לחזור ולקרוא

אני חושב שזה היה שופנהאור שאמר (לא הצלחתי לשחזר את המקור) שאדם משכיל אינו קורא, אלא חוזר3-10984b1.jpg וקורא. הרבה אנשים מרימים גבה כשהם רואים אותי קורא את אותו ספר שוב, ואני אומר להם שלטעמי ספר שאינו שווה קריאה שנייה לא שווה קריאה ראשונה.

לאחרונה חזרתי לקרוא את "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של פירסיג, אני חושב שזו הפעם החמישית או השישית – אני לא בטוח. אני חושב שזו הזדמנות טובה להתעכב על מערכת היחסים ההדוקה שיש לי עם מספר ספרים.

עם הקריאה החוזרת כעת ב"זן ואמנות" הוא מסכן את הטוען לכתר "הערים הסמויות מהעין" של קאלוינו, שגם לו יש שש או שבע קריאות, אני חושב, אבל זה לא הוגן: "הערים" קצר יותר. כמובן שאני לא מחשיב את הספרים שקראתי שוב ושוב בילדותי, השיאנים לדעתי הם "עצרת החיות" ו"פצפונת ואנטון", שניהם של אריך קסטנר, כל אחד מהם עבר תחת ידיי יותר מעשר פעמים, אני מעריך.

את מספר הספרים שקראתי פעמיים אני לא אמנה כאן, הרשימה ארוכה מדי, אבל אני יכול להזכיר חלק מאלה שקראתי למעלה מפעמיים כמו "בית מטבחיים חמש" של וונגוט (ארבע פעמים), "לוליטה" לנבוקוב, "פני מועדות לכוכבים" של בסטר (שלוש פעמים). יש כמובן ספרים שאני חוזר אליהם שוב ושוב, אך לאו דווקא לקריאה מפתיחה עד סוף, לא קורא אותם, אלא קורא בהם, מעלעל, נזכר, וקש למספר ולכמת את מערכת היחסים שיש לי עימם. אלה למשל הספרים של ויטגנשטיין, או האנתולוגיות של בורחס.

אז למה עכשיו "זן ואמנות"? עוד בילדותי גיליתי שיש ספרים שפשוט נותנים לי מצב רוח טוב, אם בגלל תוכנם, אם בגלל תקופה טובה שהם מזכירים לי. "זן ואמנות" מחזיר אותי מיד לתקופת ההכשרה הצבאית הטנקאית שלי. האור הרומנטי-פילוסופי שלו עטף לפתע את מפלצות הפלדה הסרבניות והפך אותן מ"סתם" מכונות ליצירים רוחניים, לאתגרים אינטלקטואליים מברזל. הוא המתיק את הגלולה המרה שקראו לה "מסלול ההכשרה" בצבא והפך אותה למסע רוחני, למבחן מסעיר. אני זוכר את העותק הראשון שהשאיל לי חבר בחדר המשמר בגדוד חמישים ושתיים. זה היה חורף גשום, ואני הרגשתי אבוד ומושפל בין צעקות המפקדים לטנקים שהיוו מקור בלתי נדלה לעבודה, סבל, וטעויות שגררו עונשים. הספר הזה האיר וחימם אז את חיי הטירון העלובים שלי כמו מדורה קטנה בערבת קרח. הרגשתי ששום דבר לא יכול לגעת בי. השפלות המפקדים היו רק מילים. היו כאלה שחיכתה להם חברה בבית שנתנה להם את הכוח להמשיך, לי היה את "זן ואומנות" שחיכה לי בנאמנות בתיבת ארגזי כדורי המקלע שבתא התותחן שלי.

קראתי הרבה ספרים בחיי, חלקם אני חושב שאפילו טובים יותר (מבלי להיכנס להשוואות ילדותיות), אבל "זן ואומנות" היה פשוט הספר הנכון בזמן הנכון. לימים גיליתי שהרבה שריונרים מגלים את הספר פחות או יותר באותה תקופה. מי שמתייחס לחיים דרך פריזמה שכלית, מוצא את הספר כהצלה של ממש בצבא. וכעת, כשאני מרגיש קצת "תקוע" בעבודה המעבדתית, עושה שגיאות, מרגיש קצת חוסר חשק לגשת למפעל הכביר של דוקטוראט בפיזיקה שלקחתי על עצמי, ידעתי שהספר הזה הוא בדיוק מה שאני צריך עכשיו. אני חושב שמה שקורה לי עכשיו הוא שנתקלתי ב"מוקשי תושייה".

"אבל רגע, אתה לא יודע כבר מה קורה בספר?". שאלה זו, של אלה שמתפלאים מדוע אני חוזר לקרוא ספרים שנית, מתעצמת כאשר אני ניגש אליהם בפעם השישית. ובכן, זה קצת מפליא אותי כששואלים. לאנשים אין בעיה לראות סרטים אהובים שוב ושוב, למרות שסרטים אוגרים הרבה פחות מידע מכל ספר ממוצע, ואפשר לזכור מהם הרבה יותר. אני חושב ששאלה זו באה מצד אנשים שמתייחסים לקריאה כאיזה סוג של עונש, משהו שצריך לעשות והם לא ממש נהנים ממנו. לדעתי הם פשוט לא מצאו את הספרים הנכונים. קריאה היא פעולה קשה יותר מצפייה בסרט, למשל, ודורשת אימון, לפני שהנאה אמיתית וצרופה יכולה להגיע. מלבד זאת, אם כל מה שאוגר בחובו ספר הוא איזה סוף מפתיע ותו לא, אני חוזר להצהרתי שהוא אינו שווה אפילו קריאה ראשונה. ספרים טובים תמיד צופנים בחובם עוד ועוד, וכשאתה חוזר אליהם לאחר שהתבגרת והתפתחת, וביקרת בכמה ספרים אחרים, תמיד תגלה ספר אחר, אולי תתאכזב, אולי לא. כמו הנהר של הרקליטוס, לעולם אינך קורא באמת את אותו ספר פעמיים.

אפשר לרדת לרובד עמוק יותר. קאנט הציע "בביקורת כוח השיפוט" שעצם ההנאה האסתטית שלנו מיצירות אומנות נובע מאיזה התאמה בין רוחנו ליצירה הנחווית, כאילו אנו רואים איזה הרמוניה בין פנימיותינו לחוץ. כאשר אנחנו מזהים את התבנית, ומצליחים לראות משהו מעצמנו גם בחוץ, אנחנו זוכים למעין אישור לקיומנו וחווים הנאה. במקרה של מבנים פשוטים המשחק יכול להימאס מהר, אבל במקרה של יצירות מורכבות שאנחנו אוהבים, ההיכרות המוקדמת רק מחזקת את תחושת שביעות הרצון העצמית שלנו – כמובן שצריך להיזהר מאשליות, לכן כדאי לגוון ולא להידבק ליצירה אחת. מכל מקום, כשאנו חוזרים וקוראים, אנו פוגשים את עצמנו שנית, ומקבלים מעין אישור לקיומנו, לזהותנו, בקושרנו בין האני של אתמול ושל היום, שהם קרובים זה לזה באינטימיות של האחדות.

אני מזדהה עם ההתייחסות הזאת לקריאה לא כאל קליטה של אינפורמציה, אלא כאל פעילות חוזרת, כליטוף, כעיסוי אינטלקטואלי. כבר אמר ויטגנשטיין שהעיסוק בפילוסופיה אין לה דבר עם האמת אלא הוא סוג של תראפיה. אני יכול להבין את הדתיים שחוזרים שנה אחר שנה אל הקריאה בספר שהם רואים בו רב הרבדים ומרובה הפנים מכולם, אשר שווה קריאה אינסופית, מעגלית, בצוותא, בחגיגיות ובשירה. קריאה לא כמו קליטת נתונים אלא כמו טקס קדמוני מטהר, כמו ריקוד גשם, קריאה כמו נשימה, פנימה, החוצה, וחוזר חלילה.

מודעות פרסומת

4 תגובות to “לחזור ולקרוא”

  1. ליאור Says:

    תמיד חשתי איוזשהי קנאה מפגרת כלפי אלו שקוראים אותם ספרים שוב ושוב. אני בדרך כלל לא קורא ספרים יותר מפעם אחת מהסיבה הדי מטופשת שקצב הקריאה שלי די איטי, משהו כמו ספר בשבועיים עד חודש (תלוי באורך) ואני מעדיף לקרוא ספרים… נו, שעוד לא קראתי (ויש כל כך הרבה ברשימה). ספר הוא מחויבות, הוא מאמץ, צריך להשקיע בו כמה שעות.

    יחד עם זאת, את שר הטבעות קראתי אולי חמש פעמים.

  2. shin Says:

    גם לי יש מערכת יחסים עם הספר הזה וגם עם הספר השני של פירסיג, "לילה".
    קראתי אותו כמה פעמים, כשבפעמים הראשונות בקושי הבנתי אותו. יהיה מעניין
    לקרוא אותו שוב.

    דרך אגב, יש ברשת צילומים של פירסיג ובנו מאותו מסע. זה די מדהים
    לראות את פירסיג והבן שלו על האופנוע.

  3. של ברמן Says:

    בודאי, ראיתי את התמונות, וממש התרגשתי. זה כאילו מישהו היה מביא צילומים אוטנטיים של גנדאלף או משהו.
    לכל מי שזה מעניין אותו אפשר לראות את התמונות מהמסע של זן ואומנות ב:
    http://ww2.usca.edu/ResearchProjects/ProfessorGurr/gallery/Pictures-Robert-Pirsigs-original-1968-trip/aam

  4. הערות שוליים לאפלטון » ארכיון » על קצב הכתיבה והפרסום Says:

    […] ומעבר לכל זאת, כפי שכבר כתבתי, מבלי לפגוע באיש, אינני עושה זאת למען הקוראים, אלא למעני. אם תתחברו למה שיש לי להגיד, ותהיו מוכנים גם להמתין לכך (וכאמור, כיום זה לא דורש שום מאמץ, אינכם צריכים לחזור ולבקר שוב ושוב כדי לראות אם משהו התחדש), זה נהדר. אך גם אם איש לא יעקוב אחרי הפרסומים, מה שחשוב לי מכל הוא ליהנות מכך בעצמי ולהתכבד במה שמופיע כאן. פה ושם בעולם הבלוגים מדברים על בלוגים ש"מתים" או שננטשים. אני לא מסתכל על זה ככה. מוות הוא מאורע בלתי הפיך, וכותב תמיד יכול להחיות מחדש את האתר שלו, גם אחרי עשר שנים, ושירות העדכון האוטומטי ישלח אות חיים לקוראים הותיקים שלו. וגם אם אתר אכן ננטש לאנחות, אז מה בכך, גם פריט התרבות החשוב מכולם, הספר, הוא פריט "מת" שלכאורה לא יכול להתעדכן. אם כתבת דבר מה בעל ערך, תמיד אפשר יהיה לחזור אליו שוב. […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: