תגובות לרשומה: "על הבכי"

מאת: אמיר

אמיר — Thu, 01 Oct 2009 18:55:13 +0000

נ.ב.
האדג'יו למיתרים של סמואל ברבר.
9 עד 11 דקות (תלוי בביצוע) של יפעה פינת בכי בואכה אמא אדמה ואבא אדם.

[מצחיק, אבל לפי WIKI, נשיאים אמריקאים נקברים לצלילי האדג'יו. כאילו רוצה הדמוקרטיה החזקה בעולם לוודא שיהיה בכי].

מאת: אמיר

אמיר — Tue, 22 Sep 2009 06:50:48 +0000

יופי של!
טקסט יפה ומרגש.
אני מוצא את המילים שלך מצליחות במקרים רבים להצחיק ולרגש בו זמנית.
גם לא יכולתי שלא להחניק גיחוך כאשר גללתי מטה ומצאתי בסיום הטקסט הכן והישיר הזה את המכתם על האוננות. אכן, יודע אתה את עצמך.

מניסיוני הדל בתחום המועקות, אני מגלה שיש מקרים בהם הבכי אינו מהווה אמצעי הקלה אלא אובייקט המביע חולשה, במצבים בהם חולים אינם יכולים להפסיק לבכות ומתייחסים לבכי כמנותק ממצבם. מאידך, יש לא מעט מקרים בהם הבכי הופך לסוג של קליימקס (עדיין אובייקט) אליו שואפים להגיע בטיפול, ומצאתי שישנם רגעים בהם ניתן לעורר את הבכי אצל מטופל.
הבכי שהכי מכמיר את ליבי הוא הבכי של פגועי ראש, אותו בכי בלתי נשלט, אורגני, שאינו קשור לסיטואציה או מהווה תגובה לכל גירוי רגשי. זה בכי בשני קולות, בו הגוף פשוט מגיב, והאדם מצטרף בקול שני.

מאת: ליאור

ליאור — Tue, 22 Sep 2009 03:24:33 +0000

מאמר נפלא, אך הערה אחת יש לי: יש הטוענים שקל הרבה יותר לרגש עד בכי בסרט מאשר להצחיק. אני לומד שוב ושוב שאנשים אוהבים לבוא לקולנוע לצחוק עם אחרים ופחות לבכות עם אחרים.
אפילו אם זו לא קומדיה "רשמית". מספיק שיש קטע מצחיק אחד, ואנשים יצחקו. אנשים רוצים לצחוק. הם רוצים שיצחיקו אותם. עם זאת, קומדיות לא נחשבות לז'אנר עליון בכל הנוגע לאוסקר, למשל. מספר הקומדיות שזכו בפרס או היו מועמדות לו הוא זעום. האקדמיה האמריקאית לקולנוע, לפחות, רואה את הבכי כמשמעותי יותר מאשר הצחוק. אך יש להודות על האמת: כמות הקומדיות המוצלחות קטן בהרבה מכמות הדרמות המוצלחות.
הסרט המושלם, כמובן, הוא זה שגורם לך לבכות ולצחוק כאחד.