האידיוט, הנערה, והרוק המתקדם

אורי ברייטמן באתר שלו על רוק מתקדם ערך מעין תחרות על סיפורים בנושא "איך הגעתי לרוק המתקדם" או סתם חוויות מהווי חובבי הזרם המוזיקלי המוערך/מושמץ/מוספד הזה. לא זכיתי במקום הראשון, אבל התוצאה, המחופפת משהו, מופיעה באתר שלו, ולטובת מי שלא מגיע לשם וסתם בשביל ה"רקורד", אני מביא אותו במלואו להלן. אגב, חדי העין והקוראים הנאמנים מביניכם ודאי יבחינו שמדובר באירועים שכבר נסקרו בקטע אחר שלי.

האידיוט, הנערה, והרוק המתקדםkingcrimsoninthecourtb.jpg

הימים היו הימים האפלים של סוף האייטיז. היה זה עידנים לאחר היכחדות אחרוני הדינוזאורים, ושנים לפני עלות הרשת החובקת-כל לחיינו. היו אלה ימים של תסרוקות נוראיות ומוזיקה גרועה. חיינו באפילה: חבורה של מתבגרים שלא ידעו את יוסף, או את רוברט פריפ.
אותה תקופה חלקתי חדר עם אח גדול חובב יורופופ. כל סנטימטר מקירותיו ומתקרתו(!) של החדר היו מכוסים לחלוטין בפוסטרים וגזרי עיתון של מיטב אמני התקופה: מודרן טוקינג, סנדרה ובננרמה. אני הייתי אחוז בוז מתנשא כלפי כל זה, למעט כלפי סמנתה פוקס, שהפכה בירכתי ראשי לאבן דרך ארכיטיפית בהתבגרות המינית, כמו של רבים מבני דורי. נמשכתי למוזיקה קלאסית, והגעתי למסקנה הנחפזת שהמוזיקה הטובה היא אומנות מתה, וכל שנותר הוא להאזין לקלטות של בטהובן, שרכשתי בשק"מ הי"ד.
עד ליום בו חבר שלי הגניב לי קלטת של "אנימלס" של הפינק פלויד. "זה לא אלה ששרים נגד לימודים?" רטנתי בפניו, ותיקנתי את מסגרת משקפי החנון על אפי. אני דווקא הייתי בעד בית הספר. לו רק הייתי יודע שהדבר יעלה לי בבתולים ארוכי שנים הייתי מנסה להיות קצת יותר מרדן. "כן, אבל זה משהו אחר" הוא אמר. לי זה נראה קצת מוזר שמשהו שנכתב אחרי אלף שמונה מאות וחמישים יהיה בעל ערך יותר מהרעש שמייצרים חבורת הטמבלים שמרוחים לי על הקירות בחדר. לצלילים הפניאומאטיים של פתיחת דלתות האוטובוס היה יותר ערך מוזיקלי בעיניי מאשר ליורופופ.
בכל מקרה, ניסיתי. באיזו דרך נס, עשיתי את הקפיצה הקוונטית הזאת והקשבתי, והקשבתי שוב. והקשבתי שוב. והעסק התחיל להיקלט.
הדבר המדהים הוא שבהתחלה לא ידענו שקוראים לזה רוק מתקדם. בשבילנו זה היה פינק פלויד, רק פינק פלויד: על אלבומיה, הופעותיה ובוטלגיה. שתינו בצמא כל דבר שלהם שיכולנו למצוא. אני זוכר איך הברזנו מבית ספר כדי שנספיק להקליט את "פינק פלויד בפומפיי" ששודר בטלוויזיה החינוכית בשתיים בצהריים.
העסק התחיל למצות את עצמו, עד שבא אליי אותו חבר עם קסטה חדשה, שהוא הקליט מאלבום שאחיו הגדול נתן לו (לאח שלו היה טעם מוזיקלי, ברוך השם).
"מה זה?" שאלתי.
"זה ג'נסיס עם פיטר גבריאל, "פוקסטרוט", זה מהתקופה של פינק פלויד" אמר.
"וזה טוב?" חקרתי.
"לדעתי זה אפילו יותר טוב מפינק פלויד." הוא הוציא מפיו את צירוף המילים שלא ייתכן בשפה.
"לא יכול להיות!" הזדעקתי על חילול הקודש. אבל הוא צדק. אני מניח שקצב פעימות ליבי ההולם בהאזנתי לצלילים תאם את קצב פעימות ליבו של הווארד קרטר כשנכנס לראשונה לקברו של תות אנך אמון. היה זה כמו לחשוף לראשונה את חורבותיה של תרבות עתיקה. והדבר המדהים מכולם, כשגילינו שהפירמידה העצומה שחשפנו הייתה רק אבן פינה למבנה אדיר ומופלא ממה שהעזנו לדמיין. הפנתאון שלנו היה כעת כפול :ג'נסיס ופינק פלויד, אך היינו עתידים להמיר את דתנו לפוליתאיזם מוקדם ממה שיכולנו לדמיין, כשהתחלנו לחשוף את חורבות התרבות האבודה ב"אוזן השלישית". שם נתקלנו לראשונה במושג: פרוגרסיב רוק. צירוף המילים המכונן התנוסס על פיסת קרטון בראש עמודת התקליטים שם שכנו הלהקות האהובות הללו. אך אז הוכינו בתדהמה: לצד האלים הבלתי מעורערים צצו שמות נוספים: קינג קרימזון, רנסנס, יס, ועוד ועוד. כמו גלילאו הנדהם שהביט לראשונה במסילות השמיים דרך עין הטלסקופ, גילינו לראשונה עד מה כביר הקוסמוס.
זו הייתה פתיחתה של תקופה מופלאה של תגליות והתפתחות. הייתה זו תקופה של שמועות, סיפורים, ומיתוסים. לא היה אינטרנט, ולא הייתה ספרות בנושא. דלינו שמועות, שוחחנו עם מוכרים מבוגרים בחנויות שחזו באלים בשר ודם, חשפנו אוספים ישנים של תקליטים של הורינו. כמו חוקרי מאובנים לשחזר עבר מפואר משרידים מועטים, ביקשנו להקיש את צורתו של דינוזאור מכמה עצמות וטביעות רגל מפלצתיות. עידן חדש נפתח לאחר שפאב תל אביבי החל להקרין קטעים "נדירים" (יש עוד משמעות היום למושג "נדיר"?) של הופעות רוק מתקדם. ההופעות באקסטא היו כמו מעמד הר סיני: כעת לא רק ששמענו את הקולות, אלא גם ראינו את המראות. זה היה בשבילנו טקס שבטי, מלכד. הרוק המתקדם היה מה שהבדיל אותנו מההמון. הוא מה שהפך אותנו לשונים, ובעיניים המתבגרות והמתנשאות שלנו – עליונים.
והייתה כמובן הנערה – Enter the Dame

היא הייתה אחת משלנו. היא הייתה שונה מכל שאר הפרגיות הצווחניות, שגם אם היו מצודדות, היו חפות מכל אינטליגנציה as we know it. היא הייתה שונה. היא הייתה מצחיקה וחכמה, וכל זאת לא על חשבון היופי. וכמובן, היא הייתה מנושאות הדגל של הפולחן הפרוגרסיבי. היה לה פטפון, שהיה אז כלי יקר המציאות, מכיוון שמרבית התגליות שלנו נעשו על ידי תקליטים שקנינו פחות או יותר על פי העטיפה ב"אוזן" וב"חור". אנחנו מדברים על תחילת שנות התשעים, וכבר היו דיסקים, אך הם היו יקרים ולא התקרבו בהיצע שלהם לאוצרות שהמתינו בויניל. רשמית, היינו דור התקליטים האחרון. אתם צריכים לזכור, זה היה לפני האינטרנט, לפני הפלאפונים והמצלמות הדיגיטאליות. לרוב האנשים, "כבלים" היה משהו פיראטי שהופעל על ידי הארס השכונתי, ו"אוסלו" הייתה סתם עוד בירה באירופה. זה היה לפני סיינפלד וסאות'פארק, ו"שר הטבעות – הסרט" היה יצירת אנימציה הזויה של ראלף באקשי שהוקרנה מעת לעת בהקרנות מיוחדות בקולנוע פריז.
ובכן, נחזור לנערה. כמעט כולנו היינו מאוהבים בה, ברמה כזו או אחרת, אני מעריך. גם עבדכם, כמובן, למרות שהוא הכחיש, הדחיק וחנק את זה. לא יכולתי לעשות הרבה, כמובן, כשכולנו היינו ביחד כל הזמן. ואז באה ההזדמנות הגדולה.
חלק לא מבוטל בחבורה שלנו ניכר ביכולת נגינה. הם היו משתעשעים בנגינה, חולמים להחזיר עטרה ליושנה (אחד מהם אפילו היה יוצר מאוד מוכשר – אבל זה כבר סיפור אחר). אבל אותי חנן האל הטוב בכישרון אחר: ציור. כמה שמחתי כשנערתנו הזמינה ממני ציור קיר שיעטר את חדרה. הייתה זו ההזדמנות הגדולה שלי להיות איתה לבד, ויותר מכל, להרשים אותה בכישרוני ובחכמתי כי רבה.
הכרזתי שזה לא יהיה סתם ציור, אלא חזיון שיהווה את פרשנותי הציורית לAtom Heart" Mother". הוא יכסה קיר שלם ואף חלק מהתקרה, ויהווה את משקל הנגד המוחלט לקירות היורופופ השנואות של חדרי. כך החלה העבודה, ואני ביליתי שעות על שעות בחדרה, כשאנו מדברים. היא הייתה יושבת על מיטתה אוחזת בכוס תה, בעוד אני עובד על הקיר והחיזיון המתגלה והולך. וברקע, כמובן, המוזיקה שאמורה להעניק לי השראה אלוהית. כל רפרטואר הרוק המתקדם נוגן שם. שמענו ביחד תקליטים ולהקות רבות לראשונה, חקרנו יחד, שוחחנו, השווינו בין המתופפים וניסינו לפענח את המילים בתקליטים שלא פרסמו אותם בחוברת המצורפת. בינתיים, הקיר התמלא ביצורים מופלאים, נלחמים, מעופפים, מראות מוזרים ואפוקליפטיים. כל מה שלא יכולתי להגיד לה שפכתי על הקיר. הקיר זעק: אבל אני לא עשיתי דבר.
כך עברו שלוש שנים.
שלוש שנים עבדתי על החזיון היומרני. הייתי בא אליה כל כמה ימים, ממשיך מאיפה שהפסקתי, והיינו מבלים בערב של דיבורים ורוק מתקדם – וזה הכול. ציפיתי שמשהו יקרה, ציפיתי שהיא תיפול לרגלי…אך לשווא. לבסוף הזמן החל לאזול. תכנית המתאר הראשונית של היצירה החלה להתממש ופשוט לא נותר עוד מקום על הקיר. לפני שהספקתי להחליט מה עליי לעשות, הגיע הידיעה: מישהו אחר מבני החבורה הקדים אותה. הוא לא צייר לה ציורים או נאם בפניה נאומים ארוכים, הוא לא כתב ספר פנטזיה פילוסופי מתוחכם על מנת להרשים אותה. הוא פשוט אמר לה את אשר על ליבו, והיא הלכה אחריו. אז הלכתי לצבא לבד.
לכן, אם תזדמנו פעם לדירה אחת בחולון, ותגלו באחד מחדרי השינה ציור ענק מלא פרטים פנטסטיים ומטורפים, דעו שהוא מורכב מאכזבות, תקוות נעורים, שיגעון גדלות והרבה רוק מתקדם.

אפילוג
אחרי שנים היא אמרה לי שפשוט הייתי צריך להגיד. קריירת הציור שלי קרסה, כנראה משום שהייתי גאוותן מכדי להבין שאני צריך ללמוד כדי להתפתח: חשבתי שאני יכול לעשות הכול בעצמי. לא נורא, התפתחתי בכיוונים אחרים, וחוץ מזה, סוף טוב – הכול טוב: היום אני נשוי באושר למנהלת חנות תקליטים.

מודעות פרסומת

2 תגובות to “האידיוט, הנערה, והרוק המתקדם”

  1. ליאור Says:

    הא, לא נורא. כל גיק שמכבד את עצמו נופל לפחות פעם אחת ל-Friend Zone הידוע לשמצה (או כל חודשיים בערך, כמו אצלי). אבל סיפור נורא יפה. לי כמובן עברה כל התקופה הזאת מעל הראש כי הייתי עסוק בלהקשיב לסטוק, אייטקן ו-ווטרמן, אבל אף פעם לא טענתי לאנינות טעם, בעיקר לא כשזה נוגע למוזיקה. אני אשמע הכל, כל עוד אני אוהב את זה.

    אם כבר, אני מאזין לריגרסיב רוק, אבל זה, כמו שאומרים, מנגינה אחרת.

  2. יואב Says:

    הנה שלי:
    http://www.notes.co.il/yoavavni/23672.asp

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: