הרוחניות נתפסת כסובסטנציה אוורירית, נשגבת, המובחנת, מאז אפלטון, ובצורה מפורשת יותר מאז דקרט, מן החומר והחלל. והנה, כבר השם העברי מרמז על המקור החומרי של השם: הרוח הלוא היא הנשימה, סימן החיים הבסיסי והבולט. הרוח היא סימן למשהו אחר, לאיכות שמניעה את החומר, אך הרוח היא ישות חומרית, יומיומית ממש: היא נשמת אפנו. כך גם הנשמה, אותה רוח רפאים מסתורין שמסתתרת מאחורי כל מבט ומבע, אינה אלא הנשימה, החיים. איכות אורגנית זו של העולם הורתה בתפיסה האנימיסטית של הקוסמוס כישות חיה, לפני ההפשטה המכניסטית שעקרה את העולם מנשמתו מחד, ומאידך העניקה לנשימה האנושית איכויות שמעבר למה שהיא באמת, רוח, תזוזה של חלקיקי אוויר חומריים. מעניין שכל עולם התרבות נולד מאותו הבל פה, אותו הבל פה שיוצר גם את המילים, שהם אבני הבניין של הקשרים הבינאישיים, של האומנות, ההבעה והציוויליזציה כולה. אך דוק: יש נקב נוסף בגופנו שמייצר רוח (למרבה המזל, אצל רובנו פחות מאשר הנקבים העליונים), ואולי הוא אחראי לא פחות לעולם הרוח, והוא מעורב בו שתי וערב, וקשה לומר כעת את ההבדל בין השירה לפלצנות, והאם איזו מהם מתקרבת לאמת לעיתים קרובות יותר.
10 באוקטובר 2007 ב- 5:01 |
זו התגובה המעמיקה ביותר שאני מסוגלת אליה כרגע.
18 באוקטובר 2007 ב- 0:06 |
שלום לך של או רד או בוא. לונג טיים נו ריד. אם זכרוני אינו מחוויר, נדמה לי שזה היה אנקסאגורס שטען כי "הכל אוויר".אז זאת שאלה טובה מאוד אם הוא התכוון לאוויר הפיזי, החלקיקי, או למשהו אחר. ואולי השאלה הזאת לא באמת במקומה, משום שבתקופה הפרה סוקרטית יש להניח שעוד לא נולדה לה ההבחנה הברורה והמתוסבכת בין הפיזי למטאפיזי, ואולי הגיע הזמן להפיח בטרנד הזה חיים. כלומר, לא להתעקש האם במילה מסויימת אנחנו מרפררים לעולם הפיזי או שמא לעולם הלא פיזי, שכן בעשותנו זאת אנחנו שבויים באותה הנחה שמלכתחילה יצרה את השאלה- הנחת הריאליזם.
מעניין (אותי) להזכיר בהקשר זה חוויה אישית מרעישה שאירעה לי לא מזמן, כשלמדתי לפני חודשים ספורים את עקרונות הויפסנה, שכל כולה מתמקדת בנשימה. הנשימה בויפסנה היא האמצעי והמטרה.
אחרי עשרה ימי שתיקה מנטלית, רגשית ופיזית, ואחרי שעות ארוכות של אימון השיטה עד שהזמן הותך לכדי רגע אחד, הסתיים הקורס וכל אחד הלך לאסוף את עצמו ואת חפציו מהחדר. הדבר הראשון שעלה בדעתי הוא שכעת (ברגע ההוא) הבנתי בדיוק גמור ומופלא וחד פעמי את החיבור הבלתי אפשרי בין רוח לחומר, בין נפש לגוף.
ואפילו היום, כשמבטי נופל על יצירת אמנות מפעימה ושום חוץ לא מפריע לי ואני לא מפריעה בו, הנשימה ממלאת את כולי והסדר וההבנה הזאת שבים למקומם.
18 באוקטובר 2007 ב- 16:54 |
רק פור דה רקורד: "הכל אוויר" זה אנקסימנס. אני לא בהכרח מפריך את קיומו של הרוחני, זה פשוט מעניין לפשפש שוב מהיכן הוא נולד.
ברוך שובך לבלוגי הקט. מדוע הלינק לאתר שלך לא עובד?
(של או רד או בוא?, מצטער, לא הבנתי. אני לא מתוחכם כמו שזה נראה מהרשומות שלי)
18 באוקטובר 2007 ב- 18:53 |
נו, אז כנראה שבכל זאת תאי הזכרון הולכים ומתפוגגים להם. מזלי שלא אזדקק להם בבוא יום. כמובן שאינך מפריך את הרוחני, זה ברור. אבל ההבחנה שכיום נראית כל-כך טריוויאלית בין פיזי ללא פיזי, הבחנה שבצדק, לדעתי, איתרת את כינונה בפילוסופיה הקארטזינית, היא הבחנה שבמציאות האנקסימנדית כלל לא קיימת ולכן לא מעוררת שאלות. לא בהכרח ההבחנה הזאת היא שהולידה את הרוחני. הרוחני, וזה מה שניסיתי להבהיר, היה קיים בתודעתם של הוגים, אמנים, אנשי דת ומדינאים לפני ההפשטה המושגית ולפני כל הגדרה. באורח פרדוקסלי, דווקא ההבחנה הפילוסופית היא שצימצמה את מובנו של ה"רוחני". אפשר, כמובן, להחיל אמירה זאת על כל ההבחנות המושגיות שמבצעת הפילוסופיה (או פילוסופים).
קח, למשל, את הפרויקט הקאנטיני, שבלב לבו מבקש להרחיב את יכולת ההכרה ואת מושג ההכרח דרך השאלה המופרסמת "האם משפטים סינתטיים אפריורים הם מן האפשר"?, ותראה את המסקנה שהוציא ממנה קווין ב"שתי דוגמות לאימפרציזם" שבו הוא קורע את ההבחנה הקאנטינית לגזרים.
ומכאן אני גוזרת מסקנה כללית ביחס להבחנות, מכל סוג: כל הבחנה היא הבחנה שרירותית, היינו, מבוססת על עצמה ועל עצמה בלבד. גם קאנט ביסס את ההבחנה בין אנליטי לסינטתי על סמך ההבחנה בין שני מקורות ההכרה: חושני ושכלי. אלמלא ההבחנה הזאת, לא הייתה כל הצדקה להבחנה בין אניליטי לסינתטי.
כל הבחנה, בעיני, היא כלי בידי הפילוסוף, ואין בה שום מידה של אמת מכפי שיכלה הייתה להיות ההבחנה ההפוכה. ואין בדברי כדי להטיל ספק בדבריך, שהרי גם אם הרוחני מעולם לא היה קיים ומעולם לא יתקיים, הרי ודאי שימשיכו אנשים להגות בו, וזה, כמדומני, לא פחות חשוב מלמצוא א ו ת ו.
העניין עם רד או בוא התברר כחידוד לא מוצלח, זה הכל. שמך פשוט נשמע כמו ציווי ולא שם עצם.
ובאשר ללינק- הבלוג הושמד עוד בדמי ימיו. אולי בקרוב יוולד אחד נוסף לתוככי עולם חדש מופלא.