תגובות לרשומה: "על גן העדן האבוד שלא היה (2)"

מאת: האורגניזם

האורגניזם — Mon, 30 Nov 2009 21:07:22 +0000

זו ההיכרות הראשונה שלי עם הבלוג שלך, ומעניין שאיכשהו יצא שקראתי קודם את חלק 1 של הפוסט הזה, ככל הנראה מלפני שנה (אז באיחור של שנה – מזל טוב), ומיד אחריו את הנוכחי.
מאוד מעניינות התובנות שלך, שכלתניות כל כך, אבל לא מנותקות רגשית. שילוב נדיר.
התעורר בי רצון לדעת מה היו המחשבות של ההורים שלי כשאני נולדתי (בכורה) ובשנים הראשונות לגידולי. אני לא מתכוונת לסיפורים שהם מספרים עכשיו, אלא למשהו שנכתב בזמנו. אין כזה, למיטב ידיעתי. אולי שווה לשאול אותם.
בהקשר של ה"חובה האזרחית" שבהבאת ילד לעולם, מעניין שאני דווקא נתקלתי בזוג אידיאולוגים, והם בטח לא היחידים, שסבורים שהבאת ילד לעולם הוא אקט אגואיסטי והרסני אקולוגית, אם מתחשבים בבעיית פיצוץ האוכלוסין בעולם. הם התפשרו בסופו של דבר, אגב, והביאו לעולם ילד אחד, בכוונה להשאיר אותו בן יחיד, ואז לפחות בסטטיסטיקה זה ילד אחד לשני הורים, משמע זה מוריד את הגרף ולא מעלה אותו.

מאת: איציק

איציק — Sun, 01 Nov 2009 22:01:28 +0000

אני לא יכול להגיד שאני לגמרי מסכים איתך, אבל דעות שונות יוצרות שיחה הרבה יותר מעניינת. (אני נמנע מתגובה ארוכה יותר עקב מחסור בזמן, אני מצר ומתנצל על כך).

מאת: תום

תום — Mon, 26 Oct 2009 16:39:23 +0000

כמו תמיד, תענוג.
מותר לי להגיד את זה בתור קורא נאמן עוד מימי הפילוסופיה הבלתי…
ובתור צרכן נלהב של "פחד ממחויבות" אני חייב להגיד שסעיף 9 אפילו גורם לי לחשוב קצת…
סחתיין.

מאת: של ברמן

של ברמן — Sun, 18 Oct 2009 19:52:06 +0000

איציק,
ברגע שאתה מגדיר נקודת שאיפה כלשהי שביחס אליה אתה מודד את הילדים שלך, אתה גוזל את החופש שלהם. כמובן, בכל מקרה יהיו הרבה מאוד דברים שתכפה על הילדים שלך, כמה שלא תתאמץ. אתה כופה עליהם את עצם קיומם ("לא בחרתי לבוא לעולם…"), את השפה עליה יגדלו את סביבת גדילתם…אבל הם חייבים לגדול על איזושהי שפה, ולכן הבחירות שלך הם הכרחיות. מעבר לכך, גידולם בתוך תרבות מסויימת, יכול לשחרר אותם הרבה יותר אם היו גודלים באין תרבות בכלל – צריך להקריב קצת מהחופש כדי להיות חופשי יותר.
אין מנוס מהקנייה של ערכים מסויימים לילד שלך, במסגרת החינוך לתרבות, וזה בסדר שיהיו לך ציפיות מהילדים שלך, אבל בסופו של דבר אתה צריך להביא אותם למקום בו הם יוכלו לראות באופן מפוכח את המערכת שלתוכה גידלת אותם, ולהחליט בעצמם.

מאת: איציק

איציק — Sun, 18 Oct 2009 19:36:19 +0000

אני אחלוק עליך, ברשותך, בנוגע למטרות ההורות. אם נגדיר את ההורות כפי שהגדרת אתה, אין סיבה אחרת להורות מלבד ההמשכיות. אנחנו יוצרים יצורים קטנים שיגדלו לעשות בערך מה שאנחנו עושים ולייצר בתורם יצורים קטנים לא פחות שיגדלו לעשות את אותו הדבר.
אני מאמין שמטרת ההורות, (ואולי אני אומר זאת ללא גב או בסיס מאחר ואני לא הורה), היא ליצור משהו יותר טוב ממה שאנחנו הווים. אם זה ילדים יותר חכמים, מוצלחים או אפילו גבוהים מאיתנו שיגדלו הם בתורם וימשיכו לשאוף לשלמות כלשהי שאני מקווה שלעולם לא תושג.

מאת: nancy

nancy — Sun, 18 Oct 2009 16:55:31 +0000

הנקודה העשירית שלך מעניינת. לאחרונה נתקלתי בסטטיסטיקות של ריבוי טבעי במדינות שונות, וסיכוייהן של אותן מדינות לשרוד במתכונתן הנוכחית (כן, אני מדברת על האיסלמיזציה של אירופה). ובכן, לאירופה אין הרבה סיכוי, עם ממוצע של פחות מ-2 ילדים למשפחה ברוב המדינות. זה גרם לי לחשוב את מה שאתה כתבת. Lay back and think of Israel, אני מניחה.

מאת: ולנסיה

ולנסיה — Sun, 18 Oct 2009 08:42:48 +0000

מעניין ומעורר מחשבה.

בתור רווקה נטולת ילדים אני מרגישה שעוד עומדות לפני החוויות שיעצבו את דעותי הסופיות בנוגע להורות, אבל אין ספק שמעכשיו יהדהדו בהן התובנות שלך.
עם זאת, אני לא חושבת שאני מסכימה עם ההגדרה החברתית. כבר כיום הלחץ החברתי להביא ילדים הוא כל כך גדול עד שלדעתי לא מעט אנשים מביאים ילדים בלי רצון או מוכנות להורות ומגדלים אותם תוך תחושת חובה ואומללות להם ולצאצאיהם. אני לא בטוחה שרצויה לנו כחברה כפייה רגשית כזו ושהיא מייצרת לנו את טובי האזרחים.

לסיום, אם תורשה לי קטנוניות שצרמה רק בגלל העושר הלשוני המענג הרגיל שלך (בעיקר נהניתי ממטאפורת הכבלים ההופכים לכנפיים) – בעברית החלטות מחליטים ולא לוקחים אותן לשום מקום. גם פרנוס צורם לי, למה לא פרנסה? אבל פה אני פחות בטוחה שמדובר בטעות ממש. אני לא לשונאית, רק חובבת של השפה העברית.

מאת: אדוה

אדוה — Sun, 18 Oct 2009 05:50:39 +0000

לפני הכל, מזל טוב (ליומולדת שנה של העולל). אני מאוד מסכימה עם ההגדרה שלך עבור "מטרת ההורות". כמובן, שיש עוד לא מעט מטרות ביניים (מבחינתי לפחות) כי עצמאות יכולה להיות מושגת בדרכים שונות, אבל זה נכון מאוד שבשורה התחתונה, נרצה שילדנו יהיו עצמאיים, חושבים, בטוחים בעצמם.
רק בדבר אחד אני רואה עצמי מאוד שונה ממך, והוא נושא הריחוק הרגשי. לפחות עבורי, מכיוון שאני שלמה לגמרי עם מטרות ההורות ומטרות החינוך של הילדים, אני בהחלט יכולה לנווט את הדרך ליעד מבלי לשמור על חיבור ריגשי עמוק מאוד לילדי. אני יודעת שלפעמים אני עושה ומחליטה באופן שאינו גורם להם אושר באותו הרגע, אבל אני מאמינה שזה בא לטובתם, ולכן אולי אני אכאב איתם באותו הזמן, אבל זה לא ישנה את החלטתי.