על "נוטות החסד", הספר והשערורייה

מזמן (אולי אף פעם) לא חולל ספר אחד שערורייה כזו בביצה האינטלקטואלית העולמית או המקומית (אריאנה מלמד האנינה השליכה אותו אף מבלי לסיים אותו), סקנדל כזה שאף גלש אל מעבר לירכתי מוספי התרבות או קתדרות גבוהות-מצח. כאוהב ספרים, רק העובדה הזו כשלעצמה הספיקה על מנת למלא אותי חדווה וסיפוק והספר כתופעה, ניצח, כפי שניצח בשעתו, להבדיל, "הארי פוטר", כששינה את כל רוחות הזמן והחזיר את ההמונים, קטנים כגדולים, אל המילה הכתובה, לא רק זו הקצרצרה, המסרונית, אלא לזו ששוכנת בצפיפות בין חברות רבות בכרכים עבי כרס. ג'ונתן ליטל השכיל לפצח איזה מנגנון תרבותי שעורר את כל אותם הדים, ולו רק מסיבה זו, אף מבלי להציץ בתוכן ספרו, הוא ראוי לתהילה. אפשר היה לחשוב שכבר ראינו הכול, אפשר היה לחשוב שבעולמנו שטוף הזימה והאלימות המוסרטת והמקוונת אף אחד כבר לא יתרגש מדבר. ליטל עשה דבר גדול: הוא לא ברא יצירה מוערכת, שזוכה רק למחיאות כפיים וקוראים נאמנים, הוא הצליח לצלוף לאיזשהו תפר תרבותי עדין, כזה שחשבנו שכבר התאחה מזמן, וחצה את קהל הקוראים והמבקרים בדיוק באמצע, מטיל אותם לתגובות קיצוניות מצד זה או אחר. כמו בעולם המדע, דווקא כשצץ ניסוי שתוצאותיו מוזרות, בלתי מובנות, זהו הסימן שעלינו על משהו משמעותי. מה הטעם בלאשש שוב ושוב את התיאוריות הישנות? החכמה היא לאתגר אותן. רבים האשימו את ליטל בהיותו פרובוקאטור, כאילו בעולמנו המטורף יכול עדיין מישהו למשוך תשומת לב רק עם קצת מין ודם. השערורייה סביב הספר לבטח לא הייתה מתוכננת. אם תקראו על הדרך שבא הגיע ליטל לכתיבת הספר, תבינו שזאת ממש לא הייתה הכוונה (הספר היה אמור להיות חלק מיצירה "פרעונית בממדיה" בת עשרה כרכים, ואואה אמור היה להיות חייל ולא קצין ס.ס.). מצד שני, כמובן שתשע מאות עמודים רווי פרטים ומחקר היסטורי דקדקני ומרשים (אם כי כנראה לא חף משגיאות, על פי מומחים), לא באים לעולם כך במקרה, יודע כל כותב. בין אם אנחנו מהצד המתלהב או המתעב, ראוי שנתייחס ליצירה הזו בכובד ראש שמגיע לה. יש שטוענים שהצרפתים התפעלו מהספר בעיקר משום שמדובר באנגלו-סקסי שבחר ליילד את יצירת המופת שלו דווקא בלינגווה-פרנקה-לשעבר שלהן. זה אולי נכון, אבל ודאי רק חלק מהעניין.
אם כן, בהגידנו כל זאת, אפשר לגשת לדון בספר עצמו.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שליטל בחר נושא טעון ומורכב, וככזה, הוא נשפט ביתר חומרה. כמו קופץ אולימפי שבחר להרהיב בקפיצה התלת-בורגית-לאחור, ברי לו שהוא צפוי לזהב או לאובדן גמור. כך עשו בהצלחה דוסטויבסקי, נבוקוב וקונרד בשעתם, וזכו לתהילת עולם, האומנם הצליח ליטל בקפיצה המורכבת? האם צריך לשמור לו מקום לצד החבורה המכובדת הזו, או שהוא יתפוגג כנפיחה? תשובה מוחצת לשאלה זו תוכל לבוא רק עם חלוף השנים, כמובן, אבל אפשר לנסות ולחוות דעה האם הוא ראוי להיחשב לפחות כמועמד ראוי.
הביקורות שהוטחו בליטל באות משני כיוונים מנוגדים: אחת גורסת שהספר הוא בלתי מוסרי, והשני שהוא שאינו מקורי ופשוט גרוע, שאינו מחדש דבר באמת.
נתחיל דווקא מהטענה השנייה. לדעתי לספר צדדים חזקים וחלשים, אבל דווקא באספקטים בלתי צפויים. לגבי המקוריות, הספר אכן מהדהד יצירות אחרות, לא רק כאלו שמנסות לתת פתחון פה לרוע (הזכרנו כבר את קונרד ודוסטויבסקי, אפשר להציע גם את אליס עם "פסיכופט אמריקאי" וברג'ס עם "תפוז מכאני"), אלא כאלה שפונות ממש לאותו נושא הטעון של השואה מזווית זו. עולים על הדעת "ע"ע אהבה" המופתי של גרוסמן מיודענו, "המחברת הגדולה" המריר, עוכר השלווה של אגוטה כריסטוף, ואולי יותר מכולם, בעיניי לפחות, "רקוויאם גרמני" התמציתי והמצמרר של בורחס. זה, האחרון, נראה ממש כמו "נוטות החסד" בזעיר אנפין. גם הוא מונולוג בדיוני של קצין ס.ס. לאחר המלחמה, מעין כתב הסברה לא אפולוגטי, שפורסם חודשים ספורים לאחר תום המלחמה (למי שמחפש את הפנינה הזו, ניתן לקראה בעברית בקובץ הסיפורים "האלף"). כמובן שההשפעות נוספות ניכרות, מעבר לספרות מהסוג הזה, אני חשבתי על הנרי מילר, בעבור הציניות האדישה, חוסר הבושה וגלריית הדמויות הססגונית, ואפילו קפקא, על הנגיעות הסוריאליסטיות שלו, על תיאורו אדם שבסופו של דבר כלוא בתוך מערכת רצחנית שאינו מבינה, אך אצל ליטל, בהיפוך מרתק, הוא התליין ולא הנרדף. (הוא הופך גם לנרדף במהלך הספר, במיטב המסורת הקפקאית). ההשפעות על ליטל רבות, אך לבטח אי אפשר לשפוט אותו בחוסר מקוריות. האם הנושא נדוש? יש כאלה שקובלים על הבנאליות של הבנאליות של הרוע, אך התגובות הנזעמות על הרומן מגלות שהגישה הפוסט-מודרנית שמנסה לעשות מעין טריוויאליזציה לזוועות הנאציות אינה ממש נחלת הכלל. למעשה, זו גם לא בדיוק הגישה של ליטל בספר הזה. ייאמר לזכותו הוא שלמרות שאפשר להבחין בו בגישות פילוסופיות ידועות (ארנדט, קאנט) הוא אינו נוקט גישה אחידה שניתן לתמצתה במשפט אחד (הנאצים עשו מה שעשו בגלל ש…), אלא רווי רמזים, סתירות וסמלים, מעבר לשחזור היסטורי דקדקני.
הטענה השנייה, אודות היות ספרו של ליטל בלתי מוסרי, ממש בלתי מובנת לי. לו היה ספרו של ליטל מכחיש את קיומה של השואה ומתקבל בצורה שבה התקבל, היה יכול להיות הדבר בעייתי במיוחד בשבילנו, אבל ספרו של ליטל מנציח את השואה ומתאר אותה, אמנם מנקודת מבט לא שגרתית, אבל בסופו של דבר, בדיוק בהתאם לתפיסה המקובלת. בחלק מהטוקבקים שליוו את הביקורות של הספר בעברית, הועלתה אווירת מיאוס מהגישה הפוסט-מודרנית לכאורה של הספר, וגעגועים לעולם "נורמאלי" בו ברור לכולם מה טוב ומה רע. אך מיהן אותן חברות ומשטרים בהם לכולם כל כך ברור מהו "טוב" ומהו "רע"? והיכן הושמו האנשים שחשבו אחרת?
לכאורה, האתגר של ליטל הוא להראות לנו כיצד האדם הרגיל (דהיינו, אנחנו), הופך מאזרח סביר לרוצח אכזרי בשירות מדינתו. אך דמותו של אואה המוצגת בספר מתבררת עם התקדמות סיפור המעשה כרחוקה מלהיות ברת הזדהות לרובנו. גילוי עריות, רצח (לאו דווקא פוליטי ובפקודה) והומוסקסואליות, הם לא בדיוק המרקם שיהפוך את אואה למלכודת הזדהות קונסנזואלית, כמו שמתרעמים מבקרים רבים (בעיקר כאלה שלא קראו את הספר), שמוחים על הפיכת קצין ס.ס. לבר-הזדהות. למרבה הפלא, נראה לי שהקריאה החושפנית אודות הומוסקסואליות הבוטה של אואה מטרידה אנשים יותר ממתן ידו לרצח עם, וזה אומר הרבה עליהם וכך מופעלת המלכודת המתוחכמת של ליטל. מצד אחד אואה הוא דמות משכנעת, מפוכחת ופיקחית, כך הוא מצטייר בפתיחה המבריקה של הספר, ששמה על השולחן את האמת הנצחית, שהצדק נמצא תמיד אצל המנצחים, ושמלחמה היא עסק מלוכלך. אך עם התקדמות הסיפור, הופך אואה יותר ויותר לנושא של סמלים, ארכיטיפים ואמירות מסתוריות. גרמניה המופצצת, חסרת האלוהים, הופכת לאזור דמדומים מוסרי, מכונת הזמן של היטלר שניסתה להחזיר את "מוסר האדונים" האבוד שנרמס תחת המוסר היהודו-נוצרי הפחדני יצאה מכלל שליטה, נראה כאילו היא המשיכה במרוצתה והביאה את גרמניה לימים טרום-תרבותיים, היוליים, ימים של אנשי מערות, של קין והבל. חבורות ילדים אכזריות מתרוצצות ברחבי הרייך השוקע, רוצחות בוגדים בכוח, בוזזות ואונסות. נראה כאילו היה הנאציזם כולו מן ניסוי של הציוויליזציה, ניסיון ריאקציה של התרבות כנגד עצמה, רפלקס הקאה קוסמי, פצעון בגרות שהתפוצץ בפרצופה המזדקן של אירופה.
אחת ההתייחסויות הרווחות לנאציזם ולשואה הן כאל סוג של מסתורין. "איך זה קרה?", "איך אנשים משכילים ותרבותיים נתנו לזה יד?" וכן הלאה והלאה. לא מדובר רק בהיתממויות צבועות. האדם השבע והמפונק מתקשה באמת להבין מעשים כאלה. אבל ראוי להעיר שתי הערות:
ראשית, אנחנו לא באמת מבינים פעולתן של מערכות ביורוקרטיות גדולות. תהליך קבלת ההחלטות וביצוען, אם תהיה זה החלטה על בניית גשר או מחלף ואם יהיה זה רצח עם, הוא עצום ועלום. יש להודות שהמדינה מתנהלת סביבנו כמעשה קסם, כמו מטבח הארי-פוטרי, ומבוך המסדרונות הביורוקראטיים כבר מזמן צמח מעבר להשגתו של בן אנוש.
שנית: נקל לראות באיזו מהירות נוטה הכף לדה-הומניזציה ואימוץ זריז של פתרונות מיליטאריסטיים גורפים אפילו כנגד הפרעה קלה יחסית בעולמו של האדם השבע והמיושב, כמו הפיגועים והרקטות שטורדים את שלוותנו. הכניסו למשוואה הזו קריסה טוטאלית כמו המפלה ההשפלה והמשבר שעברה גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה והמשוואה נפתרת בקלות.
כמובן שהנושא הזה נפתח לאינספור ענפים שמתפצלים בתורם לעוד ועוד דיונים, אותם נשאיר לעת אחרת, או נמשיכם בהתאם לתגובות הקוראים. מעבר לניתוחים המלומדים וניסיונות הפרשנות, אני מצאתי את "נוטות החסד" כספר מרתק מאין כמוהו, עשיר בפרטים היסטוריים, בלשניים, גיאופוליטיים וגלריית דמויות ססגונית. הוא אינו חף משגיאות סיפוריות, לדעתי (למשל השימוש המופלג מדי, לטעמי, בתיאורי חלומות), אך ניחן בתנופה סיפורית נדירה שנשמרת כמעט לאורך כל תשע מאות עמודיו. הוא משכנע ומטלטל ויחד עם זאת בועט ומטריד. ליטל מפליא לתאר את נבכי המערכת הרקובה של גרמניה הנאצית, שהתיימרה להיות מואצלת בערכים מיתולוגיים, אך בוססה בבוץ המציאותי של המאה העשרים חסרת הרחמים.
אם אדבק בקריטריון השיפוט עליו הצהרתי לעיל, שאומר שספר כדוגמת זה יכול להיות רק יצירת מופת או כישלון, אז יתכן ופגמיו יפריעו לו מלזכות בתואר הנכסף ויותירו אותו באפשרות השנייה. אך איזה כישלון מפואר הוא זה! כישלון שעולם הספרות יכול רק להתברך בו.