על "מעבר לטוב ולרוע"

ספריו של פרידריך ניטשה הוצגו תמיד כמדריכיהם של נערים צעירים ומרדניים, כמו למשל, לאחרונה, ב"מיס סנשיין הקטנה". מפגש עם הכתבים האמיתיים של הפילוסוף, מגלים טרטוריה עוינת ואתגרית, לא רק רעיונית, אלא גם תמטית – לא ממש חומר הגלם לצעירים חסרי רקע מקיף בפילוסופיה ובתרבות מערבית.

מי שנפעם מ"כה אמר זרטוסטרא", אך התקשה לזהות את הפרוגרמה הסדורה שעומדת מאחורי המשליםnietzsche187a.jpg הנלהבים, ואולי מצפה ש"מעבר לטוב ולרוע" (יחד עם "לגינאולוגיה של המוסר" הצמוד לו במהדורה העברית) מהווה איזה "ביטוי מוצק וצלול לעיקרי רעיונותיו" כמו שמבטיחה הכריכה האחורית, נידון לאכזבה. הקריאה ב"מעבר לטוב ולרוע" משולה לחתירה נואשת בג'ונגל אלים, כשאתה מרגיש שאתה צריך לפלס לך דרך במצ'טה במעבר ממשפט למשפט ומפסקה לפסקה, אך המסע ראוי ולו בשביל כמה פינות חמד שקטות של אבחנות גאוניות. כאמור, צריך להכיר יפה יפה את המבנה הכביר של תרבות המערב, כמו גם את הלך הרוחות באירופה של שלהי המאה הי"ט, על מנת לעכל עד תום את משמעות המתקפות שלוחות הרסן של הר ניטשה על ביצוריה והישגיה. ניטשה לא מפספס כמעט אף פינה, הוא יורד חיש קל לעומקם של כמה מהמפוארים בהישגים המחשבתיים של האנושות, רק כדי להטמין ביסודותיהם פצצה ולברוח; על פני רעיונות אחרים הוא רק חולף בחטף, וכבדרך אגב יורה אש אוטומטית בלתי ממוקדת. יפה הגדיר זאת ישראל אלדד, המתרגם, שציין בפתח הדבר שהפילוסופיה של ניטשה אינה בניין, אלא "מערך של מגדלים וחפירות", אך אפילו מעבר לכך, הפילוסופיה של ניטשה אינה מבנה כלל וכלל, היא אקט, אקט של הרס, אך גם אקט של געגוע לאיזו איכות פראית, גברית, טרום פילוסופית, שנעדרת מאירופה שלו.

כאמור, חווית הקריאה ב"מעבר לטוב ולרוע" היא אלימה ממש, פיזית בעליל. לעיתים נדמה שהספר ממש מתפתל תחת ידך, שהוא מתקיף אותך, ואתה, תחת מטר הטיעונים הנלהבים וסימני הקריאה שנורים עליך ברוחב יד, מסיים פסקאות מתנשם ומתנשף, כשנדמה שאתה מוטח בקרקע, צווארך נתון בנעילת בריח, ואתה דופק על האדמה, וזועק: "בסדר, בסדר, אני מסכים!…". והטיעונים אינם מרפים, ניטשה ממשיך לירות, ונראה שכמו לגיבור בסרט פעולה זול, התחמושת לעולם אינה אוזלת לו, והוא רק ממשיך לירות ולירות. אומרים שהקולמוס עז מהחרב, אך עבור ניטשה זה לא מספיק, ונראה שספר זה נכתב עם מקלע אפס-חמש. לאורך כל הספר, הוא מחרף ומגדף, תוקף כמעט את כל גלריית הפילוסופיה המערבית כאילו היה מדובר בעניין אישי. מעניין שיש שתופסים את ניטשה בטעות כאנטישמי, למרות שלאחר כל קלחת ההתקפות הנ"ל, מי שיוצאים הכי טוב אלה דווקא היהודים:

"ב"ברית הישנה" היהודית, זה ספר הצדק האלוהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יוון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת-כבוד בפני שרידים אדירים אלה של מה שהאדם היווה פעם, ואתה מהרהר הרהוריך הנוגים על אסיה הזקנה ועל אותו חצי איון המשתרבב ממנה, הרוצה, ויהי מה, להיראות לגבי אסיה כ"התקדמות האדם"…הצמדת ה"ברית החדשה", שהיא מכל הבחינות מעין רוקוקו של הטעם, ל"ברית הישנה" להיותם ספר אחד…יתכן וזהו מעשה החוצפה הגדול ביותר ו"חטא כלפי הרוח" כבד ביותר מכל מה שמעיק על מצפונה של אירופה הספרותית." (52§)

וזו רק טעימה קטנה. ניטשה חוזר ומשבח את היהודים ומשתלח באנטישמים בכל רחבי הספר, ובראש ובראשונה בשנוא נפשו, ידידו לשעבר, וגנר. אך אל תמהרו לשמוח. אם נדמה לכם שניטשה משתלח באויבכם ברוב שנינות, שומה עליכם להמשיך ולקרוא, מובטח לכם שמשהו הקרוב לליבכם יעמוד בפני חיצי ביקורתו (חיצים אמרתי? פצצות מצרר בלתי קונבנציונאליות, נפל"ם פילוסופי ומטעני צד פיוטיים). הנה למשל הקטע הבא, שאינו מומלץ לפמיניסטיות בעלות לב חלש:

"האשה כמבשלת; זו אטימות המחשבה המזוועת המלווה את פעילות המשפחה וראשה! אין האשה תופסת מהי משמעותו של מזון: ומתיימרת להיות המבשלת! אילו הייתה האשה יצור חושב, הן הייתה מגיעה לאחר מלאכת בישול של אלפי שנים לגילוי עובדות פיסיולוגיות חשובות ביותר, עד כדי שלטון מלא על אומנות הריפוי! בעטיין של המבשלות הרעות, בעטיו של חוסר התבונה המוחלט שבמטבח, – נגרם העיכוב הממושך, ונפגמה ביותר התפתחות האדם: ואף כיום הזה אין שיפור ניכר." (234§)

אודטה – לתשומת ליבך. וזו, כמובן, רק דוגמית קטנה לדעתו של ניטשה על היצור שלטענתו רכישת השכלה רק תבלבל אותו ותטה אותו מייעודו העיקרי: "ללדת בנים חזקים". אכן, מסתבר שהברנש היה קיצוני אפילו בשביל טור בבלייזר.

מה אם כן מסתתר מאחורי סדרת ההתקפות הללו? אך שאלה זו היא עצם הבעיה לדעת ניטשה: הרעיון שמאחורי כל דבר מסתתר משהו, שהאמת היא האידיאל הנכסף. ההתפלספות של ניטשה אינה בניית מבנה, היא אקט, היא קריאה למעשה. הזהות היא פעולה ולא איזו תכונה מטאפיזית בלתי משתנה, וככזו, היא מותירה חופש אינסופי להגדרה עצמית לכל אדם באשר הוא. נראה אופטימי? אך אז, מבעד לסבך הג'ונגלי של הפסקאות קופצים לפתע, כמו מלכודות פתאים דוקרנית, ביטויים לראייתו האכזרית, ההיררכית, של ניטשה את החברה:

"על אף הסכנה של גרימת צער לאזניים תמות, אני פוסק את פסוקי: האנוכיות שייכת לנפש האצילה וכוונתי לאמונה בל תימוט, שיצורים שונים ממנו חייבים מטבע הדברים להיות משועבדים ליצורים שכמונו, ועליהם להקריב עצמם למענם." (265§)

החברה בעיניו היא קיבוץ של פחדנים, שנוסדה ממרד של עבדים שמולכים תחת האבות האצילים, הרע בעיניו הוא פחדנות, בזבוז, שפלות רוח חולשה. הוא בז לרעיון הדמוקרטי:

"אני משתמש במונח "מדינה": מובן מאליו למה הכוונה – אי איזה גדוד מתגודד של חיות טרף בלונדיות, גזע כובשים ואדונים, מאורגנים כלוחמים ומחוננים בכוח ארגוני, שם ללא רחם את כפות רגליו האיומות על אוכלוסיה, שאולי עולה עליו בכמות ההעצומה לאין שיעור, אך עדיין אינה אלא המון נוודים משוטטים חסר-צורה. הרי זאת ראשית המדינה עלי אדמות: סבורני שכבר בטלה ומבוטלת ההזיה שראתה את התהוותה ב"הסכמה". מי שיודע לצוות, מי שבטבעו הוא "אדון", מי שכולו אומר אלימות בכל – בכל תנועה, בכל מעש – מה לו ול"הסכמות"? (לגניאולוגיה של המוסר, פרק שני, 17§)

ובכן, אפשר לראות כיצד העוצמה המשכרת של דבריו, יחד עם המעורפלות הכללית של דעותיו, הזמינה לו מעריצים רבים ושונים, מהנאצים ועד נטורי קרטא, מאנשי שמאל, שחגגו את מותו של האל, ועד אנשי ימין, שהוקסמו מן האידיאל של החופש הכוחני המתחדש.

וכך זה ממשיך עוד ועוד, ניטשה דוחס חומרים ומתיש את הקורא כמו חוקר שב"כ. בדרך כלל נתפסת הקריאה כפעולה שקטה, אינטימית, אך השהות ב"מעבר לטוב ולרוע" הזכירה לי לעיתים שהות בחדר רועש והומה אדם, עד כדי כאב ראש ממש. להבדיל מספרים אחרים, המתייחסים לקורא כאל אורח, כאל ידיד, חשתי כאילו הספר מנסה כל העת להשליך אותי מתוכו, ואני צריך במאמץ להישאר, ולנסות לפצח עוד פיסקה ועוד אחת. והנה, לבסוף הושלכתי ממנו סופית, כשאני גונב את כמה הפיסקאות האחרונות ברפרוף מובס, ויוצא מהקצה השני של "לגניאולוגיה של המוסר". וכשאתה מתרחק מהספר, כשאתה בטוח שהוא לא מסתכל, אתה שואל עצמך: כלום צריך הכוח פילוסופיה שתעזור לו בעולם זה? כלום צריכה העוצמה מילים ותחכום כדי לקנות לה מהלכים? הלוא האכזריות היא ברירת המחדל, והחוכמה הגדולה היא כיצד לבנות עולם בלעדיה. ובכל זאת ראוי ניטשה להערצה. כנראה שהיה צריך את כתביו, שלא היו אלא טוקבק אחד ארוך ומשתלח לתרבות המערבית כולה עד זמנו כדי לטלטל את העולם האינטלקטואלי טלטלת גבר שתכין אותו למאה העשרים החופשייה, הפורייה והרבגונית. קשה לנו היום לחוש את עוצמת הרגשות של חושב-חופשי בעולם מאובן כמו שניטשה חי בו, אך אפשר להיווכח בקיומה דרך מילותיו.

יצאתי מהיער, ואני בריא ושלם. אל דאגה. עוד אחזור לג'ונגל של כתבי ניטשה, אחזור חמוש בקובע חוקרים ובסבלנות רבה, אחזור כדי לחלץ משם עוד כמה שכיות חמדה ופנינים ששווים את המסע כולו:

"הנלחם במפלצות, ייזהר שלא ייהפך הוא עצמו למפלצת. וכשאתה מסתכל לתוך תהום שעה ארוכה, חוזרת התהום ומסתכלת גם לקרבך." (146§)

ואם כבר בגבריות עסקינן, איך אפשר בלי זה

מודעות פרסומת

14 תגובות to “על "מעבר לטוב ולרוע"”

  1. שפי Says:

    מעניין. מצאה חן בעיניי הקריאה שלך.

    המלצה: בספרו "האדם המורד" מקדיש קאמי קטעים ארוכים ונלהבים לניטשה. אדביק לך כמה משפטים שהקלדתי פעם:
    "רק הכוח ללא תכלית ניצחי הוא, 'המשחק' של הראקליטוס. – – – עולם זה אלוהי הוא על שום היותו עולם חסר-תכלית. על-כן האמנות בלבד, שאף היא חסרת תכלית, מסוגלת לתפוס את העולם. שום שכל ישר אינו עשוי לתת דין-וחשבון על העולם, ואילו האמנות עשויה ללמדנו לחזור עליו, כפי שהעולם חוזר על עצמו במרוצת גילגוליו הניצחיים. באותו החוף חוזר הים הקדמון ללא לאות על אותם דיבורים עצמם, ומטיל אליו אותם יצורים עצמם הנדהמים- לחיות. אך האיש אשר יסכים לחזור, ויסכים כי הכל יחזור, וישים עצמו הד, והד נלהב, לוֹ, לפחות, חלק באלוהות העולם.

  2. שפי Says:

    אם תגובתי לעיל לא מספיק ברורה: הציטוט הזה מ"האדם המורד" הוא פרשנות, הקריאה של קאמי את ניטשה, וכאמור זהו רק קטע קטן ממה שיש שם (לקוח מעמ' 63 בהוצאה הישנה).

  3. של ברמן Says:

    אכן, "האדם המורד" הוא קריאה משובחת, אתה מזכיר לי שאני צריך לחזור אליו… אין ספק שצריך קורא בשיעור הקומה של מסיה קאמי כדי להתמודד עם הג'ונגל הניטשיאני וגם להפיק ממנו כל כך הרבה מרגליות. הרעיון המשונה, הלא ברור, אך רב ההשפעה של "החזרה הנצחית" דוקא לא נידון ב"מעבר לטוב ולרוע", עד כמה שאני זוכר. הוא מופיע בכתביו המוקדמים יותר, כמו "המדע העליז".

  4. עידן Says:

    יופי של אבחנות! רציתי רק להוסיף למשפט הבא והמצוין שלך:

    הפילוסופיה של ניטשה אינה מבנה כלל וכלל, היא אקט, אקט של הרס, אך גם אקט של געגוע לאיזו איכות פראית, גברית, טרום פילוסופית, שנעדרת מאירופה שלו.

    את האיכות הפראית הזאת ניטשה מזהה במפורש ב'מות הטרגדיה' עם היוונים העתיקים, שייצגו עבורו את פסגת המין האנושי לעידניו. וכן, ניטשה אלוף בלהרוס, אבל הרי ידוע שרק מתוך הרס מוחלט מגיעה בניה של ממש.

    החזרה הנצחית אכן מופיעה במדע העליז בפסקה המופלאה ששואלת את הקורא איך יגיב אם באישון לילה יופיע לפניו דמון ויאמר לו שנגזר עליו לחיות כל רגע ורגע בחייו, שוב ושוב, לנצח. וגם בזרתוסטרא, במקומות שונים. אבל בשום מקום מהמקומות הללו ניטשה לא מסביר מפורשות את רעיון החזרה הנצחית שלו, עובדה שכמובן מפרנסת קריירות של עשרות חוקרים נלהבים שלו מאז ועד היום.

    לבסוף, לכשתחזור לניטשה, הרשה לי להמליץ לך לקרוא, אם לא קראת עדיין, את מות הטרגדיה, רק עד וכולל 15§.

    ראה עצמך מרוסס.

  5. sagi Says:

    זה הרגיש כמו עבודה סמינריונית של סטודנט בינוני לפילוסופיה. אובססיבי ביחס לגבריות של עצמו, עדיין משחק עם כלי נשק בתור המסמן הפילוסופי. בהחלט לא מבריק. אין פה שום דבר חדש, מה ניסית לעשות כאן? לסכם את ניטשה? לדחוף אנשים ללקרוא אותו? לנסות להבין אותו בעצמך? בקיצור, הביקורת שלי היא כזו: זה לא נראה שאתה מבין מספיק את ניטשה בשביל לגזור ממנו פרשנות רלוונטית לעולם שבו אתה חי. אם אתה לא מסוגל ליצור משהו חדש, תצטרף לבירוקרטיה כזו או אחרת, או תתאמץ עד שתוכל.

    שגיא

  6. של ברמן Says:

    אכן שגיא, אינני מבין מספיק את ניטשה. אנא, האר את עיניי לנקודות שבהם אתה חושב שפרשנותי שגויה.

  7. עידן Says:

    סליחה שאני מתערב, שגיא, אבל נדמה לי שיש לך אי הבנה בסיסית ויסודית ביחס למדיום שבו כתבת את התגובה הדוחה וחסרת הטעם שלך. נדמה לי גם שממי שמעוות כך את הצורה, קשה לצפות הרבה בכל הנוגע לתוכן. בכל אופן, מה שבטוח זה שהמקום היחיד בו אפשר לחזות שוב ושוב בהפגנה בוטה של חוסר כבוד וזלזול בזולת כמו שעשית כאן, זה הטוקבקים של Ynet ודומיו, ושם גם נראה לי רכשת את תרבות הדיון שלך.

  8. sagi Says:

    שוב שלום,
    אני לא יכול לומר לך כמה זה משמח אותי לחזור לאחר ימים ספורים ולמצוא שזרע הפורענות ששתלתי גדל לעץ מלבלב.

    שאלת היכן, לדעתי, אינך מבין את ניטשה, ואני שמח שכך שאלת.

    אני חושב, ונראה שגם אתה חושב כך, שלקרוא ניטשה ללא ראי ההסטוריה, מותירה את הקורא בעמדת נחיתות. "מעבר לטוב ולרוע", בדומה לכל הקנון הניטשאני, הוא דיאלוג עם דמויות מפתח בחייו הוא. חלקן גלויות (וגנר) וחלקן…

    לקרוא את ניטשה, מבלי להתייחס ללו סלומה ("בלכתך אל האישה") או לאביו, הכומר הלותרני הינה בגדר בגידה בפסיכה של ניטשה. במה שרצה לומר באמת.

    נ.ב.
    מעולם לא הגבתי ב-ynet.

  9. sagi Says:

    ואגב, "הולדת הטרגדיה". (ואמנע מכינוי גנאי, הולם ככל שיהיה.)
    Die Geburt der Tragodie aus dem Geiste der Musik

  10. של ברמן Says:

    שגיא,
    אתה מכוון אתה לסוגיה עתיקת יומין שניתן להתחבט בה עד עד בוש: "האם ניתן להתייחס ליצירות כשלעצמן או או רק במסגרת הקשר הולדתם". אעזוב לרגע את עומק המחלוקת המטאפיזי שניצב כתהום בין המודרניזם לפוסט מודרניזם, או בין הפורמליזם לריאליזם, ואתמקד לרגע קט בדילמה הפשוטה והמעשית שעומדת בפני קורא, והיא השאלה שהוא שואל את עצמו: "אי-מתי אני מוכן לקרוא יצירה זו או אחרת? כמה רקע דרוש לי?"
    יש כמובן רקע הכרחי, כמו ידיעת השפה בה נכתבה היצירה (במקרה של יצירה כתובה), והיות הקורא אדם, בן תרבות וכו' וכו', אך עד לאן צריך להרחיק? ואולי כדאי דוקא להתמקד קודם ביצירה מבלי להיות מוסח מהביוגרפיה המקרית של היוצר שעומד מאחוריה? (ניטשה כותב בעצמו בספר הנידון כאן, שאם הומרוס היה אודיסאוס אז הוא לא היה יכול ליצור את אודיסאוס).
    אני זוכר את הויכוח שהיה לאחר צאת הסרט "השעות" לאקרנים. אני חשבתי שהוא גרוע, ונתקלתי במטר של חסידים ששלחו אותי לקרוא את הספר. טענתי שאם סרט תלוי עקרונית במדיום אחר, אז יש לו בעיה. בכל מקרה, על מנת להשתיק את המלעיזים, קראתי את הספר. עכשיו אני פשוט חושב ששניהם מחורבנים.
    אני חושב שיצירה טובה באמת בנויה משכבות, רבדים שונים שדורשים רמות שונות של רקע והבנה. קריאה עמוקה יותר אינה נכונה יותר, היא פשוט חושפת רבדים נוספים. פשוטי העם של התקופה האליזבטנית נהנו מ"המלט", למרות שרבים מהם ראו אותו רק כדרמה משפחתית, מעין "טלנובלה" אם תרצה. אבל הם לא טעו. הסיפור הוא גם סיפור של רצח ותככים, כמו שהוא דברים אחרים, וזו גדולתו של שייקספיר.

  11. sagi Says:

    של,
    הטיעון כאן אינו שאלת מות המחבר, אלא טיעון של חוסר קונסיסטנטיות מצידך.
    טיעון מות המחבר והגישה הסטרקטורליסטית-פוסט-סטרקטורליסטית אינו רלוונטי כאן מבחינתי. אתה יכול לנקוט באיזו גישה אנליטית שתרצה, אני עשוי להסכים איתה או לא להסכים איתה, אבל אם תשים לב, אתה נעת, בטקסט הזה, בחופשיות יתרה בין גישות ניתוח שונות. כאשר עצם הרעיון המובא כאן הוא מין בליל לא קונסיסטנטי, ולכן גם כיניתי אותו "עבודה של סטודנט בינוני". יתכן ואתה אכן סטודנט בינוני, יתכן וסיימת בהצטינות, זה לא משנה, היחס שלי הוא לטקסט.

    נקודת המוצא שלך, ביחס לאותו נוער מרדן, הקורא בניטשה, היא למעשה אותה גישה פרשנית קלאסית שמולה יצא רולאן בארת. אך לאורך הטקסט, אתה מבצע איזו סינטזה לא ברורה ובוודאי לא אחידה לכיוון ההפוך בדיוק, אגב פניות לאודטה.

    בל נשכח מי מחזיק את השוט.

  12. של ברמן Says:

    שגיא,
    כמו שכתבתי בתגובה הקודמת, שאלת הרקע היא עניין של מידה. גם בארת היה מסכים שאי אפשר לקרוא טקסט ללא ידיעה של השפה, וגם זה איזה סוג בסיסי של רקע. הטענה שלי היא שהסף המינימלי להתמודדות עם הטקסטים של ניטשה היא גבוהה מהמקובל לחשוב או ממה שמצטייר באיזכורים של ניטשה בתרבות הפופולרית. ככל שעובר הזמן, גם לאחר הקריאה ותוך כדי שיחות עם אנשים (בין השאר ההתכתבות איתך), אני מבין כמה עוד עומק וסתירות בלתי מפוענחות טמונות שם.
    מתוקף החלטתך לקרוא את הטקסט כ"עבודה אקדמית", ולשפוט אותה על פי אמות מידה של קונסיסטנטיות וקוהרנטיות, הביקורת שלך מוצדקת. אך לא כל טקסט חייב להיכתב או להיקרא ככזה, עיין ערך ניטשה עצמו.
    יכול להיות שגם הפוסט שלי היה אקט, בלון ניסוי, העמדה בנסיון של התפיסה הבלתי שלמה של ניטשה שקניתי. בגלל זה פרסמתי אותו בבלוג שלי ולא בז'ורנאל אקדמי ואפילו לא באתר דוגמת "האייל" או "אימגו".

  13. sagi Says:

    יש דברים שאי אפשר, ולא צריך, להתווכח איתם.

    אפנה אותך לפנחס שדה, "החיים כמשל", ולתיאורי משורר של ילד הפוגש בניטשה בפעם הראשונה.

    אמת או בדיה? זה משנה?

  14. טל ירון Says:

    של,

    נהנהתי מאד לקרוא את הקריאה שלך את ניטשה. אני חייב להגיד שכשקראתי את זרטוסטרא ומעבר לטוב ולרע, הייתי גם המום. לא כך כך מהאלימות, אלא מכך שניטשה נקרא פילוסוף.

    בפילוסופיה שאני מכיר, יש בניה מסודרת של הידע. יש טענות, הפרכות, ביסוס וכיוב'. ניטשה אינו עושה דבר מכל אלו (לפחות בשני הספרים שקראתי). הוא אדם גאוני, בהבחנות האנושיות שלו (משל החברים בזרטוסרא הוא נכון מאד בעיניי), אבל הוא לא פילוסוף. בעיניי הוא גאון חברתי מטורף, אבל בהחלט לא פילוסוף (לפחות לא על פי שני הספרים).

    לגבי שגיא,
    צר לי על שיח כזה. יוצא לי מידי פעם לפגוש כאלו סוגי התבטאויות. הערכתי מאד את הדרך בה אתה פונה חזרה לשגיא 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: