תגובות לרשומה: "על הגרמניוּת"

מאת: לוח

לוח — Sun, 14 Feb 2010 10:30:28 +0000

פוסט מרתק מאד אוהבת

מאת: של ברמן

של ברמן — Thu, 30 Jul 2009 13:46:52 +0000

באמת חשוד.
למה באמת, בסופו של דבר, הפסידו הגרמנים?
עוד ספר מעולה:"למה נצחו בעלות הברית", מאת פרופסור ריצרד אוברי. מעניין איך דוקא מה שאפיין את האומה הגרמנית היה בסופו של דבר בעוכריה. בעתיד אכתוב על כך יותר בהרחבה.

מאת: גיא

גיא — Thu, 30 Jul 2009 01:02:56 +0000

לא מתאים לגרמנים לא לדייק.

60 טון נשמע לי יותר מדי "עגול", אין פלא שהם הפסידו במלחמה.

מאת: כסף

כסף — Tue, 28 Jul 2009 23:27:38 +0000

אחרי שני תיקונים כבר צריך לקנות חדש. אגב הקונספירציה המדויקת היא "מה אורך החיים המקסימלי שנפרגן למכשיר שאנו מייצרים כך שגם יתקלקל מהר וגם בפרק זמן סביר כך שהצרכן לא יחשוד?"

מאת: משחקים

משחקים — Fri, 24 Jul 2009 01:25:13 +0000

תקשיב אתה כותב סוף הדרך,פוסט מצויין מחכה לעוד 8)

מאת: של ברמן

של ברמן — Tue, 21 Jul 2009 13:13:18 +0000

טל,
תודה על המפתחות, שקידמו אותי מעט בהבנת התגובה החמיצרית שלך.
אם אני מבין, אפשר לפצל את טיעוניך לכמה נקודות בסיסיות, עליהן אנסה לענות:
1. חוסר חידוש. לטענתך אני בסך הכול חוזר על איזו דעה מוכרת וישנה, שטחית אולי, על האופי הגרמני. אדרבא, במאמר אני מנסה להתחקות במשהו אחר מקורה של אותה תדמית, שקנתה לה שביתה במקומותינו ובמקומות אחרים, עם או בלי קשר למציאות עובדתית והיסטורית. המסורת ההיסטוריוגרפית של ה Sondernweg שהזכרת, מראה שאני בסך הכול פסיק צנוע בויכוח מלומד שכבר נמשך למעלה מיובל באשר לשאלת הייחוד של ההיסטוריה הגרמנית והמנטאליות הגרמנית. מסתבר שאני לא לבד בתהיותיי. וכמו שאמר ויטגנשטיין, בציטוט חופשי, בהקדמה של הטרקטט: אני לא מתיימר למקוריות בפרטים, אני רק מנסה להכות עם הפטיש טוב יותר על המסמר דרך הניסוחים שלי.
2. סגנון המערב יחיד ורבים. אכן, במסגרת החופשית של הבלוג שלי אני מרשה לעצמי חירות כתיבה שלא מתיימרת לדיוק משפטי או מדעי. מעבר לכך אני מרגיש שה"אני" וה"אנחנו" אכן מעורבים בצורה שקשה לפרום בצורה פשוטה, ועל כך אולי ברשומה אחרת.
3. הכללות גורפות מדי וחסרות בסיס. ובכן, כל טענה בעלת משמעות שנוציא מפינו היא הכללה, ובמובן הפילוסופי הקיצוני, חסרת בסיס של ודאות (לרבות טענה זו). אני יותר ממודע לבעייתיות של הכללות: כל ייחוס של אופי מסוים לאובייקט, אדם או קבוצת אנשים תמיד יכול להיות מותקף על ידי יוצאים מן הכלל. אך בכל זאת, בזהירות, ומעבר לכל ההסתייגויות, אנחנו רוצים לומר משהו על המציאות. לכן כל כתיבה או אמירה היא סיכון, היא קפיצה לתהום. והנה, גם אני, חוטף מכות (גם מאמיר, אליו נגיע בהמשך). וגם על כך, אולי עוד ברשומה אחרת.
4. עירוב של תדמית ומהות. מה בין הגרמניות ה"אמיתית" לגרמניות כמו שהיא נתפסת (אם יש דבר כזה בכלל, "גרמניות", לאור הסעיף הקודם)? גם כאן, קשה לי להפריד בין הדברים. חלק מהמטרות של המאמר היו לברר את הקשר, ואולי לגעת בנקודת החיבור. אני חושב שההתייחסות לגרמניה כמותג-על בחנויות החשמל, למשל, היא עובדה, בלי שום קשר לנכונות הדברים, וההתייחסות הפרדוכסלית של הרבה אנשים בישראל לגרמנים בעירוב של הערצה ותיעוב היא עובדה גם היא. ואולי זה יותר אומר משהו עלינו מאשר עליהם?

אמיר,
לחלק מדבריך אולי עניתי בנקודות שלעיל. אני בטוח שלכולנו יש עוד הרבה מה ללמוד על התרבויות הנ"ל, אך אפילו מלומדים שהקדישו את חייהם ללימודן, עומדים לבסוף ומסקנות שונות בידיהם – ראה את הערך בויקיפדיה אליו הפנה אותנו חברינו לשיח טל. קווי הדמיון לתרבות היפנית הם ברורים, וודאי הייתי מגיע אליהם אם הייתי ממשיך בכתיבה. זה לא מקרי, אם כן, שהחברים שיתפו פעולה במלחמת העולם השנייה. אפשר להחליף את השורש "גרמניה" ב"יפן", אך האם אפשר להחליף אותו בשמותיהן של אומות אחרות? אני לא חושב שטיעון חוסר ההיכרות הוא מספיק. את הגרמנים דווקא, אנחנו מכירים יותר מדי טוב. מי מכיר יותר טוב את גרמניה: מי שקרא את גתה, או מי שהיה באושוויץ? זו שאלה דמגוגית, כמובן. ובכל זאת התשובה המתבקשת (גרמניה היא גם גתה גם אושוויץ) לא מצליחה לספק אף אחד, מסתבר.

מאת: אמיר

אמיר — Tue, 21 Jul 2009 06:04:11 +0000

יפה מאד. צחקתי למקרא אחריות אלף השנים.
אני רואה קשר בין המאמר על הקידה ובין המאמר הנוכחי (מעבר כמובן לקשר הברור המרמז על הכתבה הבאה שלך, שתעסוק בהכנת צירכחלק מיסודות המטבח האיטלקי).
התכנים שאני קורא אצלך ומוצא עצמי בין שורותיהם, עוסקים שניהם בדימוי המושרש והנעים כ"כ של "היפניות" וה"גרמניות".
אולי התחושה הסובייקטיבית המפרידה ומבחינה בין שתי התרבויות באופן כ"כ חד, למעשה מושתתת על הכרה לא מספיק עמוקה של שתיהן? אם תחליף את הקונטקסט הלאומי של שתי הכתבות, האם יהיה זה צורם או זורם? (אני מתכוון, אם נחליף את נושא הפוסט הנוכחי במילה "יפניות". כל מה שצריך הוא להתחיל את הטקסט בעיסוק במכוניות…)

מאת: טל חבר

טל חבר — Mon, 20 Jul 2009 23:17:44 +0000

של,

שימחת אותי. פחדתי שמא הביקורת "המושחזת" (תודה) תסתיר את הכבוד וההערכה שיש לי כלפי טקסט שלך (וכלפי עצם העובדה שאתה כותב). עוד יותר מעוררת הערכה היא הכנות שלך בהביעך חשש מפני אי־הבנת הביקורת. אך אין זה חטא לשאול או להיראות כלא מבין, להיפך, זה מה שמרבה דעת, ולשם כך אנחנו (אני ואתה) כאן, לא כך? אז מחשש שפיתוליי המרומזים, או פילופליי הממולאים, יישארו יתומים באין סועד, אני מציע לענות בכנות ובבהירות (גם אני אדם פשוט) על כל שאלה ביחס לתוכן התגובה שלי. כמחווה של רצון טוב אסגיר בפניך ש־"בעל הראש הלבן" הוא Whitehead ושהשם "אפלטון" נובע מן המילה "רוחב" ביוונית. בנוסף, אם עוד לא עשית כן, אני מאד מציע לך לקרוא בוויקיפדיה את הערך Sondernweg, הרלוונטי למאמרך עד מאד.

בברכת קנאת סופרים תרבה דעת,

טל

מאת: של ברמן

של ברמן — Mon, 20 Jul 2009 17:58:09 +0000

טל,
תודה על התיקונים הלשוניים, הם יושמו מייד תודות לגמישות הטקסט המקוון.
תודה גדולה על תגובה מושקעת ומושחזת. לצערי הטיעונים היו נפתלים ומרומזים מדי בשביל שאוכל להגיב עליהם מבלי לחטוא באי-הבנה. למרות שלפעמים הרשימות שלי מותירות רושם אחר, בעצם אני אדם פשוט. מכל מקום, הרשה לי להרגיע אותך: אף גרמני לא נפגע במהלך כתיבת הפוסט הנ"ל.

מאת: טל חבר

טל חבר — Mon, 20 Jul 2009 14:00:59 +0000

מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש?

האפיון הכללי הבטוח ביותר של החיבור "על הגרמניות" הוא שהוא עשוי מסדרה של אפירמציות בטוחות, נוחות ומניחות את הדעת (לפחות של מחברן). מי שמחבר הערות שוליים לבעל הראש הלבן (ואין הכוונה לאפלטון, שרוחבו מאפיינו), סופו שגם ראשו יהיה לבן. ואכן, במקום לערער על ערכם של "אפיונים כלליים" ודברים שהם "הבטוחים ביותר", התמקדה הביקורת בשינון השבלונות הישנות של השונות הגרמנית. במקום Gedankenexperiment, מה שנוסח כאן היה Sondernweg ישן וטוב. ובין השורות של הסברי גזע־לשון מוכרים, הבשורה הבלתי מבשרת, החדשה הבלתי מחדשת, הסקופ הבלתי מספק, הוא שהישן הוא הטוב ושאין חדש תחת קוהלת.

הבשורה שאינה בשורה היא שהכל אך הערות שוליים לאפלטון, ויש דבר שיאמר: "ראה זה חדש", הוא כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו. ומהצד השני, שלמה המלך־פילוסוף מחזיק לא רק במדינה של אלפטון, אלא גם בתואר "החכם באדם". כך מתבקש הקורא להכיר בחכמתה של הסמכות, שכן "התאגידים פשוט נענים לרוח הזמן ודרישותינו אנו". וכך גם התחלף פתאום הגוף ראשון יחיד שיש לו חם שמתקן מכונות כביסה, ב־"אנחנו" של ברמן שיש לו עם שלא קונה מכונות מ־"אומות סוג ב'": "אנו מסתפקים במפעלים בהשגחה גרמנית", "אנו מתעקשים על ייצור בגבולות אדמת הרייך", ואפשר אפילו ללמוד מהמחבר מה עולה "בעיני רוחנו". אך לא רק "לנו" יש רוח משותפת, גם לגרמנים יש, והיא, מסתבר, אידיאליסטית. אלפטון מרוצה. מסתבר שגם לזמן יש רוח, Zeitgeist בשפתם, ונראה שגם הבלי קוהלת יסכימו. הידד, קונסנזוס בין מכיילי הכיולים.

הערה שולית: plyers היא מילה באנגלית (כאן בכתיב הבריטי, בהתאם לאופן הגעתה לעברית) בעוד שהמילה הגרמנית היא Zange (ביחיד). גם hand-brake מקורה באנגלית בעוד ש־Handbremse היא המילה בשפתו של מקס פלאנק. לעומת זאת יכולת להזכיר "שבלונה", "שפכטל", "בטון", "שאלטר", "שטקר" ו־"איזולירבנד", שכולן מגיעות הישר מהגרמנית כמעט ללא שינויים מורפולוגיים (להבדיל מ־"אמברקס" המעלה חיוך על שפתיי).

תודה על המאמר,

טל חבר