מלחמת לבנון השנייה, זהות פוליטית ותורת המשחקים

(רשומה זו נכתבה בשלהי מלחמת לבנון השנייה, והיא מובאת לפרסום באיחור. כמובן, שהניתוח העקרוני, ולמצער, גם המציאות המדינית-בטחונית באזורנו לא השתנתה הרבה מאז, ולכן הדברים ודאי עדיין רלוונטיים).

בעוד התותחים עדיין רועמים, ופרטי ההסכמים שייחתמו ומניין ההרוגים עדיין לוטים בערפל, אנסה במאמר זה לעשות משהו לא מקובל, ולהסתכל על מאורעות הימים הסוערים הללו בפרספקטיבה רחבה יותר ולנסות, אם אוכל, אפילו ללמוד משהו.
הלהג התקשורתי האינסופי סביב הלחימה בצפון צורם כמעט כמו תמונות ההרוגים וממראות ההרס בלבנון. החצייה של ישראל לאזור שנמצא תחת מלחמה ולאזור שנהנה משגרה כמעט רגילה, הביא חלק גדול מהעם (לא זה שממש עסוק כעת בלחימה או בעשייה אמיתית, ואין לו פנאי לשפוך את תלונותיו במגוון אמצעי התקשורת) לפתח מנטאליות של אוהדים ביציע: הם משיאים עצות למאמן, צורחים על השחקנים, מחווים דעה על משלח ידה של אימו של השופט, ומתמירים את תפיסת עולמם ומצב רוחם לפי כול שער או החמצה. המדהים מכול הוא הרגשת ההפתעה המלאה מכול מה שמתרחש. לאו דווקא מהמלחמה הזו ספציפית, אלא מכול הסיטואציה של מלחמה בכלל, כאילו אינם חיים במדינה שעברה כל כך הרבה מלחמות ושפך דם, וכאילו אין ההיסטוריה האנושית כולה (אם תרשו לי להפליג מעט בהקשר) אלא שרשרת של עימותים, משברים, טעויות וכאב. בועת העולם המודרני הנוח, החף (יחסית) ממלחמות ומחלות אינה מובנת מאליה והוקמה אחרי אלפי שנים של תרבות אנושית ומאמציהם וגאונותם של אלפי אנשים שהקולות הצווחניים נוטים להתעלם מהם, ולזעוק כמו תינוק שהצעצוע נלקח ממנו. בפרספקטיבה הסטורית, שום דבר דרמטי או יוצא דופן לא מתרחש כעת במזרח התיכון, רק עוד חצי שורה בדברי ימי העולם. אפילו מבחינת מדינת ישראל, אין המשבר הזה בדבר סכנה קיומית (לפחות כרגע, כל עוד עוד אין לאיראן פצצה גרעינית). אך האם זה אומר שעלינו לקבל על עצמנו גורל אכזר זה כמו שהטיפו לנו חכמי הסטואה? לא ולא! כל אותו מאמץ להקים את התרבות האנושית שאוזכר לעיל היה מתוך אי-קבלה של גורל של קושי, חולי והרס. הסדר החברתי המודרני, הרפואה והכלכלה המודרנית המושמצת כל כך, הם הישגים שיש להכיר בהם ולהודות עליהם יום יום, אך יחד עם זאת להבין את משמעותם והבעייתיות שלהם.

 

זהות פוליטית

מבין צווחות האוהדים אפשר להבחין בכמה סיסמאות החוזרות על עצמן, סיסמאות שבאופן עקבי ממשיכות לשמר תבניות חשיבה פשוטות בקשר לדרכי הפעולה הרצויות העומדות כעת לפני המדינה. מדהים לראות באיזו קלות ההתלהמות הטוקבקיסטית מוכנה בהינף יד להקריב את בניהם של משפחות אחרות, שלא לדבר על כל צלם של אנושיות בו מתגאה המדינה הזו לטובת מתקפה רבתי (כנסו בהם!) שלא ברור אם תוצאותיה אכן ישפרו את המצב, ולעומתם, המתפקדים אוטומטית בצידו השני של המתרס הפוליטי המסורתי, אינם מבינים מדוע בכלל אנו נלחמים, אם אנו יכולים פשוט להפסיק ולדבר, לא כן? למותר לציין שאף אחד מהצדדים אינו תופס את מורכבות המצב, ומנסה פשוט למשוך את העגלה בכיוון איזושהי תדמית מציאות פשטנית שיש לו. על אנשים חושבים, לא כל שכן על אנשים הנמצאים בצמתים של קבלת החלטות מוטל לחשוב מעט מעבר לססמאות הללו.
כאן המקום לעצור ולשאול שאלה מוזרה משהו. מדוע בעצם אנשים מגדירים עצמם פוליטית? מהי בעצם זהות פוליטית. בישראל אתה מוגדר פוליטית באופן חד כימני או שמאלני בדיוק כפי שאתה מוגדר מגדרית. ישנם, כמובן, מדרגים של אפור ("קיצוני" או "מתון"), אבל בסך הכל. הדבר כל כך מאפיין את החברה, עד שזה נראה כמעט כמובן מאליו, אך זה ממש לא כך, שכן זהות פוליטית, בבסיסה, היא אמונה באסטרטגיה מסויימת של התנהגות ובסדר עדיפויות ערכי. סדר העדיפויות הערכי יכול לקבוע את האסטרטגיה, כמו במקרה של אנשים המאמינים באל, אבל במקרה של הבדלי זהויות פוליטיות בין אנשים מרקע דומה, חילוניים, בעיקר, סולם הערכים דווקא נגזר מאסטרגיית ההתנהגות העדיפה בעיני בעל הדעה. בניתוח גס, אנשי ימין, הרואים את העולם החיצוני כמקום מסוכן שלא ניתן לתת בו אמון, ימהרו להוריד בדרגה את קדושת החיים בעוד אנשי שמאל השמים את מבטחם באסטרגייה של שיתוף פעולה ישמרו על ערך קדושת החיים בראש הסולם כל העת. בהכללה גסה, שני צידי המתרס ישתדלו להצדיק את ראיית עולמם תוך שימוש בהכללות גסות ("ערבים מבינים רק כוח" מחד או "כולנו בני אדם, כולנו דומים ורוצים לחיות" מאידך). אך למרות שמובן לכל שהמציאות מורכבת יותר, הם אינם טורחים לנתח ולשנות את דעותיהם כלפי דרך הפעולה המומלצת לקבוצה, אלא עושים זאת מתוך ביצורי הזהות הפוליטית שלהם, מבליטים תמיד את העובדות התומכות בעמדתם לצידוק חוזר ונשנה של תפיסת העולם המונוליטית שלהם, למרות שבחייהם הפרטיים הם יכולים לפתח אופני התנהגות מורכבים בהרבה מדעתם הפוליטית המורכבת מאוסף סיסמאות חבוטות שקיבלו בהשאלה מהמחנה אליו הם משתייכים. הרוכל בשוק, (וסלחו לי על ההכללות הסטריאוטיפיות כשלעצמן בדוגמא זו), יכול לפתח התנהגות מורכבת מאוד בניהול העסק שלו. הוא יודע שיש אנשים שניתן לתת בהם אמון ויש כאלה שלא, הוא יודע שיש סיכונים שצריכים לקחת, ושמחירי הירקות משתנים כל העת ויש להסתגל לכך ולשנות את טקטיקות השיווק שלו (על ידי מציאת חרוזים חדשים לירקות הרלוונטיים עבור קריאותיו לבאי השוק ברמקול), אך למרות זאת, בעולמו הפוליטי, הכול פשוט. כל הערבים הם אותם ערבים, והים, ידידיי, הוא אותו הים.
לעומתו, עורך דין צעיר מצפון העיר יכול גם הוא לחוות גם את מורכבותו של העולם דרך משלח ידו. הוא יודע שיש אנשים כנים וישרים כסרגל, עד לרמה בלתי שפויה ממש, ויש נוכלים שיתקעו סכין בגב היד שהאכילה אותם ברגע שניתנת להם הזדמנות. למרות זאת, יכולה להכתיב לו הזהות הפוליטית שלו ראייה פשטנית למדיי של המציאות, הניזונה מחלומות פסטיגליים כמעט בדבר שלום אזורי בר קיימא הנמנע מעימנו רק בגלל קומץ קיצוניים שמפריעים לכולנו לשתות את הקפה שלנו במסעדה האופנתית סמוך לחוף הים.
מדוע, אם כן, אנשים מאמצים לעצמם זהויות פוליטיות פשטניות בשעה שהם יכולים לתפקד בסביבה כל כך מורכבת בהצלחה? לשאלה זו שתי תשובות. התשובה הראשונה טמונה כבר בגוף הדוגמא שהובאה לעיל, ונובעת בעצם מכל הטיעון שלי עד עתה, שהיה, כפי ששמתם לב, סטריאוטיפי כשלעצמו, והשתמש בהכללות, פשוט מכיוון שלא הייתה לי ברירה. הניסיון לתאר מציאות מורכבת בצורה מדוייקת לפרטים אינו אפשרי (במקרה הזה, את תופעת הזהות הפוליטית), והשימוש בהכללות מושכלות הוא כלי מקובל על מנת להתחיל ולתפוס את העולם. מכאן אפשר לחתור להכללות מפורטות יותר, תוך נסיון למצוא הגיון במערכת ולטעון טיעון. צביעה זו של העולם תוך "יציאה מהקווים" כל העת אינה רק מנת חלקם של מדעי החברה, היא הגישה המקובלת של המדעים כלפי העולם, גם של אלה המתקראים "מדוייקים", שם הכללה גסה נקראת "קירוב מסדר ראשון" (first order approximation).

הסיבה הראשונה, אם כן, שאנשים מחזיקים בדעות פוליטיות דוגמטיות היא פשוט כי המציאות הפוליטית המקיפה אותם, אך הם אינם מעורבים בה באופן יום-יומי וגם אינם מתעמקים בה, היא פשוט מורכבת מכדי שיקדישו אליה מחשבה, לא כל שכן יעדכנו אותה שוב ושוב עם המציאות המשתנה.
כמובן שישנם עריקות מצד לצד, "יציאות מהארון" של שמאלנים לאחר אירועים קשים ("אתם צודקים, אי אפשר לסמוך עליהם"), או התמתנות של איש ימין לאחר פריחה מדינית ("אולי אתם צודקים, נמאס מן המלחמות"), אך תמיד היא נתפסת כמעבר פאזה חד-כיווני בין שתי הדעות היחידות שמוצעות לנו במרחב, אולי זאת מכיוון שכל כך הרבה מן הזהות האישית והחברתית של כל אחד מאיתנו נגזרת מן הזהות הפוליטית שלנו (אז מה, עכשיו אני ימני/שמאלני? מה זה אומר עליי? אני צריך להתלבש אחרת? להחליף חברים?).
הסיבה השנייה היא שכפרטים בחברה אנו חלק מגוף גדול מאיתנו, ואין משמעות לדעה מורכבת או משתנה. באופן רשמי אנו נדרשים להכריע רק פעם בארבע שנים, ולכן אין משמעות לשינויי דעה קצרי מועד, ובכל מקרה אנו מנסים למשוך את העגלה בכיוון כלשהו, גם אם דעתנו לא שלמה עם הכיוון הזה.

 

תורת המשחקים במרחב המזרח תיכוני

KRISIS ביוונית היא החלטה, ומעניין שמילה זו התגלגלה באנגלית להורות על משבר. משבר הוא הזמן בו צריך לקבל החלטות, בו אין ברירה אלא להחליט מכיוון שגם לחוסר החלטה משמעות הרת גורל. מלחמה היא משבר שכזה, נקודת זמן בה כל שרשרת הנסיבות וההשפעות על מציאות חיינו במכלול הרבדים האישיים והפרטיים יכולים להיות מוכרעים ולהצטמצם לתוצאותיה של החלטה אחת. אולי בגלל עובדה זו, כה משכנעת היא האשליה שהזהות הפוליטית הפשטנית שלנו היא כלי נכון להתמודד עם הכרעות קשות שנתבעות מאיתנו בעת משבר שכזו.
תורת המשחקים היא תורה מתמטית שעשויה להעניק לנו זווית ראייה שונה דרך ניתוח כמותי של טקטיקות התנהגות וקבלת החלטות בסביבה משתנה. גם כאן עלינו לפשט את המצב המורכב לכדי מודל פשוט, אבל הרווח יהיה מבט מושכל מעט יותר על מצב העניינים.
אחד המשחקים הבסיסיים והמפורסמים שמשמש כמודל בתורת המשחקים הוא "דילמת האסיר". במשחק זה יושבים היריבים זה מול זה, וכל אחד מהם יכול להחליט לשתף פעולה עם היריב או לבגוד בו (למשל על ידי הורדת קלפים של שיתוף פעולה או בגידה). זה אינו משחק שיכול לספק הנאה באופן מעשי – אל תנסו זאת בבית! זהו רק מודל של תהליך קבלת החלטות הדדי. במודל שכזה, שיתוף פעולה ייתן נקודות לשני הצדדים, ובגידה הדדית תזיק לשניהם. אם זה היה סוף הסיפור, אפשר היה להסיק שמודל זה מנבא שלום עולמי מיידי בכל העולם. אך ישנה אפשרות נוספת. שמישהו מהשחקנים יחליט לבגוד במשתף פעולה. כאן המקום לציין שהשחקנים אינם יודעים את מהלך הצד השני עד לחשיפת ההחלטות שלהם. במקרה של בגידה צורמת שכזו, ירוויח הבוגד יותר משהיה מרוויח במקרה שהיה משתף פעולה, ומשתף הפעולה הנבגד נפגע קשות. חרף פשטותו, למשחק ווריאציות וניתוחים אינספור, ופרשנויות שונות מאמצות אותו כמודל למערכות יחסים בתחומים רבים כמו כלכלה, אבולוציה ומדעי החברה.
הנמשל הפוליטי הפשוט והמיידי הוא מאבק בין שני עמים על שטח, כמו זה שמתרחש באזורינו. שיתוף פעולה הדדי יכול להועיל לשני הצדדים, אך שיתוף פעולה מצד אחד (למשל ויתור על שטח) ובגידה מהצד השני יכול להניב תוצאות דומות לאלו המתוארות לעיל. בגידה הדדית (עימות), ימשיך להביא, סיבוב אחר סיבוב, להפסד לשני הצדדים, אך לא כזה גדול כמו שתניב בגידה במשתף פעולה.
המודל הפשוט של דילמת האסיר אפשר לנסות לבחון באופן נסיוני מהן אסטרטגיות משחק העדיפות יותר או פחות. בטווח הארוך. אסרטגיית משחק מזכירה קצת עמדה פוליטית. היא יכולה להיות דוגמטית (אני לא סומך על אף אחד, ולכן תמיד אשחק "בגידה"), או פרגמאטיות, כאלו התלויות גם במעשיו של היריב בסיבובים קודמים (למשל "מידה כנגד מידה" המפורסמת, שמנסה לשתף פעולה עד שהיריב בוגד, ואז משיבה לו כגמולו). ריצה עיוורת של אסטרטגיות שונות כאלו זו כנגד זו באלפי סיבובי משחק, הניבה יתרון ברור לאסטרטגיות הפרגמאטיות, ולא במפתיע. משתפי הפעולה התמידיים נופלים קורבן כל העת לבגידות, והחשדניים הנצחיים מחמיצים את היתרון שגלום בשיתופי פעולה. פתרון מורכב זה הניב, כפי הנראה, את המערכות האקולוגיות המורכבות שאנו מוצאים בטבע ובחברה האנושית, שמתבססות על שיתופי פעולה וסימביוזה ולא רק על מאבק.
הנמשל, אם כן, ברור, וכמעט מובן מאליו. עמדה דוגמאטית היא גרועה להישרדותה ורווחתה של אומה, כמו שהיא גרועה לאדם הפשוט. עוצמתה של מדינה דמוקראטית לא נובעת רק מאיזו צדקה מוסרית של שיתוף האזרח הפשוט בקבלת ההחלטות, אלא בסתגלנותה, ביכולתה להשתנות ולפרוח בסביבה דינאמית ומורכבת.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: