שני קרובים מבוגרים, משכילים, צלבו אותי לפני מספר ימים בהתכנסות משפחתית.

"איך אתה לא שם? דווקא אתה. הלוא אתה נפגע הקלאסי מהמצב. המחאה הזו מדברת בשמך. והיא זקוקה לדוברים, לכותבים, למנסחים."

"בכלל," אני מתגונן, "לא ברור על מה המחאה הזו בכלל. כולם קופצים על העגלה, ומושכים לכיוון שלהם. המחאה הפכה להיות מחאה על הכל ולכן בעצם על שום דבר."

"אתה דורש מטרות קונקרטיות?" קטע אותי אחד מהם. "הקונקרטיזציה תהרוג את המחאה. כל דרישה ספציפית יכולה להיענות בצורה נקודתית על מנת למסמס את הזעקה הכוללת. כמו עם הקוטג'. הורגים את המומנט וחוזרים לאותו מצב".

"אבל בכל זאת", אני עונה, "מה הכיוון הכללי, גם אם אין דרישות קונקרטיות? מאבק צרכני אינו מהפיכה סוציאלית. אם זה היה מאבק נגד חרדים הייתי שם הראשון. כדי לצאת לרחוב אני צריך להרגיש משהו מהבטן. מחירי הדירות פוגעים בי אבל הבעיה לקנות דירה במרכז, או ודאי בתל אביב לא הופך לי את הקרביים מעצבים. אני לא מרגיש שזה באמת מגיע לי."

בחכמה הם לא קופצים מיד לטיעונים הלעוסים:

"מה שאתה דורש הוא מותרות. אז זה לא בדיוק המאבק אליו פיללת. כאן התחיל משהו גדול. זה קורה וזה קורה עכשיו. אתה צריך להחליט מה אם אתה מצטרף ומנסה להשפיע ולתרום, או נשאר מהצד, ואולי מאחור."

זה היה לפני מספר ימים. היה לי מאז קצת זמן לגלגל את הדברים בראש. האם העירו אותי קרוביי היקרים מתרדמתי הפרגמטית אל פיכחון דוגמאטי של מחאה כללית ובלתי מנומקת? אני מנסה שוב ושוב לארגן את דעתי. אני רושם את תמצית השיחה שהובאה לעיל, רחוקה מהתמליל המקורי, אך נאמנה לרוח הדברים. ועכשיו אני מנסה לחשוב:

ברור שמאות אלפי המוחים והמפגינים נהנים מאיזו תחושת "ביחד" רבת עוצמה לפתע, שהולכת ומושכת עוד ועוד מוחים שרק מעצימים את כוח המשיכה של "המחאה" כמו בליבתו של כוכב בהיווצרות. צדק מי שאמר לאחרונה שהמחאה הפכה להיות מטרה כשלעצמה. וזה לא בהכרח רע, כל עוד המחאה היא גם מחאה לקראת משהו ולא רק מחאה כנגד משהו. אך, לעיתים נראה שחלק מהמפגינים לא ימצאו את סיפוקם אלא כאשר ביבי יימס תחתיו בזעקות כמו המכשפה הרעה מהמערב, וכל כישופי ההפרטה שלו יימוגו עימו. השנאה הזו לביבי גורמת לי להרהר בטיבה של הדמוקרטיה הייצוגית. לכאורה היא כורח טכני שנובע מגודל האוכלוסייה. כך, כמו את רוב משימות חיינו, גם את ניהול חיינו הציבוריים אנחנו מוסרים לקבלן חיצוני, ויש את מי להאשים כשמשהו משתבש. יש פרצוף להדביק על השלטים, יש את מי לשנוא, את מי להחליף. כמו בטלוויזיה הרב-ערוצית וברשתות השיווק המפוארות, העושר הוויזואלי יוצר תחושה של בחירה, של אפשרות החלפה, בין מנהיגים, דרכים וערכים. אך בחירה אמיתית המכוננת זהות, כמו שלמד אפילו בני בן השנתיים, יכולה להיות רק בסירוב לשחק את המשחק, לבעוט בשולחן כשאני שואל אותו אם אותו אם הוא מעדיף קציצה או שניצל.

אך זה ילדותי, כמובן. אם אנחנו רוצים להתבגר, אנחנו צריכים להודות על הדמוקרטיה היחסית שיש לנו ולהמשיך להיאבק. להיאבק על מה? לא משנה. העיקר שנהיה מעורבים. שנהיה "אזרחים" במובן הקלאסי של המילה. אמנם, מאבק צרכני אינו מהפכה סוציאלית, אבל גם מלחמת העצמאות האמריקאית התחילה ממאבק על מכסים והעולים על הבסטיליה לא חשבו על שוויון או אחווה. הם רצו לחם.

מאז רצח רבין לא חווינו התעוררות כזו של סולידאריות, יחד עם רצון לשינוי. אולי עליית האינטרנט הרגה קצת את המעורבות הפוליטית הישנה, זו של כיכרות הערים, הפקירה את הפעילות בשטח לנוער הגבעות ואנרכיסטים בבילעין. תחושת הכפר הגלובלי, האסקפיזם הפורנוגרפי, אשליית המעורבות שיוצרת האפשרות המיידית להגיב לכל מאמר בעיתון, כולם הרחיקו אותנו מהמרחב האמיתי, מהמדבר של המציאותי שם נוסדות דתות ונחתכים גורלות. אז עכשיו יוצאים כולם מאחורי הטוקבקים שלהם ולומדים ללכת בעצמם. אבל כל זה לא יהיה שווה אלא אם כן ההמון יבין שכל מה שקורה הוא מביא על עצמו. המצב הנוכחי מורכב כולו מבחירות שלנו. בקלפי, בשלט, בחנות וברשת השיווק. גם אם הולכנו שולל, גם אם העמידו לנו רק אשליות של בחירה, גם אם ביבי ביבי ביבי והפרטה וגלובליזציה וטייקונים וקוטג' ויציבות-כלכלית-יחסית-ליוון/אירלנד, כדאי שניקח אחריות ונגיד לא רק מה אנחנו דורשים, אלא על מה אנחנו מוכנים לוותר. כדי שהמהפכה תושלם , השינוי צריך להיות בנו.

"אל תצפה למדינה אפלטונית (אידיאלית), אלא היה שבע רצון אם תהיה התקדמות קטנה ביותר, ואל תהיה התקדמות זו קלה בעיניך." (מארקוס אורליוס)

המשך יבוא?

סיימון סינג, פיזיקאי וה"רוקסטאר" של עולם המדע הפופולארי חבר לפרופ' אדזארד ארנסט, מומחה ביקורתי לרפואה אלטרנטיבית, שאף עסק בה בעצמו ולכן מכיר אותה מבפנים, על מנת לחקור את הנושא לעומק. לא אלאה אתכם בפרטי הספר, אליו אתם מופנים בעצמכם. סינג וארנסט סוקרים את התחום ומתמקדים בארבע דיסציפלינות ידועות ופופולאריות: דיקור סיני, הומואפטיה, כירופרקטיקה וצמחי מרפא. שני הכותבים המלומדים מציגים את מיטב הממצאים המדעים לגבי מהימנות ויעילות השיטות, ואם לקפוץ לסוף, משמיטים את הקרקע מתחת לרוב המוחלט של הפרקטיקות האלטרנטיביות ומותירים שם לא הרבה יותר מאשר אפקט פלצבו. בסוף הספר הם עורכים סקירת בזק על מגוון רחב יותר של דיסציפלינות רפואיות אלטרנטיביות, ומסקנותיהם דומות. בעקבות הפרסום הסתבך סינג בתביעת לשון הרע מצד איגוד הכירופרקטיקה, תביעה ממנה נחלץ לאחרונה.

כאמור, לא אכנס לפרטי הסקירה, סינג וארנסט עושים זאת טוב ממני, אבל אנסה להפנות את המבט דווקא למה שלדעתי אין בספר, או אולי מופיע בו במובלע, והחוסר בדיון רציני ומפורש בו עלול לבלבל או לפגוע בהבנה דווקא של הקורא החושב והביקורתי. סביר להניח שהנקודה הזו לא נעלמה מעיניהם של הכותבים המלומדים, אך ודאי שסינג, כותב המדע ה'עממי' המצליח של ימינו (וקל וחומר טוב ממני), בחר לדלג עליה, בשם התמצות הפופולריזציה. את הנושא שאני מדבר עליו אפשר לכנות בשם "השקפת העולם המדעית".

סינג וארנסט עובדים בצורה מאוד מסודרת. בתחילה הם מציגים את כלי הבדיקה, הוא הניסוי הקליני, כלי סטטיסטי שנועד לאפיין יעילות של טיפול לבעיה מסוימת, תוך ניסיון לעקוף הטיות שונות ולבודד את הגורם היחיד להיות הטיפול הנבחן על ידי לקיחת מדגם גדול ואקראי, ושימוש בקבוצות ביקורת. מכאן ואילך, צריך הקורא לסמוך ידיו על שיטה זו, וללכת בדרך שמתווים סינג וארנסט. רוב הספר מוקדש לסקירות של ניסויים שנעשו ברבות השנים על מנת לבחון שיטות את יעילותן של שיטות טיפול שונות. אך כאן יכול אף הקורא הנאמן וה'רציונאלי' לבוא במבוכה, מכיוון שסינג וארנסט בוחרים להטיל ספק במהימנותם של כמה מחקרים שמצביעים על יעילות לכאורה של טיפולים אלטרנטיביים, ואפילו בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי שנתן רוח גבית לפרקטיקת הדיקור הסיני. במקרים אלה חופרים סינג וארנסט ומגלים חשד להטיות על רקע פוליטי (היוקרה הלאומית של סין, למשל), רמאויות, אינטרס אישי, חוסר מקצועיות והבנה. יושרם של הכותבים, שהביאו לידיעת הקורא גם מחקרים שמנוגדים למסקנותיהם, עלול לעמוד בעוכריהם בבואם לשכנע את הציבור במופרכות הגישה האלטרנטיבית. הקורא הנאמן נחשף לפתע לעובדה שהעולם המדעי הוא עולם אנושי, שחשוף, כמו כל מוסד חברתי, להטיות כאלו ואחרות, ותלוי ביושר של חבריו. כך, אפילו אם הוא מסכים לכלי הבדיקה המוצהר של סינג וארנסט (הניסוי הקליני), הוא עלול למצוא עצמו בנקודת ההתחלה, ולהתפתות, בצוק העיתים, בשעת חולי ומכאוב חסר מזור, לזרועות והדיסציפלינה האלטרנטיבית הקרובה ביותר.

אני מסכים עם ממצאיהם של סינג וארנסט, אבל אני מגייס לצורך העניין כלי אחר, גדול וכביר שעומד ברקע, ומעניק את הקרקע המוצקה לכל טיעוניהם, והוא 'השקפה המדעית' הכללית.

לכולנו, אם נרצה ואם לאו יש השקפת עולם. היטיב לתאר זאת ויטגנשטיין ב"על הוודאות", הרשימות הבלתי גמורות שכתב סמוך למותו. כל מה שאנחנו נותנים בו את אמוננו, עובר דרך המסנן של תפיסת העולם הכללית שלנו, כלומר איך שאנחנו סבורים, במודע או שלא, במפורש או שלא, שהעולם נראה ופועל. אם מישהו יבוא ויגיד לנו שהוא ביקר אתמול על כוכב הלכת שבתאי, נטיל בכך ספק גדול, גם בלי לבדוק את טענותיו, משום שעל פי העולם כמו שאנחנו מכירים אותו הסיכוי שהוא משקר או הוזה גדול לעין שיעור מכך שהוא דובר אמת. השקפת עולם היא עניין אישי אך ניתן לייחס אותה לקולקטיב, ובעצם היא נגזרת ממנו, משום שכל אדם רוכש את השקפת העולם שלו בראש ובראשונה מחינוך. אי אפשר לשנות השקפת עולם על ידי טיעונים הנסמכים על השקפת עולם אחרת (למשל ציטוטים מהתורה שנועדו לאוזני כופר גמור). השקפות עולם יכולות להתחלף כתוצאה ממשבר גדול, פנימי או חיצוני. כמובן שמעשיו של אדם לא נגזרים תמיד מהשקפת עולם מפורשת ומנוסחת, והתמונה מורכבת יותר. גם אם השקפת העולם אינה שלמה, היא מכילה בתוכה הפניות למוסדות או לגורמים שהם ברי סמכה בשאלה שתלויה ועומדת (למשל רבנים, מדענים, רופאים). אפשר לסכם את תפיסת העולם בראש ובראשונה היא ל"מי אתה מאמין", ומכאן נגזרת השקפה כללית של "במה אתה מאמין". צריך להדגיש שאי אפשר להשתית השקפת עולם על הטלת ספק. ספק יכול לבוא רק במסגרת השקפת עולם נתונה, ולהשתמש רק בכלים הקבילים בה. תומס קון פיתח את הרעיון בספרו הידוע "המבנה של מהפכות מדעיות", שם גרס שהמדע אינו מתקדם בהבנתו את העולם מניסוי אחד למשנהו, כמו שרבים סבורים. תוצאות הראיות הניסיוניות והחישובים מוסברים תמיד בהקשר של עקרונות מסגרת קשיחים, עליהם אין המדענים ששים לוותר. כל ראיה חדשה מוסברת תמיד לאור עקרונות המסגרת, ורק כאשר נערמות מספיק ראיות שלא יכולות להיות מוסברות בשום אופן במסגרת אותם עקרונות, והמצב מגיע לנקודת רתיחה, מתבצע השינוי בעקרונות המסגרת. קון קרא לעקרונות הללו, המכוננים השקפה, דפוסי פעולה וקריטריונים מקובלים, פרדיגמה.

כפי שגרס ויטגנשטיין, צורת החשיבה הזו אינה אופיינית רק למדע, אלא היא מאפיין כללי של החשיבה האנושית, הכללית והציבורית.

עד כאן ויטגנשטיין וקוהן. נחזור לסינג וארנסט. הכלי של הניסוי הקליני מוצג בספרם כמעין בורר ניטרלי וסופי, מנותק מכל הקשר. כמובן שחסידים של שיטות מיסטיות במוצהר יכפרו גם בכך, בהצביעם על האופי האישי והרוחני של טיפול מסוים, באופן שלא יכול להימדד במספרים גדולים, ולכן המועמדים היחידים לשכנוע הם מי שכבר אוחזים בהשקפת העולם הדומה לזו של הכותבים, ואולי רק שרויים בבלבול, מצוקה או בורות. אך ההצגה של הניסוי הקליני כאבן הבוחן היחידה עלולה להוביל לבעיה שהוצגה לעיל: לפתע מסתבר שלא קל לגזור מסקנות חד משמעיות מניסויים, ודרושה מערכת הקשרים בה אפשר לפרש את התוצאות המעורפלות או החשודות בהטיה. זה עלול להיראות כאילו יש לנו עמדה מוטה מראש שתשפיע על הניתוח והסקת המסקנות, אבל אין לנו ברירה. בכל מקרה נשפוט כל דבר מתוך תפיסת עולם כלשהי, ולכן עדיף לכל הפחות לשים את הקלפים על השולחן, בעיני עצמנו ובעיני אחרים, ולנסח את תפיסת העולם שעומדת ברקע הניתוח שלנו. עמדה כזו עלולה להיראות כחוסר פתיחות, אך זו טעות. אפשר להיות גמיש ופתוח לרעיונות חדשים, אך בחינתם תמיד תעשה מתוך מסגרת של תפיסת עולם, וטוב וראוי שנהיה מודעים לכך. אפשר כמובן להשהות את השיפוט, לתת הזדמנות גם לרעיונות הנראים בלתי סבירים, אך השהיית שיפוט אינה חוסר שיפוט, לא בעניינים בעלי משקל, לפחות, כמו בריאות. בעולם בעל משאבים מוגבלים עלינו להחליט לאן להפנות את התקציב והזמן האישי והציבורי שלנו, גם בשעות משבר, והפנייתו למחוזות מפוקפקים תמיד ייעשה על חשבון הפתרונות הסבירים יותר וזו אינה פתיחות, זה פשוט חוסר אחריות.

לכן, דווקא בערפל שנוצר בקרב הניטש על מהימנות המחקרים והתוצאות בתחומים כמו דיקור והומואפטיה, כשאנו מגלים שאין די נתונים או שהעניין נגוע באינטרסים משני הצדדים, דרוש לנו מצפן המסתמך על בסיס נתונים רחב בהרבה, והוא ההשקפה המדעית. לשני המכאניזמים העומדים בבסיס הדיקור וההומואפטיה, לדוגמא, אין כל עדות מחוץ לעולמם של המרפאים. חשוב להבין שהידע המדעי אינו אנקדוטי, ולא מסתמך על אוסף של ניסויים, אלא מייצר מארג של עדויות התומכות זו בזו הדדית, ועל הגיון כולל שמסביר אותן, שמייצג את אותה מציאות. הזרם החשמלי הזורם במערכת העצבים כפוף לאותם חוקים כמו החשמל במכשירי האלקטרוניים שלנו או מבריק בברקים; זרימת הדם מצייתת לאותן משוואות זרימה להן מצייתים המים בצנרת הביתית או הזרמים העיליים באטמוספרה; הריאקציות הכימיות בהן משתמשים התאים ליצירת אנרגיה מצייתים לחוקים המוכרים של הכימיה וניתנים לשחזור במעבדה, וכן הלאה והלאה. המדע בנוי כרשת אדירה של ידע, בה כל פרט מאשש ומחזק את השלם, וכל פרט, בתורו, קונה את מקומו בהיררכיה בה לא כל הפרטים שווים. כמו שאמר פואנקרה: "אוסף של עובדות אינו מכונן מדע כמו שערימה של לבנים אינה בניין". המדע הוא מבנה היררכי של סבירות, וכיאות למבנה, יש עמודי תווך, עליהם לא מוותרים בקלות, ויש מחיצות שאפשר לשבור או לשנות.

בתצרף העצום הזה, לעקרון הדילול ההומואפתי או לזרימה המרידאנית פשוט אין מקום. אין זאת כי המבנה המדעי אינו מתוחכם, ויכול להכיל אפילו מושגים הנוגדים את השכל הישר כמו הדואליות של האור. ברור גם שהמבנה אינו שלם, ואולי עוד נכונו לו מהפכות בעתיד, אך כעת, זה הטוב ביותר המצוי בידינו. אדרבא: העובדה שהפרדיגמה המדעית יכולה הייתה להכיל בכפיפה אחת את מכניקת הקוונטים ותורת היחסות שלא מתיישבות זו עם זו, מראה שאין בפרדיגמה המדעית עריצות של אחדות, והיא יכולה לקבל על עצמה השהייה של ההסבר, כשלכל אחד מהמבנים בנפרד מספיק צידוק ותיקוף משל עצמו. אפשר לטעון, ובדין, שהפרדיגמה המדעית אודות המציאות החומרית לא מקיפה את כלל הידע והפעילות האנושית, כמו ספרות ואמנות, ושאינה מספקת הסבר מניח את הדעת לתופעת האדם עצמו, התודעה הרצון. זה נכון, אבל צריך לזכור שטענות הרפואה האלטרנטיבית, הן טענות ברורות על הגוף החומרי, למרות קישוטם באספקטים רוחניים שונים, והן מסתמכות על מנגנונים שמציגים את עצמם כמודלים רציונאליים שאמורים להיות ניתנים לבדיקה, או לחשיפה גם באופנים אחרים של חקירת המציאות. במילים אחרות, אם הצ'י הוא ישות קיימת, והוא זורם במרידיאנים בגוף, אני אתחיל להאמין בו באופן אובייקטיבי (למרות שלעיתים אני מוצא אותו כמשל פסיכולוגי מצוין לתיאור הרגשות באומנויות לחימה, למשל), רק אם ניתן יהיה להבחין בקיומו בדרכים אחרות מאשר היעלמות כאב זה או אחר כתוצאה מנעיצת מחטים בגוף. הבסיס הנסיבתי פשוט לא מספיק על מנת להניח שיש כאן ישות פיזיקאלית חדשה במציאות. כמו חלק בתצרף, הוא חייב להתחבר לשאר החלקים במספר מקומות, ולהשלים איזו תמונה בעלת משמעות.

מעבר לתצרף העובדתי, המבנה המדעי מכונן גם דפוסי פעולה חברתיים חשובים מאי כמותם. כשאנו מדברים על הרפואה המערבית של היום, מדובר במנגנון עצום שהרופאים אינם אלא פקידי הקצה שלו, וחלקם הגדול אינם ברי סמכא בעניינים מדעיים, כפי שחושבים רוב האנשים. על מנת לקיים ולקדם מנגנון זה צריך לא רק לאסוף ידע, אלא גם לשמר אותו, לבקר אותו, להפיץ אותו, ולהמשיך ולהעמיד אותו שוב ושוב במבחן. הטענות כאילו הרפואה הסינית השיגה במאות שנים של ניסוי וטעייה את מה שהרפואה המערבית המודרנית השיגה במאה וחמישים שנה לא חזקה במיוחד. לא ברור מדוע אי אפשר להחיל היגיון זה על כל מסורת עתיקה וחכמה עממית, ומדוע תוחלת ואיכות החיים בסין עלתה עם כניסת המדע המודרני. כמובן שחלק גדול מהמשיכה של האדם המודרני הממוצע לדיסציפלינות "טבעיות" ו"עתיקות" נעוץ באיזו תפיסה רומנטית אך מופרכת של החיים לפני בוא הרפואה המודרנית הקרה והמנוכרת וקרעה אותנו מחיי הכפר השלווים וההרמוניים, שם קשישים סיניים הפליגו לחיות בזכות חכמה העוברת מדור לדור. אין זכר בתמונה האידילית הזו לתמותת התינוקות הסיטונאית, לאנשים שמתו מהצטננות או מדלקת פשוטה באוזן, לכאבי שיניים, או אפילו לקוצר ראייה בלתי ניתן לטיפול לפני הטכנולוגיה של המשקפיים. כמובן שהטכנולוגיה הביאה עימה בעיות משלה (זיהום אוויר, קרינה סלולרית, תאונות דרכים), אבל החשבון הכללי באיכות ובתוחלת החיים הוא ברור, ובכלל, ההבנה שלנו אודות השפעות מזיקות אלה הוא ממילא רק תוצאה של מחקר מדעי. יש מי שחושב שהעובדה שהמדע אינו אלא ארגון חברתי אנושי, הופך אותו לשווה מעמד לשיטות האחרות, שמורכבות גם הן מאנשים עם אמונות ואינטרסים. טענה כזו דומה לאמירה שמלוכה שקולה למשטר דמוקרטי משום ששניהם מבנים חברתיים. השוואה זו אף עושה חסד לרוב שיטות הטיפול האלטרנטיביות שאינן מהוות מערכת מאורגנת המתחרה במדע, אלא אוסף אקלקטי וספוראדי של שיטות החולקות, במקרה הטוב, שימוש במילות מפתח כמו "אנרגיות", "טבעי", "צ'י" ו"הוליסטי".

זו תמצית דעתי על מידת האמת שיש בדיסציפלינות של הרפואה המשלימה, ולמה יש להחמיר עימן בבחינתם בכלים מדעיים ביקורתיים. קרל סייגן אמר: "טענה יוצאת דופן דורשת הוכחה יוצאת דופן", ומבחינתי, השפעה של תמיסות הומואפטיות שעברו דילול עד שאין בהם מרכיב פעיל כלל על הגוף, למשל, זוהי בהחלט טענה יוצאת דופן. אך כמובן שתפקידן של האמת והמציאות בחברה האנושית הוא מורכב, תעיד על כך תעשיית הפנטזיות הטלוויזיונית והקולנועית שתופסת מקום כה מרכזי בחיינו. יתכן שיש מקום ותפקיד גם לצורות כאלו של התמודדות עם תחלואי המין האנושי, אפילו אם אין הן אומרות משהו על צורתו של היקום, אלא רק על מבנה נפשנו אנו.

(פורסם גם כאן, בשינויים קלים)

אני לא בקיא בפרטי ההחלטה, שמסתמנת כאיזו מין פשרה שנועדה להרגיע מעט את ההמולה הציבורית המנופחת, אבל אני בעד, ואני מסרב להתנהג לפי איזה ציווי אוטומטי שגורס שכל המחנה הנאור בעיני עצמו חייב להתנגד להחלטה רק בגלל שהילדים חמודים ונחמדים ומדברים עברית (!).

וזהו קודם כל עניין של פרופורציות. אפשר להיות בעד או נגד, אבל חייבים לעצור רגע ולראות שמסע התעמולה נגד הגירוש מייצר תמונה מוגזמת לחלוטין, שמזכירה באופן מפתיע את התמונה שמייצרים מתנגדי ההתנתקות והפינויים למיניהם מהשטחים, במה שהוא כנראה צידו השני של המתרס הפוליטי.

בסופו של דבר יש פה משהו עצוב, נוגע ללב, אבל משהו שאמור לייצר אולי מעט אמפתיה והתחשבות, לא הזדעקות והיסטריה: הורים הלכו לעבוד מעבר לים, הם לקחו איתם את ילדיהם, או שנולדו להם ילדים בארץ אליה באו לעבוד (באופן חוקי או שלא, זה לא משנה). כעת, פגה האשרה או מתוך אילוצים ביורוקרטים כאלו או אחרים הגיעה העת לשוב הביתה. כמובן, אלה היו יכולים להיות גם אילוצים משפחתיים או כלכליים – מנקודת המבט של הילדים זה לא אמור להיות משנה. מכל מקום, הגיעה העת לשוב, והילדים נקרעים לאחר שבויתו תחת כנפי התרבות המקומית. לפתע הם מבינים שהמקום שהם חשבו לביתם, איננו ביתם, כלומר כמו הרבה ילדים שמתבגרים, הם מתעמתים עם אמיתות לא נעימות. סיפורים כאלה מתרחשים כל העת. ילדים מיטלטלים ממקום למקום, עוברים דירה, בשל גירושים, שליחויות או מסעות קריירה. אלה החיים. מדובר בסיפור אנושי נוגע, לא בטרגדיה הומניטארית. ציבור העובדים וילדיהם הוא אוסף של סיפורים אישיים, לא בעיה לאומית של מגזר (וטוב שכך, יש לנו מספיק מזה בסביבה).

אני חייב לציין שחלק מהדיון לגבי זכות הישארותם של העובדים וילדיהם בהחלט רצוי ומעורר מחשבה, ומעלה את השאלה הבסיסית של זהות העם היושב בציון. מדוע מי שמגיע לכאן וסבתו הייתה יהודייה מקבל אזרחות כמעט אוטומטית למרות שיכול להיות שאינו מדבר עברית ולא יודע דבר וחצי דבר על התרבות, בשעה שבן של עובד זר שכזה, שמדבר עברית שוטפת, מתעתד להתגייס ומסמס לכוכב נולד מגורש מפה? זה מוביל אותנו היישר לשאלה: מהו העם היהודי? דת? לאום? גזע? שבט? שאלות אלו הן חשובות, ואני מפנה את כל המעוניינים למסמך המרתק של גדי טאוב שפורסם לאחרונה, וחוזר להגדיר את הציונות מול מבקריה החדשים מבית. עם זאת, חשוב להבין שהמקרה דנן אינו פשע נגד האנושות, ולמרות שההחלטה אינה מלבבת, היא לגיטימית בכל קנה מידה מוסרי או משפטי מחמיר, בדיוק כמו ההתנתקות, החלטה על גודלו של סל התרופות, או שליחת חיילים להגן על הגבול. שולחים אותם חזרה הביתה, כמו כל תייר או עובד או סטודנט ששהותו אינה חוקית יותר. לא משנעים אותם למחנות השמדה, רחמנא ליצלן.

מעבר לדברים הללו, מעניין בכל זאת לנתח את הצביטה המצפונית שחשים רובנו, אני מאמין, נוכח הילדים העומדים בפני גירוש, בשעה שהם מפטפטים בעברית ומתייחסים לחזרתם לארצות מוצאם כמו לאיזו הגליה נוראה. כנראה שהפרובינציאליות והדימוי העצמי שלנו כל כך שפוף שאנחנו שמחים לראות סוף סוף מישהו שחושב שכל כך טוב כאן, ועמוק בפנים אנחנו מבינים שברמה העולמית, ילד קטן שמדבר עברית זו חיה כל כך נדירה, שאנחנו מרגישים חובה להשאיר אותו כאן, עימנו, בשמורת החיות שבסכנת הכחדה.

רגע, אני בעד?

עדי צמח היה מהאינטלקטואלים הבולטים עד לפני כעשור, לפני שזכה לפרץ של פרסום ממנו הושלך להתעלמות תקשורתית גורפת בעקבות פרשיה תמוהה בה נחשפה האלימות שהפעיל כלפי אשתו. לי הוא היה זכור בעיקר כמתרגם של הטרקטטוס של ויטגנשטיין לעברית, אך הוא שלח ידו גם בפרוזה מסקרנת לאורך השנים, מלבד יבול לא מועט של כתבים בענייני פילוסופיה וספרות. כיום, בעקבות אותו חרם (או אולי סתם שכחה), אפשר למצוא את כתביו בעיקר לאחר נבירה בחנויות יד-שנייה, שם מצאתי גם את הספרון הזה. רמת הסיפורים לא אחידה, אבל שווה להציץ בו בשביל כמה הברקות מטרידות, כמו וידויו החושפני של קצין נאצי פיוטי ובלתי מתנצל (כמעט שני עשורים לפני 'נוטות החסד'), ועד הסיפור המוזר על הדובי שהתחתן עם מגבת. חלק מהסיפורים ריאליסטיים ועכשוויים, חלק פנטסטיים-סוריאליסטיים, אך כמעט כולם מעוררי מחשבה ומלאי רמזים על תהומות עמוקים מני חקר.

הפוליטיקה של הטכנולוגיה / יובל דרור (2006)

הוצאת מפה יצאה בסדרה של ספרונים בנושאי תרבות שונים, סדרה המזכירה מעט את המפעל הכביר של ספרי 'האוניברסיטה המשודרת'. כמו שם, גם כאן הגודל אינו מעיד על רדידות, וספר זה הוא אחד הפירות המעניינים בסדרה. הספר מנסה לתת פרספקטיבה היסטורית על חלק מהמהפכות הטכנולוגיות שאנו חווים כיום, ומסתכן בהתיישנות מהירה כשהוא מנסה לסקר נושאים כמו זכויות יוצרים בעידן הווירטואלי, ומצביע על הקשר ההדוק שבין התפתחויות טכנולוגיות, תרבותיות ופוליטיות. שאלתם את עצמכם פעם איך התחילו שידורי הרדיו המסודרים, למרות שלאנשים לא היו מקלטים? ומדוע הוידיאו לא יצא לשוק בראשית שנות השבעים למרות שהטכנולוגיה הייתה כבר קיימת? זה המקום לברר.

מסע בחלל הפנוי / דב אלבוים (2007)

דב אלבוים מוכר לכולנו כמנחה טלוויזיה ואיש רוח המזוהה יפה-יפה עם מהפכת ההתחדשות הרוחנית והחזרה לארון הספרים היהודי של העשור האחרון. בספר זה הוא מזמין אותנו למסע משותף לתהומות נפשו, ולסיפור יציאתו לשאלה ועזיבתו את העולם הדתי, עזיבה שממשיכה לרדוף ולהעסיק אותו בחרטות הרהורים ושאלות ללא תשובה. המסע בספר אינו כרונולוגי, אלא משתמש במבנה הסמלי של רבדי התגלות האל בעולם על פי הקבלה, הלוא הן עשר הספירות: מן המופשט אל המוחשי, במבנה המגלם בתוכו את התצורה המוסרית והקיומית של היקום ושל נפש האדם המהדהדת אותו. המשימה היומרנית של 'אוטוביוגרפיה רוחנית' כפי שהיא מכתירה את עצמה, לא תמיד עובדת: סיפור חייו של אלבוים נעלם בשלב מסוים ברקע, כשאלבוים נסחף לפרשנויות מקראיות ופיתוח רעיונות פילוסופיים שלא מתכנסים לאמירה ברורה, והקישור בין חייו והתחבטויותיו של אלבוים למבנה הקבלי של הספירות נראה לפרקים מאולץ, אבל בסך הכול מדובר בניסיון מקורי ומעורר כבוד, ובסך הכול מעשיר ואף מרגש.