איטליה, רשמי מסע

כן, הייתי באיטליה, אתם מוזמנים לקנא. טוסקנה ורומא. סיפרו לי עד כמה טוסקנה יפה, וסיפרו לי שגם כל הסיפורים על כך שטוסקנה יפה הם אמיתיים. אם כן, חזרתי על מנת לספר לכם שגם הסיפורים אודות כך שהסיפורים אודות יופייה של טוסקנה אמיתיים – אמיתיים אף הם.

כשהצהרתי בפני בני משפחתי (חובבי איטליה ידועים, ואף יש לנו קשר משפחתי ורומן ארוך עם המדינה – סבי בא מטריפולי ודובר איטלקית, ועוד קשרים רבים שתקצר היריעה מלפרטם), נחת עליי מבול של היאנחויות קנאה ומטר של עצות. שמעתי כל הרבה בערב משפחתי אחד, עד שאיטליה החלה כבר להימאס עליי לפני שהנחתי את כף רגלי עליה. צוידתי באוסף בלתי מתקבל על הדעת של ספרים, מפות ומדריכים.

הטיסה הייתה זוועה; איחור של שבע עשרה שעות הביא לאיבוד של יום והותיר אותנו מחכים בנמל התעופה השומם של רומא שכן נחתנו בשעה מאוחרת בה כבר היו משרדי השכרת הרכב סגורים. ניסינו לתפוס תנומה על הספסלים של בית הנתיבות, אך לשווא. בית הנתיבות נבנה כמקום בלתי מסביר פנים לבאי הלילה, אולי כדי לאלץ אותך לשכור מלון במחיר מופקע במקרים כמו שלנו. (פיצוי? תשכחו מזה. צ'רטר, צ'רטר. סיכון שאתה לוקח). כדי להוסיף מלח לפצעים, נדבק אלינו כל הטיסה איזה טיפוס דוחה ומעורר רחמים כאחד, שהוציא ממני את כל עתודות הטקט שיכול הייתי לגייס כדי להדוף אותו מעלינו לכשנחתנו. אבל כמובטח, בסוף הכול נשכח. כששעטתי למרחבים הירוקים של ארץ המגף ברכב חדיש, אל אופקים חדשים של יופי וחופש, הפך כול הסבל לעוד סיפור צבעוני באמתחת לחזור איתו הביתה. לא הרגשתי שאני רואה דברים חדשים, אלא יותר ממלא חובות וחסרים הכרחיים של כל בן תרבות.

לא ארחיב בתיאורי המסע, שלבטח מהדהד ברוב פרטיו את קורותיהם הגנריים של דורות של תיירים בארץ זו. אשתדל לא להפליג בתיאורי יופי של גבעות טוסקנה, פירנצה ורומא: דנטה, בוקאצ'יו והמדריך של מישלן כבר עשו זאת טוב ממני. לא קניתי הרבה באיטליה – יקר, יורו, ידה ידה – אבל התובנות הן בחינם, ולכן אחלוק אותם עימכם.

טוסקנה אכן רחבת ידיים, ונראית – ברובה, במקומות שלא מרגישים את המסחור התיירותי – בלתי מודעת ליופייה. יחד עם זאת, מבעד לעיניו של התייר החדש, היא נראית כאילו הורכבה כולה במלאכת מחשבת מעצות, טיפים, אזהרות, המלצות, תיאורי אתרים וציונים. קשה לעיתים, דווקא לתייר המשכיל שמנסה למצות את הטיול, ולדעת משהו על מה שהוא רואה, להרים את עיניו מהמדריך או המפה וליהנות מן הפשטות של המקום, האנשים.

אחת ההתלבטויות שהיו לי ערב הנסיעה, היא האם להצטייד במכשיר ניווט לוויני שיקל עלי את ההתמצאות במרחבי טוסקנה החדשים לי. החלטנו לבסוף להסתמך על מפות, אך משהו המשיך להטריד אותי. הצלחתי להבין מהו החשש הבלתי רציונאלי שמטריד את מנוחתי. התת מודע הישראלי שלי חשש שאם אתברבר אני עלול להיקלע לעת ערב לתוך כפר ערבי, או לחצות בטעות את הקו הירוק.

היופי באיטליה – כמו זבל, התיירים – כמו אוויר. קלוינו כתב על עיר אשר אדם משתוקק אליה, אך מדמיין אותה כשהוא בתוכה צעיר, וכשהוא מוצא אותה בערוב ימיו, היא בדיוק כשחלם אך שהיא מכילה אותו כאדם זקן. כך גם האתרים היפהפיים והמפורסמים: אתה רואה אותם בגלויות ריקים מאדם, ומדמיין את עצמך ניצב מולם בדד, והם מקיפים אותך. אך אתה מוצא אותם הומים, עטויי הבזקי מצלמה ואפופים רחש בשפות שונות שמתובל בצעקות הרוכלים ההודיים.

משפט שאומרים רק באיטליה: "זה חדש! זה מהמאה השמונה עשרה."

האם ההנאה ממשהו היא מיומנות נרכשת? כנראה שכן. מי שלא יודע למצוא את היופי בסביבתו היומיומית, יראה הרבה פחות גם כשימריא וינדוד למחוזות מבטיחים. אני נוהג לפעמים לסייר בשכונה הסתמית לכאורה שלנו בבקרי שבת, ומנסה לתפוס את הקסם שטובל בכל. כאן אני לפחות לבדי, ואפשר ליהנות מהשקט.

פגשנו זוג ישראלי נחמד, אך הבעל סיווג את כל המראות שראה ל"וואו" ו"נחמד, אבל לא וואו". מי שלא יאמן את התפיסות האסתטיות מראש, ויצפה מן האובייקט שיספק לו את כך הסחורה (הוא הלוא שילם כל כך הרבה על הטיול – למה ש'יעבוד'?), ייוותר עם ספקטרום דל ומאכזב של הראייה. מי שלא רואה את היופי בסתם אבן חסרת צורה שמוטלת, יראה הרבה פחות ב"דוד" המהמם של מיכלאנג'לו, שהמתין בסבלנות בתוך שיש עד שהגאון חשף אותו ונפח נשמה באפו.

אפשר קצת להאשים את מדריכי התיירים שמוצפים בתאורי גוזמאות שמעלים את רף הציפיות אל על – זה הפסל שכשדונטלו ראהו לראשונה, השמיט ושבר את כל הביצים שהחזיק בידו – זוהי פירנצה, שסטנדאל השתגע בראותו אותה, ועוד כהנה וכהנה. כמובן שללא רקע תקופתי עמוק, ההתרשמות מהגדולה והחשיבות של חלק מהיצירות והאתרים היא בלתי אפשרית. אך כאמור, התייר הממוצע מצפה לשלם ולקבל, הוא אינו מבין מה נדרש ממנו על מנת שישלים את החוויה.

הגבול בין ההנאה האסתטית הטהורה, לזו שמעורבבת עם מה "שנחשב" מופתי, ולמה שזכה לתהילה והכרה מוקדמת, הוא דק אם קיים בכלל. חלק מהיצירות והאתרים המפורסמים כבר אינם נחווים כשלעצמם, אלא כבר הפכו מזמן לאייקון, לסמל, לתחנת תרבות, ושואבים חלק גדול מתהילתם מהחיקויים, ההשפעות, הציטוטים, וההופעות הקולנועיות שלהם. בכל זאת, יש הרגשה שחלק מהתיירים מוותרים מראש על הניסיון להתבונן. אי שם במבוך במוזיאונים של הותיקן, ניסיתי להתרשם בכנות מול פסל הלאוקון, אך נדחפתי בברוטאליות על ידי תיירת – קוריאנית כמדומני – שרצתה להצטלם כשברקע לה אייקון אומנתי זה. היא אפילו לא טרחה לסובב את ראשה אליו. לאחר הבהוב המצלמה היא פנתה למשימתה הבאה.

בכלל, אקט הצילום הוא אחד מהמפתחות הגדולים להבנת ההוויה התיירית, ומשם, אולי האנושית בכללותה. בעיניי, יש משהו מאוד נרקיסיסטי בלהצטלם כל כך הרבה, מעבר לכמה תמונות שנראה לנכדים בעוד שנים כדי שייווכחו שהיינו פעם צעירים. מאידך, צילום של האתרים הוא מיותר, שכן צילומים יפים ומקצועיים של כל אתר ואתר חשוב בעולם מציפים את האלבומים ואתרי האינטרנט. אז מה נישאר? ההצטלמות עם האתר, התיעוד שבא לפני החוויה, ואולי אפילו במקום החוויה. אך על מה להתפלא. התיירות בצורה שאנו מכירים אותה היום היא תופעה חדשה, והאדם המודרני זקוק לטקסים מוחשיים ממש כמו עמיתיו הפרימיטיביים שחצו הרים וגאיות כדי להגיע לאבן או עץ מקודשים, ולבצע שם פעולות פולחניות שנראות משוללות הגיון ותכלית בעיניים המודרניות. כזה הוא גם הצילום התיירותי. הוא אינו באמת מתעד: הוא פעולה פולחנית שנועדה לתפוס את הבלתי נתפס, הוא כלי עזר טקסי לקידוש המקום והזמן. שכן לאחר כל התלאות, איחורי הטיסות, המחירים המופקעים, התקלות והעיכובים, מה יכול התייר לעשות לאחר שהגיע למחוז חפצו. הוא צריך לבצע איזושהי פעולה שתחתום את המסע, לחיצה על כפתור שלאחריה אפשר יהיה לומר: עשינו זאת, כעת ניתן לחזור.

כמובן, שאפשר גם להצביע על אופן הקיום המודרני ככזה שחייב תמיד לתעד את עצמו, שמרגיש קיים רק כשהוא מונצח על גבי סרט או בזיכרונו של מחשב. אך גם זה לא חדש: אבותינו המציאו את האל, הצופה המתמיד, שיעניק להם רייטינג אינסופי וישמור על קיומם הברקליאני מפני האין.

זה מדהים לחשוב כמה מיליונים של אנשים, דור אחרי דור, מתפרנסים מגאונותו של מיכלאנג'לו וחבריו. לפני חמש מאות שנה הוא הכה כמה פעמים בפטיש ומאות שנים לאחריו מתפרנסים בעקיפין ממעשה ידיו סוכני נסיעות, טייסים, דיילים, מתכנני המטוסים הרכבות והמכוניות, הפועלים שייצרו אותם, בעלי מסעדות, מוכרי מזכרות, שומרי המוזיאונים, וכן הלאה והלאה. ואפשר להמשיך את השרשרת עוד ועוד ולדבר על יצרני הנייר של מתכנני המטוסים, ומגדלי החיטה, אֵם הלחם שמוכרות המסעדות לנחילי התיירים, וכן הלאה עוד ועוד, ונראה לעיתים שהלמות הפטיש והמקבת של מיכלאנג'לו מהדהדות עד עצם היום הזה, והופכות לצליל מטבעות וקופות רושמות.

כשאתה מטייל בחוצות רומא השופעת משכיות חמדה ואתרים היסטוריים, אתה מבחין שרבים מהמוכרים בחנויות המזכרות הבלתי נמנעות הם זרים, סינים ברובם, אך גם תורכים ורוסים. ליברלי ככל שתהיה, אתה מחמיץ פנים כנגדם, ומרגיש שגם כתייר נגזלה ממך מעט מרומא האמיתית שהובטחה לך, זאת שנשקפה אליך מן הכרזות במשרד הנסיעות ומן התמונות המזמינות בדפי הכרומו של הפרוספקטים ובין אתרי האינטרנט, כזו שמלאה באיטלקים אמיתיים, חמי מזג אך חביבים, חמים ובעלי לשון מתגלגלת. אתה חושב על כך שהזרים הם כמו טפילים שמנצלים את הצלחתה של רומא, מסתננים שהגיעו לכאן רק על מנת להתפרנס מיופי לא להם. אך מחשבה נוספת תגלה שלא היו ברומא (וכנראה בכל מקום), אלא טפילים שלעד ניצלו יופי לא להם. הכנסייה עשקה את דלת העם וניכסה לעצמה את הערכים האומנותיים והחוכמה של רומי. אפילו סיור ראשוני במוזיאונים של הוותיקן, שהמילה "פאר" עושה להם עוול, מגלה לאן נעלם אחוז ניכר מאוצרות העולם, מפסלי בבל ומצריים העתיקה (כולל מומיה שמורה היטב), דרך פסלי יוון ורומי, ועד ליצירות המופת של הרנסנס שניקנו בכסף גזול. אך גם עושרה של רומי בא לה מניצול ועושק, וגם היא ניכסה לה את ערכי יוון, ואלה, בתורם, כבשו וניצלו עמים ותרבויות אחרות, כאלו שכבר אין להם שם, אולי, ונראה שהסינים המוכרים בחנויות המזכרות הם רק חלק משרשרת ארוכה זו, וביחס לכל השאר – הם לא מאוד מזיקים.

מודעות פרסומת

תגובה אחת to “איטליה, רשמי מסע”

  1. ליאור Says:

    פוסט נורא יפה, איש. טוב שיש בלוג להתעדכן בצורה מסודרת איך היה במסע. מסכים עם תובנותיך לגבי התיירות המודרנית (או שמא היא תמיד היתה כזו?). "התייר" הוא האחד היצורים המאוסים בתבל. בעיקר התייר המערבי. ממהר, ממהר, ממהר. אירופה הקלאסית בחמישה ימים ושעתיים. וכמובן, המסחריות של הכל. אמנות תמיד יוצרת מסחריות ואחריה תיירות קפיטליסטית. זה נכון בכל רחבי אירופה. לאמריקאים אין כל כך הרבה יצירות אמנות עתיקות אז הם מסתפקים באמפייר סטייט בילדינג. המסחור שלו הוא לא ייאמן. רגע, אולי זו כן יצירת אמנות. מנהטן כולה היא יצירת אמנות ארכיטקטונית. מוזאון של בניינים.
    אגב, אי אפשר לזרוק ככה משפט על "הטיפוס המאוס" שנדבק אליכם ולא לפרט. מה זה זה? 😉

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: