על כפיות הטובה ביחס לתרבות המערבית

פשוט נמאס לי. נמאס לי מהבורות ומההצטעצעות.

אני רואה אותם לבושים לבן, מדליקים נרות, מאזינים בעיניים נוצצות להבלים לא מקוריים. ולפעמים הם אולי מפגינים באלימות, שורפים דגלים, ולפעמים הם פשוט מפטירים "בשביל מה אנחנו בכלל צריכים את זה?".

נכון. בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה? אנחנו כבר ילדים גדולים. בשביל מה אנחנו צריכים חיסונים, הלוא אנחנו כבר אף פעם לא חולים. בשביל מה צריך ללכת לצבא, או לשלם מיסים ("גם ככה הכל הולך לפוליטיקאים מושחתים"), הי, במקום זה אנחנו יכולים להקים קבוצה שמחפשת משמעות, להסתכל פנימה, למצוא את ה"אני" שמתחבא מתחת לכל ההתניות החברתיות, ואז להשתחרר ממנו כי הוא חלק מהאגו, שזה מקור כל הסבל. ואז אולי נוכל לנסוע לצפון ולחיות כמו שהטבע התכוון, ונגדל לעצמנו צנוניות אורגניות ולא נעשה שום רע לאיש, רק נהיה מאוד "טבעיים" ו"מחוברים", ולא נקשיב לאגו שלנו אלא רק לזה של הגורו.

אבל זה לא "טבעי" וזה לא אלטרואיסטי. למעשה, זה הכי אגואיסטי שיכול להיות.

הסכיתו ושמעו:

כולנו חבים את חיינו לארגון הגדול והשקוף הזה שסביבנו, אותו אנחנו כל כך אוהבים לשנוא. אנחנו מתאוננים על האלימות הגואה, על תאונות הדרכים, זיהום האוויר. הכל באשמת המודרניות ששללה מאיתנו את החיים הטבעיים והטהורים. רק עיוור, ילד מפונק או בור מוחלט יכול באמת להאמין בכך. למעשה, אנחנו חיים בגן עדן שדורות של אנשים חלמו עליו ועמלו להקימו. זה לא גן עדן מושלם, אבל הוא טוב לאין ערוך מ"גן העדן האבוד" שכל כך הרבה שוחרי "טבעיות" מציירים בנפשם. אתם רוצים לראות טבע? הפנו את מבטכם למה שקורה בקונגו, בדרפור. עיינו בספרי ההיסטוריה ותבינו שאתם חיים במקום ובתקופה בטוחים ושלווים לעין שיעור מכול מה שידענו בהיסטוריה. הטלוויזיה מעודדת אלימות? כמובן, הילדים שלכם הם בעצם מלאכים שנשרו מהשחקים, תינוקות ברים וטהורים, שכל רעיון זימה או אלימות לבטח יכול היה להגיע רק מפטמת הזכוכית. האמנם? האם היטלר, סטאלין, צ'ינגיס חאן, או כל אחד מהרוצחים הגדולים והקטנים שהיו בהיסטוריה, גדלו על טלוויזיה? התבוננו בילדכם הרכים. זהו בדיוק אותו חומר אנושי שהרכיב את הונדאלים, ההונים, הויקינגים, ואת האשורים והבבלים שנהגו לשפד את קורבנות האויב ונשאו אותם כניסים בראש צבאותיהם ומול ערים במצור למען יראו וייראו. כן, כן, אנחנו אותם אנשים. חישבו על כל הדברים הללו, עיינו קצת בהערכות מספרים וקורבנות מכל ימי ההיסטוריה, ותבינו שהאלימות בחברה שלנו היא זניחה.

אז מה מפריד בינינו לבין כל אותם אנשים ותקופות. האם זה משהו רוחני, אוורירי, טוב עטוי לבן ומדיף ריח קטורת? לא, זה משהו הרבה יותר אפור ומשעמם. זה הדבר המשמים הזה שלומדים עליו בשיעורי אזרחות. זו השורה המעצבנת הזו בתחתית תלוש המשכורת, שלכאורה מתאדה לה ונמסכת לתוך הלא כלום שמקיף אותנו. לדבר הזה קוראים המדינה המערבית, והיא לא הוקמה ע"י מדיטציות טרנסצדנטליות ולא על ידי התבוננות עצמית, היא נבנתה ומתוחזקת ברוב עמל מחשבה ודם. על כל מגרעותיה, זוהי הסביבה המעולה ביותר שבני אנוש מצאו לדור בו מאז המערה הראשונה ששימשה כמקלט מן הסער. והדבר המעולה ביותר בה, זה שהיא יכולה להפוך לשקופה, ולאפשר לדרים בה לשכוח מקיומה.

היא עדיין אינה מושלמת, אך היא יכולה להשתפר רק אם נדחוף אותה ב-י-ח-ד, כמו מכונית כבדה במעלה גבעה. אם נפנה לה עורף או נתייחס אליה כמובן מאליו, היא תדרדר ותיקח אותנו עימה, חזרה לתהומות הברבריות. אל תבינו את הדברים האלה לא נכון. יש עוד הרבה מה לשפר. יש מחלות שמאפיינות את החיים המודרניים, אך הן נסבלות בהחלט לעומת האלטרנטיבה. זיכרו את דבריו של מרקוס אורליוס, הקיסר הפילוסוף:

"אל תצפה למדינה אפלטונית (אידיאלית), אלא היה שבע רצון אם תהיה התקדמות קטנה ביותר, ואל תהיה התקדמות זו קלה בעיניך."

שמעו: המחשבה שאפשר לנהל חיים במנותק מהמדינה, בהרים, בין עיזים וסלעים או בבתי מדרש אנאכרוניסטיים, היא אשליה מסוכנת, ובעצם, סוג של טפילות. המעטה הבלתי נראה של המדינה יכול לאפשר לקבוצות מסוימות לחיות במעין שלוות טבעיות מלאכותית שכזאת, אך ללא המדינה שמסביב, על העוצמה הצבאית והתעשייתית שלה שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא, החלום הזה יפקע כמו בועת סבון, יפקע בדם וצווחות ואונס אכזרי. הסביבה כמעט נטולת המחלות שאנחנו חיים היום, אינה תוצר של "אורח חיים טבעי" אכילת ירקות אורגניים והימנעות מחיסונים, אלא של עמל רב ועבודה מדעית מדוקדקת. הקבוצות שמרשות לעצמן להימנע מחיסונים היום, יכולות לעשות זאת רק מכיוון שרוב האוכלוסייה כבר מחוסנת, והמגפות הגדולות כבר מוגרו ונמצאות תחת פיקוח. הימנעות מחיסון, אם כן, היא עוד סוג של טפילות.

אנשי העידן החדש והרוחניות סולדים מעולם החומר, כביכול, בלי שיש להם מושג מהו באמת, חומר. למעשה, למי שיטרח לעלעל קצת בקורות המדע, הפילוסופיה והספרות של מאות השנים האחרונות, ייגלה שלאף אחד אין באמת מושג מה זה חומר. זה הדבר המסתורי והמסקרן ביותר שיש, תשתית כל הקיום שמובנת לנו לכאורה באופן יומיומי, אך נמסכת לכדי אוסף של מודלים מעורפלים ומשוואות מתמטיות כשמנסים לרדת לחקרה. וגם היא, המתמטיקה, פאר החשיבה האנושית זוכה לקיטונות של בוז מצד הבורים. דעו לכם שדוקא אלה שנהרגים באוהלה הם הם שמתחזקים יום יום את המבנה המפואר והשברירי הזה שנקרא תרבות המערב, המדינה, והאני. ודעו, כי בכל גשר שעומד על תילו או במנוע סילון, שאלף חלקיו נעים בתיאום במהירות עצומה, או בכל מחשב ספרתי שמבצע מיליארד פעולות בשנייה, בכל אחד מאלה יש מאות מונים יותר רוחניות ועוז אנושי מאשר בכל שיעור קבלה או מפגש של תמהונים שמחפשים את עצמם.

אז שלו נעליכם מעל רגליכם, אם אינכם יחפים כבר, ובואו הצטרפו אלינו בחזרה. אנחנו צריכים את כל האנשים הטובים שאנחנו יכולים להשיג.

מודעות פרסומת

16 תגובות to “על כפיות הטובה ביחס לתרבות המערבית”

  1. אור ארנסט Says:

    אמן ואמן

  2. ליאור Says:

    פוסט יפה מאוד ושיר הלל לדמוקרטיה. אני חושב שהאנטי שיש אצל רבים כלפי המדינה המערבית והקפיטליזם עליו היא מושתתת נובע מכך שהקיום בה דורש כסף, ואין דין קיום אחד תחת אותה מטריה כדין קיום אחר. המיליונרים על הגבעות וההומלסים הם דייריה של אותה ישות, רק מתקיימים משני צדי הספקטרום. זהו האיום האמיתי על המדינה המודרנית, לדעתי. לא דוקא כתות התמהונים הטפיליות, אלא הפער העצום הזה בין אלו שיש להם ואלו שאין להם.
    לכאורה, לאלה שאין להם יש להאשים רק עצמם ואילו אלו שיש להם עבדו קשה בשביל הכסף. זו כמובן הכללה גסה. יש עשירים נובורישים, ויש אנשים טובים וחרוצים שנתקלו בביש מזל. העניים שואפים ברובם לשוויון בעוד שהעשירים יעדיפו בד"כ את שיטת המעמדות. כי אם לכולם יהיה הרבה כסף, העושר יאבד ממשמעותו.
    רוב אזרחי המדינה המערבית נמצאים איפשהו בין שני הקטבים והם כמובן אלה שלרוב מקיימים במו ידיהם את המדינה וגם נושאים ברוב המטלות. ישראל, למשל, זקוקה למעמד בינוני חזק הרבה יותר משיש לה עכשיו. מעמדו מתכרסם כל העת. ובמדינה כה קטנה זה עלול להיות בעייתי מאוד.

  3. של ברמן Says:

    נאה דרשת, אך אני לא חושב שהדמוקרטיה מושתתת על הקפיטליזם, לפחות לא בצורתו הקיצונית.

  4. אור ארנסט Says:

    במתמטיקה ופיסיקה כמו בקבלה, חסידות או בודהיזם – יש עומק אינסופי, פילוסופיה, ובכל מקום אתה אתה יכול למצוא את הנשגב. הבעיה שבמתמטיקה ופיסיקה הדרך מפרכת ודורשת משמעת ולימוד ואילו בשאר יש אלפי קיצורי דרך וקרקע נוחה למטומטמים, שרלטנים ושאר חולות רעות

    איכותים בכל תחום ימצאו זהב טהור
    כל השאר ידשדשו במי האפסיים
    אני מבינה את הזעם נגד התורות הרוחניות בגרוש אבל צריך להבין שאלו רק האנשים שעושים בהן שימוש. בדיוק כמו אלו ששונאים כסף ולא מבינים שאין לו כל ערך אלא רק בידי אלו שמשתמשים בו

  5. של ברמן Says:

    חותם על התוספת. צריך להבין שגם הסחורה הרוחנית שלרוב נמכרת פה היא סחורה פגומה. פסאודו בודהיזם הוא בעייתי כמו פסאודו מדע.
    ואולי בכלל אנחנו צריכים להפסיק לקחת את זה כל כך קשה ופשוט לקבל את זה פשוט כעוד בידור להמונים?

  6. אור ארנסט Says:

    אכן בידור… אבל כשאתה פוגש מחבק עצים שמתנדב בתנו לחיות לחיות ומדבר על אקו-משהו, אבל בדקה יכול לירות בילד\ערבי\ימני\הגנן השכונתי, או כל דבר אחר הולך על 2 – זה ממש מעצבן – ובקיצור – מילא פסאודו אבל למה הדיסוננס 🙂

  7. מרגוליס Says:

    מה אתה תוקף בעצם? את העידן החדש והרוחניות באופן כללי? זה מכיל מתחתיו כל כך הרבה זרמים וצדדים, שההכללה הזו קצת לא לעניין. כמו שאור ציינה, יש את העומקים ויש את הרדידות. הניו אייג' לצערי מלא ברדידות, בגלל האופי הקפיטליסטי שלו (מישהו אמר הסוד?). אבל השיטות הרוחניות הרציניות הן "פאר החשיבה האנושית" לא פחות מן המתמטיקה. אלו דרכים שונות להגיע לגבולות החשיבה האנושית (ואף ללכת מעבר לה).

    כמי שמסתובב פה ושם בעולמות ניו אייג'ים, אני יכול להעיד שלא הכל רדוד. זה נראה כך מבחוץ כי זה מה שעושה רעש ומגיע לתקשורת. אבל כשאתה קצת נכנס פנימה אתה מגלה אנשים שיש להם רצון אמיתי לחקור ולהתעמק במסתורין של החיים.

    דרך אגב, יש זרמים ומורים (אנדרו כהן למשל) שמדגישים מאד דווקא את הפן של המעורבות בחברה, שרואים בקיום בעולם הזה אלמנט מרכזי בדרך ההתפחות הרוחנית שהם מתווים. ההתעופפות לבושת הלבן היא חיצונית למדי, לדעתי. אי אפשר ללכת פנימה ברצינות מבלי להבין שהחומר והרוח הם שווי ערך.

  8. און דה רקורד Says:

    ידידי שוכן המערות, אם נותר עוד מקום בשוליים, הרשה לי להעיר הערה בעניין החומר. לטענתך:
    "למי שיטרח לעלעל קצת בקורות המדע, הפילוסופיה והספרות של מאות השנים האחרונות, ייגלה שלאף אחד אין באמת מושג מה זה חומר. זה הדבר המסתורי והמסקרן ביותר שיש, תשתית כל הקיום שמובנת לנו לכאורה באופן יומיומי, אך נמסכת לכדי אוסף של מודלים מעורפלים ומשוואות מתמטיות כשמנסים לרדת לחקרה".

    וכעת שאלתי- איזו תשובה לשאלה "מהו חומר" תספק אותך? אני מודה שטרחתי ובישלתי ומצאתי לא מעט תשובות- מאריסטו שטען שהחומר הוא פוטנציה (כוח), דרך דקארט שטען שמדובר בעצם אחד ויחיד בעל טבע של התפשטות, לייבניץ שטען שזאת בכלל מונדה, וברקלי שחשב שהחומר הוא השתקפות מתעתעת של הרוח- ועד עכשיו רק דיברתי על פילוסופים, ועוד לא התחלתי לדרוך על קצות האצבעות של הפיזיקאים והביולוגים.

    אז תגיד לי אתה: האם התשובות הללו מעורפלות, מנוסחות שלא כהלכה? או שמא אנחנו בעצמינו לא יודעים מה אנחנו מחפשים כשאנחנו שואלים אודות משהו את השאלה "מהו"?

    ואולי, בעצם, כמו שאנחנו יודעים הרבה לפני שהפוסט מודרניזם (איכס מלהזכיר) לימד אותנו, אין דבר כזה תשובה אחת ויחידה לשאלה "מהו דבר מה", ולכן התשובות המעורפלות פחות או יותר שלנו הן פשוט תוצאה של השאלה הברורה פחות או יותר שלנו.

    השאלה "מהו חומר"- אם היא נשאלת בקונטקסט פילוסופי הרי שהתשובה עליה תהא ההרכב המושגי של החומר. בכימיה- ההרכב המולקולרי. וכך הלאה.
    אנחנו תמיד מייצגים את הידע שלנו בקונטקסטים שונים- ואין מנוס מכך.
    אם מאסת בייצוגים הללו של כל שפות החומר המנסות לתאר אותו, ובצדק, לעולם מפספסות משהו מהותי ממנו- אני מציעה לך לעשות מעשה ופשוט לגעת בחומר.

    גע בחומר ודע אותו. לא את ההרכב המושגי או המולקולרי או השד יודע מה ומי.

    אשמח לשבוע אם זה עבד

  9. של ברמן Says:

    למרגוליס: אני תקפתי כמובן את העידן החדש הרדוד. אל דאגה, יגיע תורו גם של המדע הרדוד, הפוזיטיביסטי, והאנטי אינטלקטואלי. פרה פרה, נפרק את כולם. רומא לא נהרסה בפוסט אחד.

    ל"און דה רקורד": את קולעת בדיוק לטענתי על כך שהמושג המופשט של החומר חומק מהגדרה וראוי ליותר כבוד. נראה שבאמת המסתורין של הקיום לא יבוא על פתרונו בשום קונפיגורציה של אותיות או מספרים. ויטגנשטיין אמר:
    "לא איך הוא העולם הוא המיסטי, אלא זה, שהוא ישנו"
    התפיסה הבלתי אמצעית, בלתי מפורשת, בלתי מילולית שאת מציעה מתאימה לדוג'ו, אולם הריקודים או חדר המיטות, אך כאן ברשת אנו בממלכת המילים. לבקש מפילוסוף לעשות משהו בלי מילים זה כמו לבקש מרקדן להסביר ריקוד בדיבורים. בכל מקרה, אני אשתדל לנסח חוויות כאלו בעתיד. אני חושב שהיידגר הצליח, בדרכו המסורבלת, לנסח את התפיסה האנושית של הקיום באיזשהו אופן.
    ונסיים שוב בויטגנשטיין:
    "אנו חשים שגם אם כל השאלות המדעיות האפשריות תיענינה, שאלות חיינו תישארנה עדיין כולן בעינן. כמובן שלא תישאר שום שאלה, וזוהי, בדיוק, התשובה."

  10. און דה רקורד Says:

    איני נוהגת לסחוב בארגזי שאיפות פוזיטיביסטיות, ולכן גם לא תמצא אותי מדביקה סלוטייפ לפיותיהם של בני אדם- כל שכן פילוסופים מכובדים ומתים כל כך כמו ויטגנשטיין.

    מאידך, אם פילוסופים עוסקים במילים, מדוע שלא יקחו דוגמא מאלבר קאמי ("הזר" "הדבר"), מת מכובד כשלעצמו, שהצליח לנסח את תפיסת העולם שלו באופן שהוא לחלוטין לא מדעי, ויחד עם זאת עוצמתי בעליל.

    הבעיה של הפילוסופיה היא אחרת. זה לא שהיא מנסה לנסח את זה שלא ניתן לניסוח במהותו (ולכן ההפניה שלך לויטגנשטיין היקר איננה רלבנטית), אלא שהיא מנסה להתחרות עם המדע, וכשזה לא מצליח- להתעלק עליו.

    אבל אף אחד לא סיפר לסופיה האהובה, שמבלי דעת היא הפכה ממלכת המדעים לשפחה שלהם.

  11. אמיר Says:

    מיסטר ברמן היקר
    איך ניתן להפריד בין התרבות המערבית ובין תנועות הניו אייג'? הרי מאז ומתמיד היו מחפשי דרך והרמיטים חלק בלתי נפרד מספינת השוטים המתקדמת במעלה נהר האבולוציה החברתית. הרי אותם לובשילבן אליהם אתה מפנה את קצפך, מפנים את גבם לכאורה לתרבות המערבית, שרק מחכה לג'סטה שכזו, כדי לחדור אל יישותם עמוק יותר.
    הדמוקרטיה והמדע שניהם פרקטיקות חברתיות שמשרתות את תהליך ההתהוות של תרבות המערב, בדיוק כמו החיפוש אחר גבולותיהם ומה שנמצא מעבר להם. ידידי פגוע היד, אינך יכול להתעלם ממערכת היחסים הקיימת בין השוליים הרוחניים ובין המרכז הנהיר. כמו באיקידו, היציבות מושגת כאשר המרכז נע והשוליים מתואמים עימו.
    לא הצלחתי להבין למה ה"לובשילבן" כ"כ מעצבנים אותך.

  12. של ברמן Says:

    ל"און דה רקורד": לצערי נסחפתי לתחרות ציטוטים, שאולי הרחיקה את המוקד מהדבר הפשוט שרציתי להגיד למחוזות מטאפיזיים מבורכים אך שאינם קשורים לעניין המקורי. הדבר שרציתי להגיד הוא פשוט מאוד, והוא קדם פילוסופי וקדם ספרותי. למעשה הוא כמעט בנאלי בטריוויאליות שלו. מה שאני אומר שזה חשוב לעבוד, לשלם מיסים, לעשות מילואים. הסדר הוא כזה: קודם לנשום, לשמור על הסדר החברתי הבסיסי, ואז להתפלסף (או לכתוב ספרות וכו'). יכול להיות ששני הראשונים לא שווים בלי השלישי, אבל הם הכרחיים לו. אז הנה, הקרבתי קצת אסתטיקה פואטית למען הדיוק של מה שרציתי להגיד.

    לאמיר – ידידי שובר הידיים: לובשי הלבן הם כמובן סמל, הכללה אכזרית מעט אך הכרחית, לאנשים שכורתים את הענף החברתי עליו הם יושבים. יכול להיות שטפילים הם הכרחיים לקיום האקולוגי, ויכול להיות שהמרכז זקוק לשוליים, אך צריך לדעת, כמו באיקידו, עם כל ההרמוניה והרצון הטוב, מי מוביל, ומי מובל.
    למה הם מעצבנים אותי? כי אנשים שמשתמשים בפאר הטכנולוגיה המודרנית, מוגנים על ידי המדינה המודרנית, ונהנים מפרי עמלם ועוז רוחם של אלפי אנשים שהקימו מפעל זה (מומלץ להציץ בסדרה "שבעת פלאי העולם המתועש" בבי בי סי), ואחרי כל זה יוצאים כנגד כל זה מתוך בורות, מוציאים אותי מכליי. מה לעשות.

  13. און דה רקורד Says:

    ידידי, הבנתי כהלכה מה התכוונת להגיד- בשביל זה כתבת פוסט לא?
    אבל השוליים! מה עם שולי הפוסט, אני שואלת? כבר אין מקום להרחבות?
    תמיד צריך לחזור לדיון המקורי?

    אני מתחילה לחשוש שמתחת לשפם של הבלוג הזה מסתתר אקדמאי, לא אפלטוני..

  14. של ברמן Says:

    מתחת לשפמו של הבלוג הזה מסתתר חבר אדוק בכנסיית השכל, תהי היא בניין אפור, חורש מוצל, או מרחב מקוון.
    לא ברורה לי ההפרדה שאת עושה בין אקדמאי ל"אפלטוני". כלום לא היה זה אפלטון שהקים את האקדמיה הראשונה?

  15. שמפו שחור Says:

    תן לי ת'אונס, הדם ,הצווחות, העזים, הסלעים,רק לא אותך.

  16. בנימין Says:

    תודה על הפוסט הזה. גם הדברים הפשוטים (מבחינתי) צריכים להאמר מדי פעם, ובלי ניסוח מדויק וחריף כמו שלך נדמה כי הם מאבדים משהו מאמיתותם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: