ואנו תמיד נהיה בתפקיד הקלגסים חסרי הלב. הבעיות בגישה פשטנית זו דומות לבעיות שבגישה הקיצונית הקודמת.

מדינת ישראל אינה ישות שוויונית לחלוטין מעצם הגדרותיה הבסיסיות. אזרחיה הערבים והיהודים שמזדהים איתם מהשמאל הרדיקלי רואים בפעולותיה של ישראל בעזה כהמשך של מדיניות גזענית. אם מתוך קומוניזם נאיבי, ואם מתוך לאומיות ערבית במסווה, הם קוראים ל"מדינת כל אזרחיה" סימטרית לחלוטין. הם כמובן מתעלמים מהעובדה שהשוויון הזה לא יאומץ בשום מקרה על מדינות ערב השכנות, ובטח לא על ידי הארגונים האסלאמיים. במקרה הזה, ההתנגדות למלחמה אינה אלא כלי נשק במלחמה עצמה. התנגדות למלחמה באשר היא אינה מוסרית בדיוק כמו תמיכה במלחמה לשם מלחמה, משום שהיא מפקירה את המערכה למישהו אחר. למעשה, כל המדינות נמצאות במלחמה כל העת, מה שמשתנה הוא רק המרחק, במרחב ובזמן, של החזית. וזו הבעיה העיקרית של המוסר המשולש: הוא צבוע, הוא טפילי, הוא כורת את הענף עליו הוא יושב. מדינות מערב אירופה שמבקרות את התוקפנות והעוצמה הצבאית האמריקאית, למשל, התפתחו ושגשגו בשישים השנה האחרונות רק תחת המטרייה של אותה עוצמה.

איך נשמרים, אם כן, מזולתנות או אנוכיות יתר בחברה שמתיימרת להיות חופשית ושוויונית מחד, אך שואפת להיות יציבה ובטוחה מנגד? כמובן שאין מתכון קסם, אך נראה לי שהשלב הראשון הוא להתבגר מהאידיאולוגיות הישנות (הלאומיות העיוורת מחד וההומניזם האוניברסאלי מאידך), ולהביט נכוחה על מרחב האפשרויות ושיטות הפעולה. השאיפה לזולתנות אוניברסאלית, חסרת גבולות, יכולה להישאר כאידיאל תיאורטי, אך נראה שלמען קיום חברה כלשהי, האידיאל הזה חייב להיות מושהה ועלינו להסתפק בצדק ושוויון יחסיים. הקריאה לזולתנות בחברה מסוימת יכולה להיות תכסיס אנוכי של חברה יריבה, אך חברה פתוחה וגמישה חייבת להיות פתוחה לכל הקולות על מנת להישאר חזקה. מנקודת מבט קרה לחלוטין, המוסר נראה לפעמים כמעמסה טקטית, אך הוא נכס אסטרטגי שלא יסולא בפז.

מודעות פרסומת

10 תגובות to “על מוסר כפול ומשולש”

  1. נינה Says:

    נראה לי שהרוב הדומם חושב כמוך. אני חושבת שאני שייכת לרוב הדומם אבל אדבר בשם עצמי. אני חושבת שמלחמה זה רע, שילדים מתים, כרותי גפיים, פצועים, מסכנים, זה רע. אני לא שמחה לאיד שערבים מתים ואני לא חושבת שזאת שעתינו היפה. אבל אני חושבת שאין דרך אחרת על מנת להגיד שאנחנו פה על מנת להשאר ולא ולהזרק לים ולא לחזור לפולין (או רוסיה, גרמניה, תורכיה וכו')
    אני לא אבחר בחד"ש בבחירות כי בעיני זאת יריה ברגל של עצמי וזאת הכרזה מטופשת וחסרת טעם בדיוק כמו שלבחור בגמלאים היה טפשי בעיני.
    אני בטח לא נושאת בשורות ואידאולוגיות. אני חיה במרכז השקט יחסית אבל מכירה אנשים מכפר עזה שחרדים לחייהם באופן יומיומי ואני חושבת שהם צריכים לקבל בטחון גדול יותר בחייהם. אני לא רוצה לוותר על הדיעה המוסרית שלי של מה טוב ורע ואני אמשיך לדבוק בה למרות שאני לא צועקת.
    לקיצוניים משני הצדדים יש דעות מוצקות והם לא עוצרים לחשוב אף פעם על משהו מלבד צידוק הדיעה שלם.
    אני לא נוהגת לכתוב תגובות על פוסטים שמדברים על המלחמה, משום כיוון שהוא אבל משהו אצלך גרם לי לברבר פה קצת. שחררתי, תודה.

  2. נינה Says:

    לא ראיתי שיצא לי סמיילי. זאת לא היתה הכוונה, למרות שעכשיו כשאני מסתכלת על זה זה מרכך משהו את מילותיי.

  3. יואב Says:

    אני מרגיש שהניתוח שהצעת כאן, עם כל היותו מרתק, לא הצליח להגיע אלי לגמרי.
    יתכן שהמשפט האחרון שלך מסביר לי למה. "נקודת מבט קרה" (גם אם זה נאמר בהקשר אחר).
    הניתוח כולו, מעצם היותו שואף לאובייקטיביות, הוא קר ומדעי. הטענה שבחירותינו המלחמתיות והמוסריות נובעות בין השאר מהאופן שבו ה"ממים" יוצרים את יחסי הכוחות שסביבנו, נמצאת בצד השני של הסקאלה שבה נמצאות תחושת הנקם, הסבל, הקבס או הגאווה. היא מנסה להסביר אותן מהצד, או מלמעלה, בניתוק רגשי, ובכך היא אולי נותנת הסבר אינטלקטואלי לעניין, אבל משאירה אותי, האדם הבודד, מול אותן התלבטויות. כי, מה לעשות, רובנו עדיין מסתכלים על המצב "מבפנים", וכל ניתוח של העניין חייב לזכור את ההסתכלות הזו, ולא רק לפתור אותה כתוצר של משהו או כסטטיסטיקה.
    העובדה שלא יכולה להיות מסקנה ערכית מהחלק הראשון של הדיון כן פוגעת ברלוונטיות שלו בעיני, כי היא מחזירה את שדה המערכת הפנימי שלי, לדעתי, למושגים ה"רגילים".
    ניתן לבחון את מערכת הערכים והבחירות שלנו גם בלי ללכת כל כך רחוק עד אשר הבחירות האלה הופכות להיות חסרות משמעות ברמה האישית. להיפך, אני חושב שצריך לזכור בצד את הדיון לגבי זולתנות ואנוכיות, אבל להגיע את ההכרעה הערכית בלי להשתמש במושגים הללו.
    יתכן שבמבט היסטורי מרוחק, או מנקודת מבטו של מישהו "מבחוץ" יש לזה ערך ברור יותר, אבל אני, כאדם אישי, צריך להכריע על מקומם של הזולתנות והאנוכיות בחיי ובמעגלים שלי, בזהירות והסובייקטיביות קרובה עד אימה, ובכך אני רואה את עצמי נכנס לתחומם של "האנושיים".

  4. של ברמן Says:

    נינה,

    גם לי בורח לפעמים הסמיילי המעצבן הזה כשאני רק רוצה לסגור סוגריים. אני בכלל ממשיל להתנגד בפאסיביות לתרבות הפרצופונים, נצמד בעקשות לאומנות העתיקה של המילים.
    מכל מקום, תודה שהגבת לפוסט המפלצתי, הארוך ביותר שפרסמתי עד היום.

    יואב,

    כן, זה ניתוח קר, שכלתני, ובודאי לא שלם. הייתי חייב אותו לעצמי כדי לנסות ולמצוא איזה קו אפס שממנו אני יכול לחזור ולהתייחס למציאות, אחרי שנקודות המוצא הישנות שלי (ימין/שמאל) התמוססו. אנסה לשוב לכך בעתיד.

  5. kavod Says:

    תודה רבה, מאמר מרתק.
    אני רק חושב שהאנוכיי הרבה פעמיים ירצה לעשות הכל על מנת שהאחר יהיה חופשי "ואנוכיי כמווהו" (וזה מה שאיין ראנד התכוונה להבנתי), או לא לרצות לחיות כלל בקבוצה/מדינה (ועל כן לראות כל פעילות מדינית -צבאית- כלא "טובה").
    הקולקטיביסט לאו דווקא ירצה לחיות במדינה שלא תגן בחירוף נפש על החברה בה הוא נמצא(כלומר יראה חברות אחרות כטיפלות או מסוכנות).
    או במילים אחרות אנוכיות ברמת הגן לאו דווקא גוררת אנוכיות ברמת הפרט>חברה וכו' (ולהפך) לפחות לא במובן הרחב.

  6. נינה Says:

    נכנסתי לראות אם כתבת משהו. באמת ארוך, אני מופתעת מעצמי שקראתי כזה אורך, אבל זה באמת היה מרתק.

  7. נדב Says:

    מאד מסכים איתך,
    מה שבאמת מפריע לי זו הצביעות של שני הצדדים,
    התומכים במלחמה וב"להרוג את כל הערבים" כי הם "רוצים להרוג אותנו" – אבל הרי גם אתם עכשיו ביקשתם להרוג אותם? אז למה תבואו אליהם בטענות?
    אז תתחילו עכשיו ויכוח מי רצה להרוג את השני קודם…

    ואלו שרואים בכל אקט אלים דבר פסול ואוטומטית מצדיקים את החלש.
    למקרה זה, שבו יש קבוצה קיצונית שפירשה את הקוראן ואימצה כאידיאולוגיה להחריב את מדינת ישראל, אין פיתרון כדיאלוג, ניתן להגיע לדיאלוג משותף עם מישהו שחפץ חיים כמוך ומוכן לקבל אותך בתנאי כזה או אחר.
    הדרך היחידה בה הקבוצה הקיצונית הזו תקבל אותך היא באופן זמני על מנת שבהמשך הדרך כאשר היא תתחזק, היא תוכל לממש את האידיאולוגיה שלה.

    בסופו של דבר האמת נמצאת באמצע, והקיצונים משמאל ומימין שלנו ושלהם יותר עסוקים בעיוות המציאות מאשר בניסיון להבין את הצד השני.
    אף אחד לא טורח לעצור ולהקשיב…
    הרבה יותר קל לצעוק ולזרום עם הרגש המתלהט.

  8. אמיר Says:

    אכן, פוסט ארוך וכבד. אבל מסקרן. כאשר קראתי, לא יכולתי שלא לחשוב האם ההסבר שחצבת עם קרדומי הזולתנות והאנוכיות מספק אותך, וכנ"ל לגבי המוסר על ריבועיו. מן הסתם כבר ענית על שאלה זו, אבל אני סקרן: פחות משבועיים לבחירות, האם הפוסט הקר והאובייקטיבי עזר לך להחליט למי ממועמדי הפלקט אתה נותן את קולך, או שבאיזשהוא מקום שחררת קיטור (קר ורציונאלי, כמובן) כדי להצדיק החלטה שכבר לקחת מזמן?
    בכל מקרה, אני מאד מעריך את המאבק הסיזיפי שאתה מנהל, בניסיון להסביר להנהיר ולהכיל את המציאות חסרת התוחלת ועמוסת המשמעויות.
    לדעתי, בסופו של דבר, אנשים נוהגים כאילו מישהו אמר "בסופו של דבר" וציפה מהם לבחור בכיוון, בדרך, במימד מוסרי. הכוח החברתי המגולם ברעיון "השורה התחתונה" הוא כח של ריאל פוליטיק, של החלטות פרגמטיות, אפילו אם תומכות בהן אידיאולוגיות או ברירות מחדל.
    יש לי מספר תהיות: אתה טוען כי יש להתבגר מהאידיאולוגיות הישנות של הלאומיות. לכשעצמי, השתעשעתי ברעיון של השוואה בין לאומיות ופתולוגיה נפשית כבר מזמן, אך אני חושב שהלאומיות שאנו חווים כיום אינה אנכרוניסטית, אלא תוצר חדש חדיש ומחודש של הגלובליזציה (ימח שמה).
    הלאומיות אינה העבר המזנב בקידמה, אלא היא העתיד שלנו, עתיד של "הגדרה עצמית", של "אתניות אותנטית" , ושל זהות המתגבשת מתוך לעומתיות.
    מעבר לכך, אתה טוען כי יש להתבגר. מי אמור להתבגר? ואנא, אל תשלול את שאלתי כשאלה הנגועה בקונקרטיזציה. התבגרות היא תהליך שקורה לנו בעל כורחנו, אך כדי להשלימו אנו צריכים לקחת בו חלק פעיל. האם אתה חושב שאנחנו נמצאים בשלב אינפנטילי בהתייחסות לסכסוך?

  9. של ברמן Says:

    אמיר,
    תודה ששרדת רשימה ארוכה וכבדה זו (ואני מצפה בקוצר רוח לגרסא הערוכה שאמורה להופיע ב"אייל הקורא" בקרוב), שפורסמה בצורתה מתוך הכרה שפשוט לא תהיה לי אנרגיה לערוך אותה לרמה הראויה.
    כתשובה חלקית לשאלתך (לגבי ההשפעה על דעתי), אקדים ואומר שרוב רובו של המאמר נכתב לפני מעל שנה, והמתין, לא גמור, לגאולת הפרסום. לאחרונה החלטתי להשלימו ולהוציאו, תוך התאמה אקטואלית, שחדי העין יבחינו בתפריה.
    היטבת להגדיר את המאמר כמתן ביטוי לחיפוש שלי, או לנסיון ההנהרה של המציאות, מבלי להיתפס להסברים המיידיים, הרגילים. זו לא רק הוצאת קיטור, אלא נסיון לניסוח מסודר של מחשבות מתוך כוונה כנה להסיק מסקנות, למרות שדיון עם יושר אינטלקטואלי לעולם לא נסגר לחלוטין. זו אינה הוצאת קיטור, מכיוון שרשימה כזו דורשת ממני מאמץ גדול, וכאמור, לקח לי המון זמן לפרסם זאת, וגם כעת איני שלם לא עם הניסוחים והצורה ולא עם המסקנות.
    מבחינת דעתי הפוליטית: אני מאמין גדול בדמוקרטיה, ואני חושב שזה לא מקרי שהדמוקרטיה היא אישית-ייצוגית. דווקא היום מדברים על "מות האידיאולוגיות", ואני לא כל כך רואה את זה. הבחירה שלי היא בסופו של דבר באנשים, או בקבוצת אנשים, שאני מרגיש שתייצג אותי הכי טוב, ותתפקד (בעיקר לגבי מומעד לראש ממשלה) הכי טוב בעיניי, והמצע והדעות הם חלק מזה, אבל לא הכל.
    לגבי "להתבגר מהאידיאולוגיות":לכל אחד הייתה ותהיה אידיאולוגיה. אי אפשר באמת לבנות חברה ללא נטיות תרבותיות וערכים (קיומה של שפה, למשל, מחייב זאת). מה שהייתי רוצה לראות יותר, אולי, הוא דיון ער באידיאולוגיות, תוך מודעות לקיומם. לכאורה, אופי הדיון הפוליטי היום, שמתייחס אל הפוליטיקה כאוסף קר של אינטרסים (דיון שהנציג הבולט שלו הוא רביב דרוקר) הוא יותר אותנטי, אבל הוא הוא חשוב רק אם הוא מקעקע את הפוליטיקה ככזו ולא מנציח אותה על ידי סיקור קר.
    כמובן שבסופו של דבר הדמוקרטיה עובדת כמנגנון, ולא מתוך הסתמכות על האחריות האישית של הפוליטיקאים או שלנו, אבל דיון אמיתי וענייני יותר בסוגיות המהות שקובעות הן את התנהגותה של מדינתנו והן את אופייה יכול לייצר חברה טובה וחזקה יותר, גם אם דיון זה לעולם לא יתכנס.
    לא עניתי על הכל. אשתדל לחזור ולהרחיב בהמשך.

  10. יאיר Says:

    אני קורא את הפוסט הזה אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה.
    המאמר מרתק, והניתוח של המוסר הכפול והמשולש מבריק.

    מעניין שבמבט לאחור ה"תמיכה הרחבה" של הציבור הישראלי במבצע נראית מעט מזויפת.
    אולי אפילו חלק ממנגנון "ממי" של התגייסות קולקטיבית שמטרתה להכשיר את הקרקע למהלך שאיננו מוסרי בעליל.

    אני חושב ש"טוב" ו"רע" הם סמלים שאנו משתמשים בהם על מנת לתאר את החוויה המודעת הבסיסית ביותר. "משיכה" לעומת "דחייה". המקום אליו אנו רוצים להגיע לעומת המקום ממנו אנו רוצים להימלט.

    ה"טוב" וה"רע" מתעצבים כחלק מחוויית הקיום.
    אנחנו מגבשים את תפיסתנו לגבי שני המושגים הללו כתוצאה מהחוויה האישית : מישהו הרביץ לי וזה גרם לי להרגיש "רע" – לפיכך אלימות היא "רעה".

    המוסר הבסיסי (טוב לעומת רע) הוא אמת אוניברסלית מכיוון שכולנו כפופים לאותם החוקים של דחייה ומשיכה.

    אנו משתמשים בנימוקים משכנעים מאוד על מנת להוכיח כי יציאה למלחמה היא לעיתים מוסרית יותר מההימנעות ממנה, כי ישנו צידוק מוסרי להרג של אנשים (בין אם חפים מפשע ובין אם לא).

    והשימוש באותם נימוקים לוגיים על מנת לתת הצדקה למלחמות הוא מה שמאפשר מלכתחילה את קיומן. אותו צידוק "מוסרי" ששימש אותנו כאשר החלטנו לפתוח במבצע "עופרת יצוקה" הוא בבסיסו אותו טיעון בו משתמש החמאס כהצדקה לירי הקסאמים.
    ככלל, לכל סוג של עוולה מתלווה תמיד הסבר מנומק המכשיר אותה (מדהים איך אנחנו מרגישים בצורה מדויקת כל כך מתי מה שאנחנו עושים הוא "רע" כך שאנחנו אף פעם לא שוכחים להצדיק את עצמנו).

    ואולי "שדה האכפתיות" שלנו הוא אחיד (בבסיסנו אנחנו קומוניסטים קוסמפוליטיים), ואותם "ממים" חברתיים ותרבותיים שהתפתחו עם השנים מורידים את מפלס האמפתיה באופן מלאכותי?

    מוסר אמיתי בעיניי איננו כפול או משולש, הוא קו ישר שמחבר בין שתי נקודות, טוב ורע.
    אנחנו לא באמת זקוקים ללוגיקה על מנת לקבל החלטה, מכיוון שהרגישות הבסיסית ביותר שלנו היא האבחנה בין שתי הנקודות הללו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: