בשבח דברים לא-גמורים

סמוך לביתנו יש מגרש ריק. כמובן, הוא לא ריק לחלוטין כמו אותה סובסטנציה מסתורית מ"הסיפור שאינו נגמר", יש שם חול וכמה איקליפטוסים משועממים, אך בין סבך הבתים ומדרכות הבטון, הוא ניצב כמו חלקה שנעלמה מעינו של הדמיורג המוניציפאלי. בעלי הכלבים (שאנחנו נמנים עליהם), מנצלים חלקה זו לטיולים נטולי הצורך לנקות אחרי הנסיך הקטן, למשחקים, ובל"ג בעומר שורפים שם הילדים מכל הבא ליד ותורמים עוד קצת להתחממות הגלובאלית.

יום אחד הופיע בפאתי המגרש הריק גוף גדול. ראיתי אותו לראשונה בשעת טיול לילי, ובאפלולית הוא התנשא כמו צל גדול ומלבני. הוא הופיע פתאום, ללא הסבר, בלי שראינו יד שהניחה אותו שם. כמו המונולית מ"אודיסיאה בחלל", הוא ניצב שם כאילו היה שם מאז ומתמיד, כמו לפני שחר ימי העולם עצמו. צעדיי קירבו אותי עוד ועוד אל עבר הגוף שהתנשא גבוה מעליי, והתגלה כשלט. על השלט פורטה תוכנית לבניית גן במקום. נמסר תאריך סיום. ליבי נחמץ. הספירה לאחור לחייו של המגרש הריק החלה. כמו כדי לגאול את שכונתנו מחוסר השלמות התגשם לו המונולית ובא להוציא אל הפועל איזו תכנית מתאר עלומה ששכנה לה לבטח באחת מהמגירות הנידחות של עיריית רמת גן.

זה לא שהמגרש הריק היה שיא היופי. גם לא מדובר פה בשמירה על ערכי טבע, שכבודם במקומם מונח. יש שיגידו שגם גינה היא סוג של מרחב בינות לבטון ולאספלט, אך עדיין מדובר במשהו מתוכנן ומהוקצע, עדיין תהיה זו מעין הפקעה של ההיולי לטובת האקטואלי. רמת גן, כמו תל אביב, זקוקה לכמה פינות בלתי גמורות, לחצרות אחוריות מוזנחות מעט ושווקים לא-סטריליים. לאחרונה צצו בתל אביב חלקות עצים חביבות שמסומנות על ידי שילוט הנושא את הכיתוב שהוא ספק כסת"ח משפטי, ספק הצהרה אקזיסטנציאליסטית: "חורשה זמנית". כך, אפילו הבלתי גמור מופקע מראש לטובת הגמור, וזה מדאיג, כי כאן לא מדובר רק בעניין עירוני או "ירוק". כאן מדובר במשהו בסיסי, יותר, עמוק יותר, מדובר באיזה מרחב נשימה מטאפיסי שאני מרגיש שנחוץ לנו עדיין. נוכחותו המנחמת של משהו בלתי שלם, בלתי מסוים.

עיריית רמת גן לא הייתה ראשונה, כמובן, בכוונתה להשיג את השלמות, רחמנא ליצלן, ולא רק לשאוף אליה. דקארט ניסה לפנות את השטח מכל ההשערות והסברות הבלתי מבוססות, כדי לבנות מחדש משהו שיהיה יציב, איתן, ולא יותיר עוד מקום לספק. שאר הפילוסופים המודרניים המשיכו לנסות ולבנות עולם מושלם אחריו, אך לייבניץ פשוט לקח את כל הגוש הבלתי מוגדר הזה של הקוסמוס והכריז עליו כמושלם: "הטוב מבין העולמות האפשריים". קרל מרקס ניסה לבנות אוטופיה מושלמת, ג'ורג' אורוול דיסטופיה מושלמת, אבל איכשהו המציאות הייתה תמיד על יד, לטוב ולרע, חוטפת מעט מכאן ומעט משם, ואת הרוב מותירה בערפל אפרורי הנתון לפרשנות. הפורמליסטים שמו מבטחם בצורה המושלמת – הפוסט מודרניסטיים הטילו את כל יהבם על שבירתה לכל כך הרבה רסיסים קטנים עד שמרחוק נדמה כי אנו חוזרים שוב לאחידות משעממת של תשובה טוטאלית. ויש כאלה – כמו קאנט וויטגנשטיין ב"טרקטט" – שויתרו על המיפוי הכולל, והשליכו אל מעבר לגדר התפיסה את כל מה שלפי דעתם אינו ניתן להגדרה או ביטוי – ומכאן אינו מהווה קרקע איתנה לבניית נכסים אינטלקטואליים ברי קיימא. אך גם, ניסו לרצף ולבטן את כל מה שניתן בתחום המושב המחשבתי. רסל וויטהד ניסו לבסס סופית את יסודות המתמטיקה, ולשמחתנו, נכשלו. פחות או יותר באותה תקופה ניסה אדמונד הוסרל להפעיל שוב את המכבש של דקרט, לנקות את השטח ולהתחיל מהתחלה – אך הפעם ברצינות

לשמחתנו, איש מהם לא הצליח. וגם עיריית רמת גן לא תצליח. מסתבר שבניית הגן הייתה רק בחלקה סמוכה, ולא כללה את רוב רובו של המגרש.

מרחבי האינסוף הבלתי מוגדרים בטוחים לעת עתה. אך לכמה זמן?

מודעות פרסומת

3 תגובות to “בשבח דברים לא-גמורים”

  1. דוד בוזגלו Says:

    אני לא נוהג להגיב אך ורק בשביל הפידבק, אבל הפוסט הזה כל כך מוצלח, מינימלי ואלגנטי מחד, מעורר מחשבה וגדוש בהברקות מאידך.
    תודה.

  2. של ברמן Says:

    תודה רבה, דוד.

  3. דוד בוזגלו Says:

    אין בעד מה.
    אם כבר הגבתי, אנסה לומר דבר מה לגופו של פוסט:
    אתה מבטא פה איזו תחושה יסודית ששכנה על סף תודעתי, לא מפורשת לגמרי, כבר זמן מה. אני חווה את התחושה הזו בעיקר באופן בלתי-אמצעי, כאשר אני מטייל ליד איזורים המזכירים את זה שתיארת. הפוסט הזה כאילו לקח את התחושה שלי, ועשה לה וורבליזציה, עיבד אותה לכדי טיעון.
    עכשיו כשאפשרת לי לעשות רפלקסיה על החוויה הזו, אני מבין שהכמיהה ל"היולי" נובעת מהאשלייה שניתנת לנו גישה ל"דבר כשהוא לעצמו". כמו שהדבר כשהוא לעצמו לא אורגן על ידי אחדות התודעה וצורות ההסתכלות של הפרט, כך השטחים הבלתי מסויימים עוד לא אורגנו על ידי ה"תודעה" החובקת כל של האסתטיקה העירונית, עוד לא נכפה עליהם סדר, פרי תכנון תבוני. לכן, כאשר אני נוכח במקומות האלו אני מרגיש שהצלחתי "לדפוק את המערכת", שיצאתי מחוץ לטווח ההגעה של עריצות הסדר והארגון. לא נראה שזו חוויה שהייתה מתאפשרת לפני מאות שנים, בהם השטחים הבלתי מסויימים היו מחזה נפוץ, לפחות לא בעבורי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: