עלה בדעתי (8)

הרוחניות נתפסת כסובסטנציה אוורירית, נשגבת, המובחנת, מאז אפלטון, ובצורה מפורשת יותר מאז דקרט, מן החומר והחלל. והנה, כבר השם העברי מרמז על המקור החומרי של השם: הרוח הלוא היא הנשימה, סימן החיים הבסיסי והבולט. הרוח היא סימן למשהו אחר, לאיכות שמניעה את החומר, אך הרוח היא ישות חומרית, יומיומית ממש: היא נשמת אפנו. כך גם הנשמה, אותה רוח רפאים מסתורין שמסתתרת מאחורי כל מבט ומבע, אינה אלא הנשימה, החיים. איכות אורגנית זו של העולם הורתה בתפיסה האנימיסטית של הקוסמוס כישות חיה, לפני ההפשטה המכניסטית שעקרה את העולם מנשמתו מחד, ומאידך העניקה לנשימה האנושית איכויות שמעבר למה שהיא באמת, רוח, תזוזה של חלקיקי אוויר חומריים. מעניין שכל עולם התרבות נולד מאותו הבל פה, אותו הבל פה שיוצר גם את המילים, שהם אבני הבניין של הקשרים הבינאישיים, של האומנות, ההבעה והציוויליזציה כולה. אך דוק: יש נקב נוסף בגופנו שמייצר רוח (למרבה המזל, אצל רובנו פחות מאשר הנקבים העליונים), ואולי הוא אחראי לא פחות לעולם הרוח, והוא מעורב בו שתי וערב, וקשה לומר כעת את ההבדל בין השירה לפלצנות, והאם איזו מהם מתקרבת לאמת לעיתים קרובות יותר.