על הבינוניות המודעת לעצמה

ערוץ 8 מספק הרבה הזדמנויות מלבבות לחובבי קולנוע להשכיל ולהעשיר את עולמם, על ידי מפגשים עם יוצרים ושחקנים, וכן בעזרת סקירות מעמיקות של ז'אנרים שנעשות מעת לעת.
אני בטוח שלא צריך להציג את הסדרה האינסופית של "סטודיו למשחק", שלמרות המגיש המלוקק ביותר בעולם, מצליחה לשמור על עניין בזכות הגלריה המפוארת של שחקנים ממנה לא נפקד כמעט אף פרצוף שהופיע בהוליווד בעשורים האחרונים. "סטודיו למשחק" הביאה מספר בימאים (במיוחד קופולה וסקורסזה בהופעות מאלפות, בלתי נשכחות, ובמקרה של קופולה גם מרגשות ומצחיקות עד דמעות), אבל הצטיינה במיוחד בחשיפת פרצופם האמיתי של האנשים מאחורי הדמויות (אד האריס, למשל, הוא איש מוזר מאוד). סדרה אחרת שמבליחה כעת על המסך מעת לעת בשידורים חוזרים, היא "הבמאים", והיא מתמקדת דווקא בפרצופים הפחות מוכרים, אך בדרך כלל המעניינים יותר של תעשיית הקולנוע, הלוא הם היוצרים עצמם.
העניין העיקרי בסדרה הוא לפגוש דווקא את הבמאים מהשורה השנייה, אלה שלא רק פרצופם אלא גם שמם מאתגר אפילו חובבי קולנוע רציניים. בכל זאת, רובם מתגלים כאנשים מוכשרים ואינטליגנטיים בהרבה מהשחקן הממוצע, ובודאי יש להם אמירה משמעותית בהרבה על קולנוע ודרך עשייתו.hyams.jpg
אחד הדברים שהסדרה משכנעת אותך הוא שעשיית סרטים היא מלאכה קשה מאין כמותה, ובמאי הוא אולי האמן שעובד תחת האילוצים הגדולים ביותר, אילוצים כלכליים, פיזיים, וגם אומנותיים. כשכל כך הרבה כסף מונח על כף המאזניים, חופש הפעולה של הבמאי אינו רב, ופלא שסרטים טובים, גם אם אינם רבים, בכלל מצליחים לבוא לעולם. גם סרטים בינוניים, מותחני פעולה, עטורי כוכבנים שריריים ומלאים בקלישאות, הם בעצם קשים מאוד להפקה. המעניין הוא שהרבה מאוד מהבמאים הבינוניים יודעים בדיוק מה שווה הסחורה שלהם, והם אנוסים לעבוד תחת אותם אילוצים, מתוך תקווה להתרומם יום אחד ולשפר את החופש האמנותי שלהם. הרושם שרבים מהם מציגים הוא שרבים מהסרטים הם בעצם סוג של כישלונות, ואלה רק האילוצים הכלכליים העצומים שגורמים לכך שהסרטים יעלו בסופו של דבר לאקרנים.
מכל הבמאים והכותבים שהופיעו בסדרה, תפס את אוזניי במאי פורה להפליא ומצניע לכת בשם פיטר היימס. היימס אחראי על כמה סרטים לא רעים, ביניהם סרטי המדע הבדיוני "קפריקורן 1" ו"אאוטלנד", אבל עשה גם כמה סרטי פעולה רדודים עם ז'אן קלוד ואן דאם, כמו גם את "סוף העולם" עם שוורצנגר. הראיון איתו גילה אדם מוכשר ואינטליגנטי להפליא, שמודע לחלוטין לא רק למגבלות הכלכליות שבהם הוא עבד, אלא גם למגבלותיו כאומן. זה כל כך יפה לראות במאי הוליוודי מצליח למדי – השורה השנייה בהוליווד כמו שהגדרתי אותה עדיין אומר שאתה מתחכך במיליונים ופוגש את כל הכוכבים הגדולים – מדבר על עצמו בכזו צניעות ופתיחות. שוב ושוב הוא חוזר על הדברים: שום דבר לא בא לי בקלות. המטרה שלי היא לא להיות גדול, כי אני יודע שאני קטן. המטרה שלי היא להשתפר. את הבמאים הגדולים הוא מעריץ בלא גבול. "תהום עמוקה ובלתי ניתנת לגישור משתרעת ביני לבין במאים כמו סטנלי קיובריק. אני והוא לא חיים אפילו באותו ייקום." הוא אומר. אז אתם יכולים להבין עד כמה גדול היה פיק הברכיים שלו כשהוצע לו לביים את סרט ההמשך ליצירת המופת של קיובריק "2001: אודיסיאה בחלל". היימס התנה את הסכמתו לעבוד על הסרט בכך שיידבר עם קיובריק ויקבל את ברכתו, ובכך שארתור סי. קלארק בעצמו יאשר את התסריט. שימו לב: דרישותיו לא היו כספיות, אלה היו דרישות של אדם דתי ממש, ירא קולנוע, שמפחד עד בלי גבול לחטוא בהיבריס (הוא מספר שהוא צופה ב"לורנס איש ערב" שוב ושוב, כמו שגרת תפילה של אדם מאמין).
היימס מספר שכשקיובריק דיבר אותו בטלפון, הוא קם על רגליו באופן אוטומאטי, כמו כוהן שקיבל שיחה ישירה מאחד האלים. קיובריק הרגיע אותו ונתן לו חופש פעולה. ארתור סי. קלארק פיקח על התסריט בעזרת קו טלפון שחובר למחשב – הוא כרגיל הקדים את זמנו – זה היה בתחילת שנות השמונים. כך בא לעולם סרט לא רע בשם "2010: השנה בא יצרנו מגע", שלא ייזכר לעד בתולדות הקולנוע אך הוא בהחלט אחד מסרטי המדע הבדיוני הרציני הראויים שנעשו (ואם תחשבו על כך, אין באמת הרבה), ואפילו הצליח למדי בקופות.
היימס מרחיב על שיחת הטלפון עם קובריק בראיון שנתן ב-2002: "הרמתי את השפופרת וקובריק אפילו לא אמר שלום. הוא מיד אמר:'באאוטלנד יש לך שוט (SHOT) שהולך כמו…איך עשית את זה?…כך דיברנו שלוש שעות, הוא שאל אותי על כל שוט ושוט. בסוף השיחה אמרתי לו הכול והוא לא אמר לי דבר." בשיחה עם עמית אחר שפגש את קובריק, מדווח על חוויה דומה. אנשי הקולנוע נפעמים לפגוש את הקולנוען הגאון וללמוד ממנו משהו, ומוצאים תלמיד נצחי וסקרן עד אין קץ . היימס מספר בראיון הזה שיו"ר אם ג'י אם ששמע על חששותיו ליצור המשך ליצירה המפורסמת שלח לו חוברת עבה עם כל הביקורות האיומות ש"אודיסיאה בחלל" קיבל בשעתו. היו אלו אותם מבקרים שמכתירים אותו היום כגאוני וגם שם הוא חוזר על המשפט: "על מה שחסר לי בכישרון, אני מפצה בעבודה קשה."
2010-poster01.jpg קשה לומר אם ההכרה של אמן במגבלותיו עוזרת לו להימנע מיומרנות או דווקא כובלת אותו מלהמריא. זיכרו שהיימס כבמאי גם היה נתון לאלף אילוצים אחרים כשעשה סרט.
אך היימס לא רק מבדיל עצמו מאמנים פילוסופיים כקיובריק, אלא גם ממבדרים מקצועיים לעילא כמו שפילברג. גם כבמאי של מתח ופעולה הוא מעיד על עצמו שהוא חורק שיניים ועמל לילות כימים גם על הסרטים שנחשבים קלילים יותר כדי ש"יעבדו". "אני בטוח שלשפילברגים של העולם ולקמרונים של העולם הכל בא בקלות. לי שום דבר לא בא בקלות". היימס רוחש כבוד לכולם, גם לאלה שאנו נוטים לזלזל בהם ממרומי כורסתנו המשלטטת, כמו ואן דאם ושוורצנגר. כמובן שהעובדה שעבודה רבה הושקעה ביצירה כלשהי לא מספקת את עינו של הצופה, יהיה זה מישהו המחפש בידור קליל אך יעיל או זה המחפש עומק אומנותי. הצופה רוצה תוצאות ולא תירוצים. העניין הוא שהיימס מבין את המשוואה האכזרית הזו, וזה רק גורם לו לעבוד קשה יותר, לנסות להדביק את מה שהוא רואה כחוסר הכישרון הטבעי שלו בכל התחומים על ידי השתדלות עצומה.
הראיון עם פיטר היימס צד את תשומת ליבי לא רק כי הוא חושף פן מעניין של תעשיית הקולנוע והאומנות בכלל, אלא כי הוא הציג בפניי אדם שעורר בי הזדהות עמוקה. גם אני חש שדבר לא בא לי מעולם בקלות. למעשה, הכישרון הטבעי היחיד שהיה לי לא פותח מעולם כראוי וכעת הוא זנוח ובלתי מנוצל כבר שנים, וזהו כישרון הציור. בכל שאר התחומים: בלימודים, בצבא, באומנויות לחימה, בכתיבה ובאהבה, אני מרגיש שהכול היה קשה ודרש התאמצות בלתי רגילה, והליכה בדרכי חתחתים עוקפות, ובשום מקום איני רואה עצמי כמצטיין. האם התובנה הזו כובלת אותי או משחררת אותי, כאמן, כמדען, כאוהב?

מודעות פרסומת

10 תגובות to “על הבינוניות המודעת לעצמה”

  1. ליאור Says:

    סוף סוף, פוסט שאני ממש יכול להתייחס אליו! (אני לא מבין גדול בפילוסופיה).

    היימס אולי "הידרדר" לטריטוריית ואן דאם בשנות ה-90, אבל שני הסרטים שהוא יצר איתו הם הטובים ביותר בקאנון של השרירן הבלגי, "משחק על זמן" בעיקר מראה שגם אם הסיפור הוא בסך הכל ריפ-אוף מתוחכם של "מת לחיות", כשיש במאי טוב מאחורי המצלמה, (ונו, קצת תקציב) התוצאות משביעות רצון.
    מהתיאור שלך עושה רושם שהוא יורד על עצמו קצת יותר מדי, או בוא נקרא לזה, "ענווה מוגזמת", כי כמה במאים באמת דומים לקיובריק? האיש היה יחיד במינו. זו לו חוכמה להיתלות באילנות כה גבוהים ולהשוות. למרות שניתן להבין את החשש שלו מעשיית סרט המשך ליצירה סמינלית כגון 2001.
    היימס הוא לא קולנוען גאון אלא במאי ז'אנרי מהקוצע. וזה יותר ממה שהרבה במאים אחרים יכולים לומר. אם לשפוט לפי הביקורות, נראה שהסרט הראוי האחרון שעשה הוא באמת "משחק על זמן" אי שם בשנות ה-90. זה גם הסרט הכי אחרון שלו שאותו ראיתי.

    לגבי השאלה אם הכרה במגבלותיך כובלת אותך או משחררת אותך – אני חושב שאפשר לנסח זאת אחרת: לדעת במה אתה טוב ובמה אתה לא טוב ולעבוד לפי זה, אבל לא לפחד לנסות דברים חדשים, כי אם לא מנסים לא יודעים. קיובריק יש רק אחד. וגם ספילברג יש רק אחד. ואני בטוח שספילברג יודע שהוא לעולם לא יוכל להיות גאון ויזואלי וקונספטואלי כמו קיובריק, ושקיובריק ידע שאין לו את המגע הקליל והמענג של ספילברג, ואת העשייה הקולנועית שופעת הרגש שלו. כן, גם גאונים הם בני אדם וחשים חוסר ביטחון ביכולותיהם. אני בטוח בכך. אתה לא יכול להיות אמן בלי להטיל ספק בעצמך מדי פעם. זה חלק מעסקת החבילה. הטלת ספק בעצמך ובעולם סביבך היא חלק ממעשה האמנות. וכשיש לך כישרון ואתה לא מטפח אותו, זה רק אומר שהטלת הספק העצמית גברה על הדחף היצירתי ועל הרצון להתבטאות.

    אבל אף פעם לא מאוחר להטות את כף המאזניים, נכון?

  2. מרגוליס Says:

    האם למישהו באמת זה בא בקלות? אני כל כך מזדהה, חבל שלא ראיתי את התכנית הזו (טוב, גם אין לי HOT). הכל מרגיש כל כך קשה. יורק דם על כל מילה. לכתוב משפט זה לדפוק את הראש בקיר. אצל כולם זה ככה? יש כאלה שזה זורם להם בלי מעצורים? או שפשוט יש את אלה שלא נותנים לקושי לעצור אותם וממשיכים להטיל עצמם לתוך הקיר למרות הכאב?

  3. זיו Says:

    בהתייחס לילדים ובני נוער, נוטים אנשים מבוגרים לדבר על פוטנציאל.
    מאידך, מגיע שלב שבו מגיע הזמן לממש את "הפוטנציאל". והמימוש הזה מחייב השקעת מאמץ. אולי יש נטייה טבעית, או כשרון אבל ללא אימון, תרגול ולימוד הם לא יגיעו לידי מימוש.
    קל לחשוב על זה בהתייחס לגאונים מוסיקליים, כמו למשל צ'ארלי פארקר שלמרות הוירטואוזיות והחדשנות שלו, הרבה לספר שאת שנות ילדותו הוא בילה באינספור שעות של אימון.
    אם נחזור לדוגמת הפוטנציאל – לעניות דעתי, פוטנציאל שלא מובא (במאמץ) לידי מימוש הרי הוא (בהשאלה מחז"ל) "כאילו עבר ובטל מן העולם". כשאתה מבוגר, הדיבור על פוטנציאל הוא חסר ערך.
    גם באמנויות הלחימה נתקלתי באנשים שהכל הלך להם קל מהרגע הראשון. הבינו את הצעדים, זזו בקלילות, בגמישות. מאידך (וזה בהחלט לא הכלל) פעמים רבות דווקא ה-"טבעיים" הללו לא התמידו.
    אני חושב שאם אדם מגיע להישגים תוך כדי התמודדות עם קשיים – יש בזה דבר הראוי להערכה. דווקא אז, צריכה להיות לו תחושת הישג. כשם שקשה להעריך דבר שמקבלים בחינם, קשה להעריך דברים שמשיגים ללא השקעת מאמץ.
    ואם אפשר, משפט אחרון על קובריק. גם בעיני הוא במאי נפלא. אבל בזכות הניצוץ, תפוז מיכני וד"ר סטריינג' לאב. בתור מי שלא הצליח לשרוד את 30 הדקות הראשונות של אודיסאה 2001, אני מעיז לשאול שאלת הדיוט (או אפיקורס) – מה עושה את הסרט מופתי?

  4. של ברמן Says:

    ישנו קו דק שעובר בין להיות ריאלי לגבי האפשרויות שלך לבין להיות מיואש ועצור מדי, ללא אמונה בעצמך. אותו קו עובר בין השוגה בחלומות והמגלומן לבין הנועז והמעז לפרוץ את גבולותיו, כך זה באומנות אך גם בעסקים ובאהבה. היכולת לבחון את העולם ואת עצמךבתוכו חסרה לנו דוקא בעת זאנו זקוקים לה יותר מכל, קרי בשעה שאנו צעירים וכפי שהזכיר זיו, מלאי פוטנציאל.
    בחינה של אותם "גאונים" וגיבורי תרבות תגלה שכולם חוו כשלונות לאורך הדרך, וזה מעודד. איינשטיין היה צריך לחזור על בחינות במכון הפוליטכני, ולא התקבל שם למשרת הוראה בסופו של דבר ונאלץ לעבוד במשרד הפטנטים לאחר שלא מצא משרת הוראה אקדמית בשום מקום באירופה. סרטר ירק דם עד שהצליח למצוא מו"ל שיפרסם את יצירת המופת "הבחילה", ופירסיג ("זן ואמנות אחזקת האופנוע") קיבל דחיות מלמעלה ממאתיים מול"ים שונים לפני שזכה להזדמנות.
    כשלונות הם נחלת כולם, השאלה היא כיצד מתמודדים איתם וממשיכים הלאה. מתי עלייך להתחיל להאמין להם כאותות שאתה בינוני, גרוע, או אפילו פתטי שאתה ממשיך לנסות? כמובן שאין לי תשובה ברורה, מכיוון שעצם שאלת האיכות האובייקטיבית עצמה אינה סגורה, וסיכויי ההצלחה המסחריים הם גם פקטור כמעט בלתי אפשרי לחיזוי.
    אפשר, אם כן, תמיד להינות מהספק, אבל לא לשכוח לעשות את החשבון של הזמן, שהולך לבלי שוב. היכולת באמת לקבל ביקורת בונה היא מעלה נדירה ויקרה מאין כמותה. ארחיב על כך בעתיד.
    זיו, לגבי "2001": אני יודע שהסרט אינו "כוס התה" של כולם, אבל אני חושב שהתייחסות רצינית אליו תצריך רשומה ארוכה, ולא כאן בתגובה שכבר התארכה לה גם כך. במשפט אחד אגיד אולי שמה שעושה את הסרט מופתי הוא היכולת להעביר באופן מדוייק תחושה מטאפיסית בלתי ניתנת לביטוי מדוייק במילים של מופלאות קיום האנושות ומסתוריותו של הקוסמוס וצפונותיו. אנסה להרחיב על כך בעתיד.

  5. יואב Says:

    גם ביקורת בונה יכולה להיות פל-קלית. למבקר התמים ביותר יש אג'נדה.
    אני חושב שהמעלה החשובה ביותר ליוצר היא היכולת להמשיך וליצור למרות הביקורת ובגללה.
    אסור להתמכר למגירות.

  6. של ברמן Says:

    להתמכר למגירות? היום בעידן האינטרנט והבלוגים יותר קל להתמכר דוקא לפרסום מהיר (ולתגובות…).
    עולה השאלה האם המרחב הזה, שמלא בערימות של מלל לא בשל אכן מקדם את היוצרים, או שדוקא המרחב המפתה הזה, שמאפשר ומזמין פרסום מהיר של כל הגיג אפוי למחצה הוא לרווחת היצירה והיוצרים או לרעתם, גם מעצם העובדה שקשה להתבלט בין הררי הזבל, וגם להם עצמם, עקב העובדה שהפיתוי לפרסם מיד לא מניח להם להתחשל, כמו יהלומים במעבה האדמה, לאורך זמן. בעבר היו גדודי העורכים והלקטורים עומדים כחומה בצורה שיש לעבור, שולחים יוצרים גאוניים אפילו לשכתב שוב ושוב, ולמרק את כישרונם עד שהם יתפוצצו החוצה ויפרצו את החומה, אך הפעם באיכות גדולה עוד יותר. המצב החדש הוריד כביכול את "אחוז החסימה" של הכישרון…האם זה לטובה?

  7. יואב Says:

    כנראה שאני טיפה מיושן, אבל אני עדיין חושב שהחומה בצורה.
    רוב ספרי הנייר חייבים לצלוח לקטורים ועורכים. כנ"ל סרטים וסדרות טלוויזיה.
    המעמד של פוסטים וסרטונים ביו-טיוב, לפחות לדעתי, לא זהה.
    כשאני הולך לסרט, או קורא ספר, אני יודע (ושמח) שאני משלם עם או בלי מרכאות גם עבור העריכה, ההידוק, סיעורי המוחות, ישיבות ההפקה וכו'.

  8. של ברמן Says:

    נכון מאוד, אבל כיוצר המגירה יכולה היום להיות שקופה, וזה מפתה. מצד אחד אתה יכול לקבל ביקורת מקוונת תוך כדי עבודה, מצד שני – אורך הנשימה שלך והבדידות הקשה אך אולי החיונית נעלמת. השאלה שלי מכוונת ליוצרים ולא לצרכנים. יתכן ולאורך זמן, גם רמת היצירה ה"איכותית" המבוקרת, המושקעת והערוכה תרד בשל אפקט זה.

  9. מאור Says:

    אולי העורכים מונעים מהרבה יצירות טובות להגיע אל ההמונים, אולם, לדעתי, בתקופה "חשוכה" זו המצב הוא הפוך:
    הקלות הבלתי נסבלת של היצירה מביאה למצב שבו הרעש היצירתי הוא זה שמונע מיצירות המופת להגיע אל ההמונים: כל שבוע יוצאים אלפי ספרים ודיסקים חדשים אל העולם. לך תסנן את המוץ בעצמך – למי יש זמן?
    איני חושב שרמת היצירה תרד – יוצרים טובים תמיד היו ותמיד יהיו. השאלה היא מה הסיכוי שיצירה כזו תגיע אלינו, הצרכנים, לפני שתגווע ותיעלם בים הבינוניות. ולצערי, הסיכוי רק הולך ופוחת.

  10. פורקת ALL Says:

    דיון מעניין בהמשך לפוסט מעניין.
    אני חושבת שהכמות בהחלט מערפלת. ובכלזאת – הנה, מצאתי גם את הבלוג הזה.
    יופי לי.
    אם כבר תה – אני נמנית על מוזגי 2001 חדשות לבקרים.
    הנה פוסט שווה בותר בנושא:
    http://twoman.blogli.co.il/archives/104
    (ואולי גם אהיה מביאה גאולה לעולם. הלוואי, אמן.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: