בעיטה בביצים

הקטע הזה לא מספיק טוב. אפילו שורה זו עצמה יכולה הייתה להיכתב יותר טוב. אפשר ללטש אותה שוב ושוב, עד אינסוף. השורות אינן באורך הנכון. לא נבחרו המילים המדויקות, בסדר הנכון. הבעיה אינה כישרון, אלא זמן. זה תמיד זמן. אם אחכה די זמן אולי האבולוציה הקוסמית תהפוך אותי לשיקספיר, או לבורחס.
זאת הייתה בעיטה בביצים. לקח לי כמה ימים לחזור ללכת ישר אחריה.
זה מתחיל בסדר, אבל באמצע זה הופך לקיטשי, היא אמרה. רגשני. לא. לא כל נגיעה ברגשי הופכת לקיטש, הגבול הוא דק. אז מה לשים במקום? מאיפה אני יודעת? אני לא סופרת, אני רק קוראת, אני אומרת לך מה שנראה לי. אתה הסופר. תתקן. האמת שאף לא התחברתי לסוג כזה של קטעים. אני אוהבת שיש סיפור. ובכלל על מה מדובר פה? אני יודעת, הבנתי הבנתי. זה נחמד. נחמד, זה הכול?
אז בשביל מה הכול שווה? אני יודע שזה גם עניין של טעם. הלוא היא לא ממש מתחברת לקטע הזה. היא לא מתחברת לסופרים שאני מחזיק מהם גאונים, כמו בורחס או קאלוינו. אז למה להקשיב לה? זה כמובן רק עניין של טעם, אבל צריך להבין שזה פשוט לא מתאים לה. לא שזה פחות טוב. זה פשוט לא בשבילה. אבל גם אם מפרידים צורה מתוכן היא אומרת, עדיין זה לא מספיק טוב. אי אפשר להפריד, אני אומר.
אז אולי זה לא כמו בורחס וקלווינו, אבל זה בכיוון. כמו, נגיד, טפו, פאולו קואלו. טוב, הוא לפחות מוכר מיליונים. אז קודם תמכור מיליונים, היא אומרת. לפחות תהיה עשיר. זה גם משהו.
אבל זה לא זה. אני יודע. זה לא מספיק טוב. גם אני מסתכל על הספר שלי אחרי עשר שנים והוא לא נראה מספיק. אפילו יש קטעים שהם, איך לומר, מביכים. איך אנשים עוד אוכלים את זה. אולי שזה מגיע מאיזה סופר עלום, שנראה מכובד כשהוא מסתתר מאחורי שם זר ועטיפה דקורטיבית. אם זה יצא בתור ספר זה חייב להיות שווה משהו.

אני יודע. לא הקדשתי מספיק זמן ללטש את הכתיבה שלי. למה אני מצפה? אני יודע, אני יודע. אני משלים מטלות כתיבה אחריהן אני רודף כבר שנים. מאמין באמונה שלמה שיש משהו קסום בלחקוק משהו על הכתב יהיה הוא יומיומי או בלתי מושלם כאשר יהיה. ב"ספר יצירה" מתוארת בריאת העולם ככתיבת טקסט. אם אלוהים כתב את העולם, הוא בודאי לא עשה מספיק הגהות
גרוסמן יותר טוב מאלוהים. בורחס יותר טוב מגרוסמן.
אז אולי זה לא משנה מה היא אומרת. אבל בעצם זה הכי משנה. מה זה משנה מכתבים ממעריצים שאני לא מכיר. מה זה משנה לעשות רושם על כל מיני ילדות? הלוא אותה אני צריך להרשים. כשחושבים על זה. היא לא ממש מתלהבת משום דבר שאני עושה. אני יכול לירוק דם במשך שנים, להשיג את מה שמבחינתי נראה כבלתי אפשרי, ולא נראה שזה בכלל מזיז לה. מה בסך הכול אני מבקש? די הרבה, למען האמת. אני רוצה שתסתכל עלי בהערצה, לפחות לפעמים. אולי אפילו רק פעם אחת. שתביט בי במבט של "זה הגבר שלי". שתביט בי במבט של "בוא וקח אותי עכשיו". לעזאזל! אני אלמד. אני אכתוב משהו שתפור לטעם שלה. אני אלמד את הנקודות הרגישות שלה, אני אמצא את הדגדגן האינטלקטואלי שלה ולא יעזוב אותו עד שתצעק ותעיר את השכנים. זה יהיה סקס אמיתי! גם ככה זיונים עם אמצעי מניעה הם לא באמת מין, כשחושבים על זה. אנחנו לא ממש נוגעים זה בזה. זה כמו לאכול בלי לבלוע. זה יותר כמו אוננות משותפת.
אני מרגיש עכשיו שזה פשוט מיותר, בזבוז זמן. אולי כדאי שאני אתרכז בדברים אחרים. הכתיבה נראתה תמיד כמו איזה מין מפלט. זה המעוז האחרון בו אני מרגיש שאני שווה משהו. עכשיו הכול נראה כמו נפיחה מיותרת. נכון, אני מרגיש שזה עניין של זמן, של השקעה. אבל מתי לעזאזל יהיה לי זמן?
אני עושה שיעורי בית. אני אכתוב משהו בדיוק בשבילה. מה היא אוהבת? את "בארץ הדברים האחרונים" של אוסטר? אין בעיה. אני קורא אותו עכשיו.