עלה בדעתי (3)

ואולי זה צריך להיות כך:

ה"אני" חושב משמע ה"אני" קיים.

מודעות פרסומת

4 תגובות to “עלה בדעתי (3)”

  1. יער Says:

    נראה לי שמוטב כך (ניטשה, "מעבר לטוב ולרע", פרק 1, §17):

    With regard to the superstitions of logicians, I shall never tire of emphasizing a small, terse fact, which is unwillingly recognized by these credulous minds–namely, that a thought comes when "it" wishes, and not when "I" wish; so that it is a PERVERSION of the facts of the case to say that the subject "I" is the condition of the predicate "think." ONE thinks; but that this "one" is precisely the famous old "ego," is, to put it mildly, only a supposition, an assertion, and assuredly not an "immediate certainty." After all, one has even gone too far with this "one thinks"–even the "one" contains an INTERPRETATION of the process, and does not belong to the process itself. One infers here according to the usual grammatical formula–"To think is an activity; every activity requires an agency that is active; consequently" . . .

  2. של ברמן Says:

    יער היקר/ה, תהיה לי בריא! קלעת בול במשבצת הסיכוי הכפול, אתה מקבל דוז פואה, ואת פרס הבלוג: "הערות שוליים לאפלטון – משחק הקופסא".
    אני בדיוק מסיים את הספר שאתה ציטטת, ואני מניח שזו הייתה אחת ההשראות להצעה שלי לשיפוץ הקוגיטו.
    נ.ב
    לרגע זה הרגיש כאילו ניטשה בעצמו מגיב אצלי בבלוג…

  3. יער Says:

    תודה על הנקודות ועל משחק הקופסא, אבל לעצם העניין — הנסיון שלך להחליף את ‘אני’ (בלי מרכאות) ב”האני” (עם מרכאות) לא פותר את הבעיה הלשונית הבסיסית.
    מה שניטשה (או “ניטצשה”?) טוען זה שההנחה שלפני כל פעולה יש פוֹעֵל (agens) איננה אלא דעה קדומה הנגזרת ממבנה הלשון. אותה דעה קדומה שממנה עולה שאם יורד גשם אז מישהו מוריד אותו, ואם נברא העולם אז מישהו ברא אותו, וכו’. האלטרנטיבה שהוא מציג בא לידי ביטוי במושג ה”הִפָּעלוּת” — פעולה שאינה תלויה בפוֹעֵל אלא עומדת לעצמה.
    “אני חושב” זו הנחה מורכבת המכילה למעשה שתי הנחות (1) אני ו־(2) מחשבה. הקשר ביניהם איננו "לוגי" אלא דעה קדומה הנובעת ממבנה הלשון. הקיום של ה"חוֹשֵב" הוא הנחה ולא מסקנה. כך יוצא שבדיוק באותו אופן אפשר להפריך את הטענה שאתה הצגתָ, ואין זה משנה אם נחליף את "אני" בדבר אחר.

  4. של ברמן Says:

    כמובן שהצורה שהצעתי עדיין בנויה במבנה שמאפשר את הביקורת הלשונית הנ"ל.
    המרכאות שלי מציעות דבר מה אחר, והוא שלמרות האימפליקציה של קיום המחשבה על קיום אני החושב אותה (גם אם לא הוודאות), יכול להיות שהזהות של אותו אני אינה הזהות של הדובר. אפשר לפצל את ה"אני" לשניים: מקור המחשבות (שיכולות לזרום מהאיד הפראי, הסופר-אגו הנודניק או מתשדורות חייזריות), והסובייקט החווה אותן באופן באופן סביל, כמו מישהו שמאזין לרדיו בשקיקה. את אותה נקודה נעלמה ומאזינה הייתי מזהה עם ה"אטמן" ההודי.
    מה שניטשה עושה הוא למעשה הפוך. הוא אינו כופר בקיומו של סובייקט, אלא מסרב להפריד בין הפועל לפעילות. זהות היא פעילות. החזק הוא חזק רק באשר הוא פועל בכוח. בעולמו של ניטשה אין פוטנציאל, ואין נסתר: הכל כאן ועכשיו, הכל גלוי. מכאן שהפעילות המחשבתית זהה לחושב ואינה נפרדת ממנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: