על קצב הכתיבה והפרסום

כבר שבועיים שלא פרסמתי כאן דבר, ולפתע התחלתי לחוש לחץ. שלא תחשבו שאין לי מה לכתוב: להיפך. יש לי עשרות רעיונות לפוסטים, חלקם כתובים בחלקם, יש לי עוד כמה קטעים ישנים שצריכים לעבור עיבוד על מנת שיתאימו לבמה הזו. אך מכיוון שמעולם לא התכוונתי להפוך את הבלוג הזה לפח זבל, וגם לא ליומן אישי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי, אני לא ממהר לפרסם. פוסט, אפילו הוא קצר או לא מרעיש עולמות במקוריותו, שומה עליו להיות בנוי כהלכה ושלם. אי לכך, אני מוכן להותיר את הבלוג הזה בשיממונו זמן מה ולא סתם לזרוק קטעים בלתי מושלמים. האם אני אאבד קוראים? רק רגע, אני לא "וואלה" ולא "הארץ". מעולם לא הבטחתי חומר על בסיס קבוע. אני איש אחד ולא צוות של כותבים ועורכים. לטווח ארוך, אני חושב שזה עדיף לפינה הקטנה שלי כאן: איכות, ולא כמות, זו הסיסמה. גאוס, אחד מגדולי המתמטקאים בכל הדורות, היה מצטט את המוטו "מעט, אך בשלים", כשהיה נשאל על הקצב האיטי בו היה משחרר עבודות. הוא היה משתהה שנים עם תגלית, מצחצח ובודק את הניסוח שלה עד שהייתה רואה אור. ובכן, אולי אינני גאוס, אבל אני חושב שאפשר ללמוד ממנו דבר או שניים. אם אתה כותב על דברים נצחיים, אז אין לך לאן למהר, ואם אינך כותב על דברים נצחיים, אז אין סיבה שתתעסק איתם בכל מקרה, אלא אם כן אתה עיתון יומי. (כמובן שמדעני ימינו רודפי הפרסומים היו מתחלחלים מהמחשבה להשהות את פרסומן של תגליות אדירות כמו אלו ששכבו לגאוס במגירה כל כך הרבה זמן)

מלבד זאת, מרחב הקריאה מרובה הגירויים וברוך הכישרונות שמציע האינטרנט מזמין קוראים חסרי סבלנות לנטוש אותך מהר, אך הטכנולוגיה העכשווית של ההתעדכנות בנעשה בו (רסס), אינה דורשת יותר מדי תשומת לב מהגולש הסקרן והצמא לחומר. אדרבא: אם אתה מקבל עדכון אוטומטי מאתרים ובלוגים רבים, תעדיף כותב שלא מציף אותך תדיר בשטויות. כשהעדכון יגיע – הוא יגיע, ויהיה אולי סיכוי גדול יותר שהוא יהיה שווה את הקריאה או ההרשמה הקצרה לשירות העדכון.

ומעבר לכל זאת, כפי שכבר כתבתי, מבלי לפגוע באיש, אינני עושה זאת למען הקוראים, אלא למעני. אם תתחברו למה שיש לי להגיד, ותהיו מוכנים גם להמתין לכך (וכאמור, כיום זה לא דורש שום מאמץ, אינכם צריכים לחזור ולבקר שוב ושוב כדי לראות אם משהו התחדש), זה נהדר. אך גם אם איש לא יעקוב אחרי הפרסומים, מה שחשוב לי מכל הוא ליהנות מכך בעצמי ולהתכבד במה שמופיע כאן. פה ושם בעולם הבלוגים מדברים על בלוגים ש"מתים" או שננטשים. אני לא מסתכל על זה ככה. מוות הוא מאורע בלתי הפיך, וכותב תמיד יכול להחיות מחדש את האתר שלו, גם אחרי עשר שנים, ושירות העדכון האוטומטי ישלח אות חיים לקוראים הותיקים שלו. וגם אם אתר אכן ננטש לאנחות, אז מה בכך, גם פריט התרבות החשוב מכולם, הספר, הוא פריט "מת" שלכאורה לא יכול להתעדכן. אם כתבת דבר מה בעל ערך, תמיד אפשר יהיה לחזור אליו שוב.

ובכן, אני מקווה שהבלוג הזה לא ימות, אך בהחלט יתכנו תרדמות פה ושם. הנה: הצלחתי בכל זאת לכתוב פוסט. טוב, בקטע של "לדבר על זה שאין מה להגיד" אפשר להשתמש פעם אחת לפני שזה הופך לפתטי.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: