על חג החנוכה וחינוך קוסמופוליטי

זיכרון ישן מחנוכה:
כיתה ה' בבית ספר יסודי בחולון. לכבוד החנוכה מחליטה המחנכת להעביר לכיתה את תכני החג דרך שיעור פעיל במעורבות חברתית וזהות יהודית. היא מספרת לילדים על האווירה אצל היהודים הנתונים תחת הכיבוש ההלניסטי, ומציירת ארבע עמודות על הלוח, על כל אחת מהן היא רושמת בגיר דרך פעולה אפשרית שיהודי היה יכול לנקוט בה באותם הימים:

  1. לברוח מהארץ
  2. ללמוד תורה בסתר
  3. להתמרד
  4. להתיוון

המורה שואלת את התלמידים מה כל אחד מהם היה בוחר לעשות באותם ימים. נערכת הצבעה. עבור האפשרות הראשונה מורמות כמה ידיים מבוישות. מסתכלים עליהם בבוז של תבוסתנים. המורה חושבת שאולי לא הבינו את השאלה: כן כמה התבלבלו. עבור האפשרות השנייה יש כמה מתנדבים, לאחר שהמורה הסבירה ש"ללמוד תורה" לאו דווקא קשור לשיעורי תנ"ך אלא מדובר בשמירה על הזהות היהודית תוך חירוף נפש. כמובן שהאפשרות השלישית גוררת ים של ידיים של זאטוטים רומנטיים ועזי נפש, שאין להם מושג טעמה של מלחמה אמיתית מהי. ואז מגיעה ההצבעה על האפשרות הרביעית, כמו כדי לצאת לידי חובה, והנה יד אחת מונפת לה, לא בהיסוס ובחוסר הבנה, אלא בגאון מחוצף.זו כמובן ידו של עבדכם הנאמן.
המחנכת של ה' רביעית לא כל כך מבינה מה קורה. היא דווקא יודעת שזהו תלמיד טוב בד"כ, לא יכול להיות שלא הבין את השאלה. אתה מבין שהאפשרות הזו משמעה שאתה נכנע, היא שואלת, חושבת שזה ישבור אותי בשעה שאני יושב שם בין כל גיבורי התהילה זבי החוטם שלפני רגע התנדבו למסור נפשם על משהו שהם לא יודעים כל כך מהו.
"מה פתאום נכנע?" עניתי לה בגאווה. דווקא עמידתי לבד חיזקה אותי. "אני הייתי מתיוון בכל מקרה, גם אם זו לא הייתה גזירה. אני חושב שהייתי מעדיף את התרבות היוונית. היא הייתה הרבה יותר מתקדמת באותו זמן מהתרבות שלנו."
אני לא זוכר את המילים המדויקות, אבל ברור שלאחר מכן all hell broke loose. למקום הוזעקה המורה האחראית על זהות ומורשת, ציפי קיכלר, המנהלת היום את בית "להיות" ל"טיפוח תודעת השואה ולקחיה", ואני לא זוכר מה אמרתי לה בדיוק, אבל היא יצאה בוכה מהכיתה. הייתי בכיתה ה'. ילדים יכולים להיות כל כך אכזריים.
האם אני גאה על כך היום? ברור שממרחק השנים אני רואה ילד חכם, אך נפוח ושחצן. הדעות שלי היום הם הרבה יותר מורכבות, אולי עמוקות ומבוססות, אבל בשורה התחתונה, לו הייתי ניצב בין ארבעת הברירות הללו היום והייתי חייב להחליט בצורה חותכת, אני חושב שההצבעה שלי לא הייתה שונה.
אבל נשאלת שאלה אחרת: מה באמת מלמדים בבתי הספר? מה הם יודעים על תרבות היוונית בכלל, לפני או אחרי שהיא עוברת דמוניזציה חגיגית כל שנה בחג האורים? באותם ימים נחשפתי לראשונה לפילוסופים היוונים דרך אנציקלופדיה "מעיין", והרגשתי שאני מסתובב בעולם כמו גיבור עם כוחות-על, שרואה משהו שנראה שכל האחרים עיוורים לו. אני מבין שבגיל צעיר צריך לעצב את המוחות הרכים כדי שיחוברתו כהלכה ולפחות חלקם יהיו חיילים טובים, אבל מה קורה קצת מאוחר יותר? בשם כל האלים, כמה זמן השקענו כדי ללמוד את פירוט תולדות חייו של בן- גוריון, או על איזה נביא מדרג ב' בתנ"ך או דמות דרג ד' בתולדות הציונות, אבל בן אדם יכול לסיים תעודת בגרות – על מה אני מדבר – בן אדם יכול לסיים אוניברסיטה, בחלק מהתארים, ולא לדעת מי זה אפלטון, או סוקרטס. ומה בוגרי מערכת החינוך יודעים על ישו או על מוחמד?
נכון, צריך ללמוד לזחול, ואז ללכת, לפני שאפשר ללמוד לעוף. ונכון, צריך לבנות איזו תודעה לאומית, אפילו על חשבון הסימטריה והמשקל האמיתי של חשיבות תרבותית, אם קיים בכלל דבר כזה באופן אובייקטיבי. אבל אם תנסו לבנות את התמונה שנוצרת בראשו של תלמיד – אפילו תלמיד טוב – שמסיים את מערכת החינוך, תקבלו אדם צר אופקים במקרה הטוב, בור במקרה הרע. נכון: קשה, ולדעתי באופן עקרוני בלתי אפשרי לייסד היררכיות מסודרות של ידע (כמו שכבר ניסיתי להסביר כאן). היום אני אפילו יכול לקבל גם את בניית הזהות כמטרה לגיטימית של חינוך – אי אפשר להתחיל חינוך עם פוסטמודניזם וקוסמופוליטיות – צריך שיהיה מה לשבור, צריך שיהיה כנגד מה להתמרד. אחרי הכול, הספק בא אחרי האמונה, כמו שהעיר ויטגנשטיין. אבל למען השם, כאן לא מדובר בסיד וישס או אפילו לא בניטשה. אפלטון וישו הם היכין ובועז של התרבות המערבית, שאנחנו בסופו של דבר בניה. האם לזהות הזו אין כל משמעות?

מודעות פרסומת

11 תגובות to “על חג החנוכה וחינוך קוסמופוליטי”

  1. אמיר Says:

    ראשית, רציתי לציין שצחקתי חזק מהחלק הראשון. הרגת אותי עם ציפי קיכלר המייבבת. היה מוי כיף.
    הטענה שאתה מעלה בחלק השני, הנוגעת לאבני היסוד של התרבות המערבית, מוזרה מעט בעיני והפוכה לכל מה שאנחנו מכירים.
    הרי אתה לא צריך לדעת מי המציא את מנוע הבעירה הפנימית כדי לנהוג באוטו, אתה לא צריך לדעת מי המציא את התווים כדי לכתוב ולשמוע מוסיקה, ואתה לא צריך לדעת מי המציא את האיקידו כדי להתאמן באיקידו.
    השאלה היא כמובן למה אני משתמש במילה "צריך". הרי הטענה שלך מבכה את מר גורלם של העומק והיכרות עם היסודות וההיסטוריה. וזה אינו עניין לחובה הנכפית מלמעלה, אלא לרצון לדעת, הרצון להכיר, הרצון לעוצמה…
    ההוגים האלמנטרים בעיניך לעולם לא יהיו חלק מהקוריקולום המודע, אלא חלק מהזרם התת קרקעי של המכנה המשותף הנמוך ביותר. אתה לא צריך להכיר את אפלטון כדי להיות איש פרסום ש"מכיר" את התודעה הקולטיבית ויודע מה ימכור ומה לא, ואתה לא צריך להכיר את סוקרטס כדי לנהל דיאלוג פוליטי עם יעקב אחימאיר בשלוש בצהריים, קבל עם וגל"צ.
    אז נכון, המחיר הוא בורות, בערות, ובית"רות. אבל לא הייתי תולה זאת במערכת החינוך, או בתוכנית הלימודים כפי שהיא מנוהלת. בית הספר הוא רק חלק מתהליך החיברות, וממה שאני זוכר, הוא תמיד היה כך. יש כאלו שמחפשים תכנים מחוץ לכותליו, ויש שמוצאים בעיקר את התכנים הפרקטיים שיעזרו להם לעבור את היומיום המורכב מדי.
    למעשה, מה שיש לנו כאן זו לא תרבות מערבית, אלא סימולציה של תרבות כזו – פרקטיקה חברתית וסימבולית שאינה תלויה בשום מסמנים. בודריאר מגרגר בקברו.

  2. המתלמד הדטרמיניסטי Says:

    מסכים קצת איתך וקצת עם זה שהגיב מעליי. היחס השטחי לתרבות היוונית והנטייה להעמיד אותה ביחס דיכוטומי לתרבות היהודית הם גם מעצבנים וגם לא נכונים עובדתית.

    ולגבי השאלה מי אשם – היא שאלה קשה יותר.
    אם אינני טועה, יולי תמיר הזכירה את הרעיון של לימודי פילוסופיה בבתי הספר. לעניות דעתי זה לא ילך בחברה שסוגדת לכוכבי טלוויזיה חלולים. אני חושב שהדבר תלוי הרבה בחינוך הביתי שהאדם מקבל, וכמובן – בו עצמו ורמת ההתעניינות שלו בנושאים שהם מעבר לחובה הנדרשת כדי לשרוד או כדי להרוויח כסף, כמו שכתב אמיר למעלה.

  3. של ברמן Says:

    כתבתי תגובה ארוכה ואז מחקתי אותה בייאוש.
    בעיית החינוך הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נראית, משום שאנחנו מנסים להשיג דבר והיפוכו: לחנך מישהו, ובעצם להכריח אותו להיות חושב חופשי.
    ברוח סתירה זו אני גם מסכים איתכם וגם לא מסכים עם מה שכתבתם. התגובה העיקרית שלי ברשומה זו הייתה תגובה רגשית, שאין מאחוריה תשובה אמיתית ומסודרת לבעיות. אני רואה את את השאלה הזו יותר כזרע סביבו יכולות להתגבש מחשבות, ולא כמשהו שאפשר לענות עליו. אני מודה שהצגתם לי את התגבשויותכם, ואשמח לשמוע עוד.
    אשתדל לחזור עם משהו יותר מגובש.

  4. יואב Says:

    אני חושב שבלית ברירה, בגלל שאי אפשר להספיק הכל והשכר ביזיוני ורן ארז וכל זה, המפתח הוא ללמוד לרוחב, ולא לעומק. כן, אני יודע שלא באמת לומדים לעומק, אבל מבזבזים זמן על מקצועות של חמש יחידות – או כך לפחות עשו בסוף שנות השמונים, השם יקום דמן.
    זה נשמע שטחי, נכון, אבל אני טוען שבשנים האלה צריך ליצור בסיס רחב ולתת לכל אחד להחליט במה הוא רוצה להתמקד בהמשך החיים.
    למה לא להסתפק בשלוש יחידות מתימטיקה במקום חמש (וכנ"ל לגבי כל מקצוע מורחב חוץ מאנגלית, אולי) ובזמן הנותר ללמד שתי יחידות פילוסופיה כדי שהחייל לעתיד ידע לפחות אידיאה אפלטונית מהי? הרי המתימטיקאים האמיתיים ממילא יחזרו על הכל באוניברסיטה ואלו שלא, כמוני, לא יוכלו לחשב את שטחו של טרפז או לפתור היפרבולה גם אם חייהם יהיו תלויים בכך. מה נשאר מחמשת היחידות חוץ מציון גבוה בבגרות? וכמה היא בוגרת הבגרות הזו אם אין בה כמו שכבר צוין כאן ובתגובות הנוספות – פילוסופיה, אקולוגיה או היסטוריה שמעבר לבית שני וחורבנו?

  5. של ברמן Says:

    יואב,
    מה שאתה מציע יכול להיות טוב בתנאי שנותנים אפשרות למוכשרים להתעמק בגיל מוקדם יותר. האמן לי, בכל מה שקשור למדעים, עד שאנחנו מגיעים לאוניברסיטה אנחנו כבר זקנים יחסית, ובפיגור עצום. פגשתי חבר'ה שעלו מרוסיה שלמדו משוואות דפרנציאליות כבר בתיכון.

  6. יואב Says:

    תאר לך אאוט-סורסינג של מערכת החינוך. אין מורים קשי יום וצרי אופק, אין מפקחות. יש נותני שיעורים, כמו גופי פסיכומטרי, והתלמיד בונה לעצמו מערכת, בדומה לתואר ראשון באוניברסיטה. כולם חייבים ללמוד אנגלית מדוברת, שלוש יחידות מתימטיקה, שלוש ביולוגיה, שתיים פיזיקה, שתיים כימייה, ושתיים ספורט. והשאר – שיעורי בחירה. רוצה פילוסופיה מערבית? קח. רוצה מתימטיקה למתקדמים? קח.
    ברור שיש אלף ואחת סיבות מדוע תוכנית כזו לא הגיונית, ריאלית, וישימה כלכלית ובגלל זה אני, למרבה ההפתעה – ממשיך לכתוב ספרים ולא ליזום מזימות.

  7. מאור Says:

    OFF: יעל תמיד טענה שבחנוכה אנחנו חוגגים את נצחון החרדים הפנטים על החילונים השפויים.

  8. דורה Says:

    תודה על הפוסט הזה. גם לי היו רגעים כאלה כילדה (הייתי חכמה וזחוחה באותה המידה, גם אם בסופו של דבר הרבה פחות ביקורתית ממה שהייתי רוצה לחשוב בדיעבד), ולפחות מבחינה אישית-רגשית הם משכנעים אותי שמשהו במערכת החינוך רקוב מהשורש — הרבה יותר עמוק ממה שרפורמה כלשהי תוכל לתקן.

    אמיר, אם אתה עוד עוקב אחרי התגובות כאן, אני חייבת לציין שאני מאוד לא אוהבת את השלב בדיון שבו מישהו בא ומתייג תופעה בתווית אקדמית ומסביר למה היא חלק מתופעה רחבה יותר ולמה זה לא מטריד ודחוף אלא מצחיק ובודריאר. זה תמיד נשמע לי כמו נסיון להחזיר לעדר איזו כבשה שמאלנית אינטלקטואלית סוררת שהעזה (א) לגלות רגש ו(ב) להשתתף אקטיבית באותו הדיון שבו משתתף שאר העם ושמתוכו בסופו של דבר נקבעים דברים.

    בפרט, אני חושבת שבית הספר היסודי הישראלי כושל באופן מביך במילוי תפקידו לא רק בעיניו של של ברמן ובעיני שלי, אלא לפי העקרונות שהוא באמת מתיימר לעמוד בהם, כך שאפשר ואף רצוי לנצל את צביעותם של הצבועים כדי לשכנע אותם שצריך לתקן את הדברים.

  9. talyaron Says:

    של,

    כן, אני בעד חשיבה ביקורתית, אני גם מאמין שהתרבות היוונית היא בעלת יופי וחן והשפעה רבה על העולם. אבל אני הייתי שואל את עצמי, מה קומם את אותם יהודים לפני 2175 שנים?

    האם ניתן לצייר אותם כ"חרדים שמנצחים חילונים", כפי שתיארה זאת אחת הכותבות למעלה?

    אני הייתי מציע לבדוק מה בדיוק עשו אותם יהודים, ומה היתה תרבותם לפני למעלה מאלפיים שנה. היהדות היתה מורכבת יותר מהיהדות שאנו מכירים היום. היו בה צדוקים (שהיו האילטה של אז) שהיו ידועים בתככי החצר שלהם ובחוסר אכפתיות מהעם. הם גם היו הראשונים להתיוון. מולם ניצבו הפרושים, שהקימו מערכת צדק מפוארת (הסנהדרין הקטנה והגדולה), ששפטו בין איש לאיש, שעמלו על יצירת חברת צדק וחסד, שחוקקו חוקי חוכמה, שעד היום, אנשי התרבות המערבית, לא למדו להכיר.

    מולם עמד, לא אריסטו או אפלטון, אלא תרבות ריקה של יופי וחוכמה ריקה. תרבות המשחיתה את נפש האדם, בדיוק כפי שתרבות המערב כיום, משחיתה את האדם הממוצע (רק יחידי סגולה ממש משתמשים בחרות שלהם, כדי ליצור משהו חיובי).

    הבעיה שהיום היהדות החילונית היא כלי ריק מתוכן, והיהדות הדתית, היא כלי שבור, צל חמקמק לתפארתם של הפרושים בימי בית שני.

    אם הינו מכירים את היהדות הפרושית של בית שני, יתכן מאד שגם אנו היינו יוצאים למאבק בשלטון מסאוב ומושחת, כפי שבית סלווקוס היה.

  10. של ברמן Says:

    נראה לי שגם הציור שלך את המרד החשמונאי כמרד בשחיתות מוסרית הוא רומנטי ואנאכרוניסטי משהו. מדובר במאבק דמים בין תרבויות. לא גרסתי בהכרח שהתרבות ההלניסטית הייתה כליל השלמות, למעשה, האמת ההיסטורית חשובה פחות מהצורה שבה מצטיירות התרבויות הללו היום במסגרת החינוך שאנחנו נותנים לילדנו, ומה הם מסמלות. במקרה של תרבות יוון, גם אם היה מדובר במקרה הספציפי הזה בחבורה של קלגסים, ממהרים לשפוך את התינוק עם המים, כפי שחילוניים רבים עושים עם ערכי תרבות יהודית מתוך רגשות אנטי דתיים.

  11. טל ירון Says:

    אני דווקא חושב שמחקר טוב של ההיסטוריה, עדיף מסיפורי אגדות, שכל צד רוצה לספר לעצמו. זה הופך הכל למעניין יותר.

    ובאמת מעניין להבין מה בדיוק הביא שתי תרבויות כאלו למלחמת דמים רצחנית. איך מגיעים אנשים מאמונות מסוימות, אל המוכנות לההרג ולהרוג. סיפור מחקרי מעניין בפני עצמו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: