המדריך לזיהוי שטויות

כריכה רכה, צהובה, מאה עשרים עמודים. מתורגם מפולנית. המבוא מגדיר מהן שטויות ומקטלג שלושה סוגים עיקריים של שטויות, על ההבדלים ביניהם. לאחר מכן יש עשרה פרקים שכל אחד מהם סוקר את אחד מעשרת העקרונות לזיהוי שטויות. לבסוף יש דוגמאות וביבליוגרפיה עשירה.

הייתם רוצים אותו? גם אני. אבל הוא נדיר מאוד. למעשה, הוא נדיר עד כדי כך שהוא לא קיים.

לפעמים הייתי רוצה שיהיה לי ספר כזה. זה יחסוך לי המון זמן והתלבטויות ביחס לכיווני החקירה ורשימות הקריאה העתידיות שלי.

מהן, בעצם, שטויות? אני מניח שזה שקשור בצורה כלשהי לערך האמת. שטויות מתקשרות עם שקר, או יותר מזה, עם הונאה. אחרי הכול, סיפור בדיוני הוא שקר ברמת הפשט, אך אינו מתיימר להיות אמת, ומחפש אמיתות ברמת הדרש והמטאפורה. שטויות הן איכשהו שקר במובן העמוק יותר של המילה.

רגע, רגע, עצור, אתם בטח אומרים. אם אתה מחפש את האמת – אז ברוך הבא לחיפוש הכלי לברירת האמת מהשקר, חיפוש שנמשך כבר אלפי שנים. ובכן…יש כנראה איזשהו הבדל בין טקסט שקרי לבין טקסט שהוא…איך לומר את זה, שטויות.

אם אומר לכם שאתמול חזרתי מניו יורק. זה פסוק שקרי. אבל הוא אינו שטויות – הוא יכול היה להיות אמיתי. זה משהו שדרוש בירור.

אם אומר לכם שאתמול הייתי לינשוגראחל. זה לא נכון או לא נכון, זה פשוט חסר משמעות. לא לשטויות האלה אני מתכוון.

אבל אם אומר לכם ש"אתמול חזרתי מכוכב הלכת לשעבר פלוטו". ברור שזה אינו נכון. אבל שימו לב: זה יכול היה להיות נכון, כלומר זה לא נמנע באופן לוגי. פסוק המכיל סתירה פנימית כמו "אתמול חזרתי ולא חזרתי מניו יורק" יהיה בלתי אפשרי מבחינה לוגית, לא תצטרכו לדבר עם אף אחד או לעשות שום דבר כדי לדעת שהפסוק שקרי.

אם אספר לכם דבר כזה, אם כן, אתם תדעו מיד – בסבירות גבוהה מאוד – שאני מדבר שטויות.

אבל זה קל, כמובן. בשביל זה לא צריך מדריך שנון עם מאה עשרים עמודים. אני מתכוון לדברים יותר גבוליים. דברים ורעיונות שנדמה לנו לפעמים שהם רציניים, אבל איזה מן זמזום מטריד את ירכתי ראשנו כשאנחנו חושבים: זה לא שטויות מוחלטות? אני לא מבזבז את זמני? ליעילות מרבית היינו מעדיפים לדעת מראש מה שטויות ומה שווה התעמקות. סך הכול, נוכח ההיצע האסטרונומי של רעיונות המתחרים על תשומת ליבנו, אנחנו רוצים לכונן איזשהו סדר עדיפויות. אנחנו לא רוצים להסתנוור ממה שיתחוור כשטויות בדיעבד, ולא רוצים לפספס פנינים שחמקו מאור הזרקורים.

אתם חושבים שלא ניסו לומר מראש מהם שטויות? לא רק שניסו, אלא היו אלה אפילו כמה מגדולי המוחותדיוויד יום שידענו, למשל, דיוויד יום:

"הבה ניקח לידנו כל ספר שהוא…עלינו לשאול: היש בו שיקול-דעת מופשט על כמות ומספר? לא. היש בו שיקול דעת ניסיוני על עניינים עובדתיים ומציאותיים? לא. השליכוהו אפוא אל האש, שכן אין בו אלא פלפולי הבל ותעתועי שווא." (Enquiries, Sec. 132)

יום מותיר שוליים צרים למדי לכל דבר שיכול להיות מוגדר "לא שטויות", ומועיד לכל מה שהוא מחוץ לתחום צר זה גורל לוהט למדי. הבעיה, כמובן, שלמעט מדע נסיוני ומתמטיקה, צריך לזרוק את כל השאר: את שייקספיר ודוסטויבסקי, את פרוסט וגם את היינה, שהיה לו משהו להגיד לגבי המקום שם ישרפו ספרים. חוץ מזה, נצטרך לזרוק גם את כתביו של יום עצמו, שאינם מתאימים לסד הצר שהוא עצמו דרש. טוב, אז זה קצת קיצוני, הד לתקופה שכולם התלהבו מהשמש הניוטונית הזורחת והיו בטוחים שהעסק כבר כמעט סגור. בכל מקרה, מוזר שהאדרה כזו של המדע באה דווקא מצד יום, אחד המבקרים העמוקים ביותר של המתודה המדעית המבוססת על סיבתיות. לכן, אם קוראים את ספריו עד הסוף, שומה עלינו להשליך את הכול אל האש, וזה קצת חבל, לא?

האם הכול שטויות, אם כן? זה פתרון גורף וקל מדי. אבל באופן עמוק, אולי, אם לוקחים בחשבון את אפסותו של האדם מול האמת, אפשר יהיה לאמץ אותו בתור העיקרון הראשון של ספרנו הצהוב. השאר יהיו הסתייגויות לכלל זה.

נקפץ לתחנה הבאה, אם כן. ויטגנשטיין תמצת את כל הטרקטט שלו לכדי משפט אחד:

"מה שבכלל ניתן לומר, ניתן לומר בבירור, ומה שאי אפשר לדבר עליו, עליו יש לשתוק." (מאמר לוגי פילוסופי, הקדמת המחבר)

אוקיי, כאן יש לנו קריטריון רחב מעט יותר לזיהוי שטויות. זה גם קריטריון לא רע, למעשה, הוא היה כל כך טוב, שהוא עמד בבסיסה של תנועה פילוסופית גדולה בראשית המאה העשרים, הפוזיטיביזם הלוגי. כל מה שלא ניתן להגדרה ברורה, הושלך אל הפח – או ליתר דיוק, אל אוסף השטויות שחסידי הפוזיטיביזם הלוגי כינו בבוז "אומנות". אומנות אינה מייצגת את העולם האמיתי. היא אוסף של קשקושים שנועד לבדר את ההמון, אבל אין לה שום ערך אמיתי.

הפוזיטיביזם הלוגי היווה את היסודות של מה שישתלשל להיות "הפילוסופיה האנאליטית", שבירתה נדדה לאנגליה (שורשיו של הפוזיטיביזם הלוגי היו בווינה). לכל אורכה של המאה העשרים היווה הזרם הזה את משקל הנגד לפילוסופיה הקונטיננטאלית, שהרתה את האקזיסטנציאליזם ומאוחר יותר את הפוסט מודרניזם.

בעיניי הפוזיטיביסטים הלוגיים (כמו בעיניי רבים מחסידי המדע כיום), מה שלהיידגר, קאמי וסרטר יש להגיד הוא פשוט שטויות בלתי ניתנות להגדרה מדויקת או להוכחה. למעשה, בעיניהם, הפילוסופיה כמעט סיימה את תפקידה כחוקרת העולם ויכולה להעביר את שרביט החקירה למדעים המדויקים בלב שלם. פופר הוסיף לקו המחשבה הזה את עקרון ההפרכה – יש ערך מדעי רק למה שניתן להיות מופרך בניסוי. הצהרות שלא יכולות להיות נתונות לבדיקה אמפירית, אין טעם להתדיין עליהן.

איפה, אם כן, להעביר את הקו?

מצדו האחר של המתרס, במחוזות הפילוסופיה הקונטיננטלית, נבטו הזרעים הניהיליסטיים של ניטשה וצמחו לענפים עבותים של פוסטמודרניזם ורלטיביזם. התקוממות זו זכתה לחיזוק מפתיע כשאחד מאבות הפוזיטיביזם הלוגי -ויטגנשטיין בכבודו ובעצמו – ערק למחנה השני והעניק תחמושת רצינית למלחמה בהיררכיות המקובלות בספריו המאוחרים. המרד בסמכויות הידע, שנתפסו כמוקדים של עוצמה חברתית שכופים את היררכיות של אמת וחשיבות, תפס תאוצה. האמיתי והחשוב במשולב יוצרים את ה"רציני", הלוא הוא הניגוד של "שטויות".

שבירת היררכיות החשיבות וחשיפת מבני כוח פטריארכאליים שלכאורה עומדים בתשתיתם שוללת את המונופול על האמת מהמוסדות המקובלים (המדעיים, בעיקר), ומפזרת אותו בין גורמים שהפכו בדורות החשובים למשניים ואף מוקצים: שאמאנים, מטפלים אלטרנטיביים, מתקשרים עם חייזרים ו…פילוסופים. כן, אני חושב שבסיס הפוסטמודרניזם עומד, בין השאר, מאבק כוח על החזרת הכבוד האבוד לפילוסופיה המילולית, לאחר שירד קרנה מול הפילוסופיה המתמטית – המדע.

הרוח הזו, שכל דעה היא לגיטימית ושוות ערך חלחל לכל פינה בחיינו בדור האחרון. כל דרדק זוכה להתייחסות וחס וחלילה שנגיד לו שהוא טועה, כי אף אחד לא טועה…יש לו פשוט נקודת מבט שונה. חוויתי את הרוח הזה באופן קיצוני למדי בשיעורי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ושמעתי שהדבר לא שונה בהרבה בחוגי-רוח אחרים. הזמן והבמה הניתנים לכל סטודנט לומר את דברו (הוא לא שואל שאלות אלא מעיר הערות ונואם נאומים), כמעט ולא מותירים זמן להתעמק בדבריו של הפילוסוף הנלמד. הדבר בולט על רקע מורה שמתנהג באופן שונה. השתתפתי בסמינר שכונה "פיזיקה, אמת ועולם חיצון" שהעביר האלוף הפרופסור יצחק בן-ישראל, שהגיע אל השיעורים תמיד באיחור עטוי במדי האלוף שלו. ניכר שבן-ישראל לא רק בא במדיו אל האוניברסיטה, אלא גם את הגינונים הצבאיים לא השאיר מאחור: הוא היה נוזף בסטודנטים על כל מיני הערות שלא נראו לו, והיה קוטע אותם במילים "לא נכון!" גם כשהדברים הנאמרים היו פרשנויות מטאפיזיות ולא עובדות היסטוריות ברות בדיקה. אני השתדלתי לשתוק באותם שיעורים וצפיתי בעניין. המשבר הסוציאלי שחוו הסטודנטים היה מרתק יותר מן החומר הנלמד: חלקם הגיבו על ההיתקלות בדחייה אינטלקטואלית בזעזוע עמוק, אבל חלק דווקא קיבלו את זה בהומור. אני זוכר סטודנטית אחת שאמרה לי פעם אחרי שיעור בעיניים נוצצות: "איזה משב רוח מרענן של דוגמאטיות נפלאה באוניברסיטת תל אביב!"

אם כן, אם הכול מותר, אז שום דבר אינו שטויות. הכול נכון, הכול ראוי להתייחסות. כלל זה נראה לי גם הוא גורף מדי, מעבר לבעיות המטאפיזיות על טיבה של אמת לא אחידה, הוא פשוט מותיר עולם משעמם ואחיד באותה מידה כמו אלא הדבקים באמת אחת ויחידה.

איך, אם כן, לזהות שטויות? נראה שעצם הניסיון לכונן כללים גורפים בעניין הוא "שטויות" כשלעצמו. אז איך לדעת אם ההתלהבות סביב קן ווילבר (שהגיע לידיעתי לאחרונה עם תרגום ספרו) מוצדקת או לא? האם כדאי לעשות מאמץ ולהתעמק בכתביו של לאקאן? אבשלום אליצור חושב שהמאמץ הזה מיותר, למשל. ובכן, החיפוש הוא חלק מהמשחק. פיתוח חוש הריח הזה הוא חלק מהכיף של המשחק האינטלקטואלי. העצה הגורפת היחידה שאני מוכן לתת בעניין היא: גוונו! גיוון מקורות הידע הוא המתכון הטוב ביותר לאינטלקט בריא ומקוריות מחשבה והוא המגן הטוב ביותר בפני שעמום. אותי דווקא מרתק לחזור שוב ושוב ולחקור מבנים אינטלקטואליים שאני כופר בהם בכול תוקף, כמו אסכולות דתיות, מיסטיות ואלה המכונות "עידן חדש". השהיית השיפוט היא עיקרון מפתח בקריאה – צריך לתת לכותב הזדמנות אמיתית לומר את דברו – אך השהיית השיפוט אינה ביטול השיפוט.

אחד השעשועים הגדולים שהיו לי היה התמודדות עם ספרו של ד"ר משה קרוי, "חיים על פי השכל". היה לי ברור שאינני מסכים עם עקרונות ה"אגואיזם הרציונלי", אך קרוי הוא כותב מלומד ומחונן. כתיבתו מזמינה את הקורא המתנגד לפרק כל טיעון שלו בזהירות של חבלן המפרק פצצה, ומכריחה אותו לנסח לעצמו ביתר בהירות את תפיסת עולמו החברתית. מהבחינה הזו, "חיים על פי השכל" הוא ספר יוצא מן הכלל, כי הוא מכריח אותך לאמן את האינטלקט שלך. השריר המחשבתי יכול להתפתח רק תחת הרמת משקולות נגד.

אני חושב, אם כן, שלו היינו שותקים אודות כל דבר שלא יכול להיות מנוסח בבהירות מוחלטת, היינו חיים בעולם דומם ומשעמם. מצד שני, זריקת הרעיון של היררכיות החשיבות של הידע מותירה אותנו ערומים מול שדות האינסוף של המלל הנשפך. "איזהו החכם – הלומד מכול אדם " אני מאמין גדול במשפט הזה. אני חושב שמכל אחד, ומכל טקסט אפשר ללמוד – אבל לא באותה מידה ואופן.

ועוד בנושא הזה – המשך יבוא.

מודעות פרסומת

6 תגובות to “המדריך לזיהוי שטויות”

  1. ליאור Says:

    שאלה מעניינת אתה מעלה. אני חושב שאנחנו בד"כ פולטים "שטויות" כלפי דברים שנראים לנו תלושים לחלוטין מהמציאות, ולאו דווקא כלפי דברים שאי אפשר להוכיח. כשאנו רואים סרט, למשל, ופתאום הטוב מתאהב ברעה בלי שום סיבה נראית לעין (כי התסריט גרוע) זה ייחשב כהתפתחות שטותית. כלומר, כל דבר צריך להיות מעוגן באמת כלשהי, באיזושהי אחיזה במציאות. אם הוא תלוש לחלוטין מעל מה שהכרנו לפני כן, לא נאמין לו.

    ההומור של מונטי פייתון, שמכונה "נונסנס", כלומר-שטויות, מעוגן כולו באמת. אחרת הוא לא היה מוצלח כפי שהוא. כך ש"נונסנס" הוא לא באמת "שטויות"

  2. של ברמן Says:

    מסכים לחלוטין. מה שאנשי הפוזיטיביזם הלוגי היו עיוורים מלראות הוא שיש עוד סוגים של אמת מלבד אמת אמפירית. אני אכתוב על זה בהמשך.

  3. ליאת Says:

    חיפשתי תזה על מבטים ברחוב והגעתי לכאן בעזרתו הנדיבה של גוגל.יופי של הערה.כיף לקרוא.

  4. און דה רקורד Says:

    פוסט מעורר מחשבה.

    ובכל זאת, אל לנו לשכוח את עיניהם המתגלגלות של החכמים בלילה שזממו בזמנם להעיף את קופרניקוס מכל המדרגות על השטויות שיצאו לו מהפה. אולי טוב שאין לנו מדריך כזה, שאין מישהו שיש לו מונופול על מה ראוי לנו לדעת ומה לא (והסליחה עם גוגל).

    מוטב שאיש לא יכרות את עץ הדעת טוב ורע.

  5. נרי בר-און Says:

    אני שמח ששמעת על קן וילבר, אני חושב שהוא מאוורר משהו בדרך לסינון שטויות.

    אחד המרכיבים הייחודיים של וילבר הוא שהוא מציע להשתמש ב"מפה" במקום בידע. שטויות הם לא פעם תוצאה של צמצום פרספקטיבה.

    המפה שמציע וילבר (מורכבת יותר ממה שאציג כאן) מאפשרת לנו לוודא שלקחנו את מירב הפרספקטיבות לנושא. כי ההנחה היא שבכולם (מאפלטון ועד החכם הבא) מתייחסים לגרעין/מקור אחד משותף של המציאות כאשר ה"אמת" הלוגית היא רק אחת מהרספקטיבות.

    http://www.integralisrael.org

  6. נרי בר-און Says:

    ריכוז מושגים של הגישה האינטגרלית:
    http://integralwiki.net/index.php?title=Integral_theory

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: