תל אביב של מטה

"…המשכתי ללכת ברחוב שינקין, בתוך האוויר האביבי לכיוון ביתו של אבי צמח. הערב החל לרדת, האוויר האביבי גירה לי את האף בנבגים זדוניים. המרחב הנשי שסביבי היה דליל, בוודאי לעומת אורגיית המראות הריחות והקולות המלבבת של יום שישי בבוקר. פולחן הנעליים הבגדים והסקס המרומז לא התקיימו עתה, אך שתי נשים מטופחות שהתבוננו בחלון ראווה הרוו לרגע קט את עיניי הצמאות. המרחב הנשי הוא כמו מסך אדירים, הוא נמזג לתוך המרחב האמיתי והופך אותו למעין הדמיה תלת ממדית מרהיבה אך מתסכלת: אפשר להסתכל אך לא לגעת. גם להתבונן יותר מדי אי אפשר: נעיצת מבטים ארוכה גורמת מבטי עוינות בתגובה, מבטים שזועקים את ההפך מהמחשופים והשסעים המזמינים, זוגות שדיים בולטים שנראים כאילו הם הם אלה שמסתכלים עלייך במבט חודר. המרחב הנשי הווירטואלי הזה הוא הדבר הקרוב ביותר לדבר האמיתי, אך העוינות שהוא משדר, הקוצניות של חוקי המשחק שלו, גורמים לבריחה לסימולציות סובלניות יותר, כמו הטלוויזיה או האינטרנט, התחליפים המודרניים והנוחים למציצנות החשאית של פעם, תחליפים טכנולוגיים שמתמודדים, כמו הגג והמטריה בשעתם, עם שרירותיותם של איתני הטבע. אין ספק שהעלייה מרוסיה הותירה רושם עמוק על המרחב הנשי של תל אביב, שתוגבר בגדודים מיומנים היטב של נשים ענוגות, חלקן דקיקות וחיוורות, שקופות ממש, ילדות דמויות לוליטה הלבושות כמבוגרות, וחלקן עבות בשר, עגולות חמוקיים בעלות נוכחות פרונטאלית קופצנית, שמתקיפות את הצופה התמים מכל כיווני הטעם ומצב הרוח, לא מותירות לו דרך מילוט, וכולן אלגנטיות, לבושות היטב, צחוקיהן וחיוכיהן המבוישים מחזק שבעתיים את אשליית זמינותן, כי ככל שעובר הזמן, בסיורים הארוכים ברחובות תל אביב, הופך המרחב הנשי רחוק יותר ויותר, ומשתנה ממרחב למסך גדול, אוורירי, תפאורה רחוקה, ה"קוסם מארץ עוץ-ית" כמעט והעובדה שמאחורי מסך הצבעים והריחות המפתה הזה ניצבות נשים, בני אדם כמוני וכמוך, הולכת ונשכחת, והופכת לזיכרון רחוק, ספק בדיה או אגדה אורבאנית. ונראה כאילו בכל העולם מנסים לפצח את המסך הבלתי חדיר הזה. כי ישנן שתי ברירות: לברוח ממנו או לנסות ולנפצו, לשבור את קיר הזכוכית, לעצור לרגע את הזמן ולהציל מתוכו מישהי שתתגלה כשבויה בהזיה היפנוטית של מרחב הפיתוי, ותתמסר למצילה בתודה נואשת. מעבר לים, באמריקה, רוצחים סידרתיים קוטלים נשים כבר שנים. הם חוטפים אותן, מענים אותן שידברו, שישברו ויגלו על חלקן בקנוניית הפיתוי האדירה. הם רוצחים אותן, מחטטים בגופותיהן כמו מנסים למצוא רמז, מנסים נואשות למצוא את המנגנון שמאחורי המכונה הגדולה, אולי את שרידי החוטים של הבובנאי, אולי תשדורות סמויות מהמפעיל, האחראי לדבר הזה שנקרא נשים.

אפשר לנסות להימלט מן המרחב הנשי האופף אותנו, מענה אותנו בטפחי שד בהירים הנחשפים פה ושם ומשקפי שמש אופנתיים המשוכים מעל הראש כקשת שיער, מבטים מתוחכמים, מזמינים וגוערים, נזירות במכנסיים צמודים שמתכנסות בקרנות רחוב, יושבות במסעדות וממתינות למישהו שהוא לא אתה. הן עטופות יפה יפה בצלופן של מתנות ביום הולדת לא שלך או כמו בחג שלא נחגג אף פעם, חג פגאני, מסתורי, אז הן מתאספות במלוא ירח ובבגדי הטקס העתיקים, עם השפתון ומייבש השיער, סוגדות לאיזה אל שהוא לא אתה או אלילה עתיקה ממנו, אכזרית, נוטפת עסיס מבין רגליה ומתריסה אל מול כולם את מרכולתה האסורה. אפשר לנסות להימלט מכל זה אל המרחבים האחרים. אל הטלוויזיה, או אל חדרי שירותים ציבוריים מטונפים, שם מתכתבים על הקירות סוטים מיואשים, מחליפים מספרי טלפון, ספק אמיתיים ספק, כנקמה, של מישהו אחר. זה המרחב המטונף, הפרטי, אליו מגיעים במחילות התחנה המרכזית, בבתי קולנוע של זימה ובמסדרונות מוכי צחנת שתן, מעוררי בחילה וגועל, בחילה וגועל שמתגברים כשהם הופכים לתאווה נואשת, בין מועדוני בריאות לכאורה וזונות שדופות ומחוררות, שבוקעות מן הערפל כמו רוחות רפאים שמנסות לפתות גיבור מיתולוגי בדרך שאבדה מכבר, במסע הרואי שמטרתו נשכחה מזמן, וטבעת קסמים שאבדה לבלי שוב וחרב שנותצה, בין הסירנות המפלצתיות שמנסות לפתותו ברעל שפתותיהן הן חוגגות את חוסר התוחלת של מהלכו, והוא, מנסה שוב ושוב להיזכר במטרת המשלחת, להיזכר באיזו סיבה שתרחיק אותו מן הביצה המאיימת, המפתה, המשכיחה, שנראית כאילו היא שער שנפתח אל תוך המרחב הנשי האסור, והנה, הנה קיר הזכוכית נופל והמרחב הופך זמין, והמפלצות המפתות הופכות לנסיכות ענוגות, והרחובות המסריחים והבלים של התחנה המרכזית הישנה הופכים לארץ הפלאות המובטחת, הוא מושיט את ידו, אך הוא רק שוקע, שוקע ושוקע כמו הסוס ארטאקס בביצות העצב."

מודעות פרסומת

3 תגובות to “תל אביב של מטה”

  1. אמיר Says:

    יפה מאוד. כבר חיכיתי לאיזו קנוניה שתבוא לבקר בבלוג. היה שווה לחכות.

  2. mandelbrot Says:

    לא היית יכול לנסח זאת טוב יותר. כמה זמן חיכיתי להיתקל במחשבות שלי [על הנושא] אצל מישהו אחר, מנוסחות בלשון חדה מאין כמוה. קבל צל"ש =]

  3. ליאור Says:

    א. אוצר המילים שלך מעורר בי (שוב) הערצה עמוקה.

    ב. כל מילה בסלע. אני חושב שהתאור הפיוטי הזה של חוויית ההסתכלות על הנשים המהלכות ברחוב קרובה מאוד למה שרבים חשים, אבל לא כולם ייטיבו לתאר כך. הרבה פעמים אתה שואל עצמך: כמה שניות אני יכול להביט על מחשוף של מישהי בלי שאיחשב מטרידן? ולמה יש לה בכלל מחשוף, אם אין לה כוונה שילטשו בו עיניים? (כמאמר סיינפלד).
    כאן בטורונטו יש נשים (או בעצם, בעיקר נערות) שהולכות חצי ערומות, עם מכנסיים קצרצרים, כאילו שברגע שהשמש זרחה, אז זהו, זאת ההזדמנות להתפרע.
    ולפעמים אני קולט איזה גבר מבוגר ותמוה למראה מסובב את ראשו אחריהן, בדיוק כמוני, ותוהה: האם הן נוהגות בחוסר אחריות מסוים כשהן מסתובבות ככה?
    וכך אתה נקרע בתוכך, מצד שני, קשה לך להתכחש לאתסטיקה. מצד שני, בחייאת רבאק. שימו עליכן משהו, בנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: