תגובות לרשומה: "על מוסר כפול ומשולש"

מאת: יאיר

יאיר — Thu, 19 Feb 2009 20:03:29 +0000

אני קורא את הפוסט הזה אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה.
המאמר מרתק, והניתוח של המוסר הכפול והמשולש מבריק.

מעניין שבמבט לאחור ה"תמיכה הרחבה" של הציבור הישראלי במבצע נראית מעט מזויפת.
אולי אפילו חלק ממנגנון "ממי" של התגייסות קולקטיבית שמטרתה להכשיר את הקרקע למהלך שאיננו מוסרי בעליל.

אני חושב ש"טוב" ו"רע" הם סמלים שאנו משתמשים בהם על מנת לתאר את החוויה המודעת הבסיסית ביותר. "משיכה" לעומת "דחייה". המקום אליו אנו רוצים להגיע לעומת המקום ממנו אנו רוצים להימלט.

ה"טוב" וה"רע" מתעצבים כחלק מחוויית הקיום.
אנחנו מגבשים את תפיסתנו לגבי שני המושגים הללו כתוצאה מהחוויה האישית : מישהו הרביץ לי וזה גרם לי להרגיש "רע" – לפיכך אלימות היא "רעה".

המוסר הבסיסי (טוב לעומת רע) הוא אמת אוניברסלית מכיוון שכולנו כפופים לאותם החוקים של דחייה ומשיכה.

אנו משתמשים בנימוקים משכנעים מאוד על מנת להוכיח כי יציאה למלחמה היא לעיתים מוסרית יותר מההימנעות ממנה, כי ישנו צידוק מוסרי להרג של אנשים (בין אם חפים מפשע ובין אם לא).

והשימוש באותם נימוקים לוגיים על מנת לתת הצדקה למלחמות הוא מה שמאפשר מלכתחילה את קיומן. אותו צידוק "מוסרי" ששימש אותנו כאשר החלטנו לפתוח במבצע "עופרת יצוקה" הוא בבסיסו אותו טיעון בו משתמש החמאס כהצדקה לירי הקסאמים.
ככלל, לכל סוג של עוולה מתלווה תמיד הסבר מנומק המכשיר אותה (מדהים איך אנחנו מרגישים בצורה מדויקת כל כך מתי מה שאנחנו עושים הוא "רע" כך שאנחנו אף פעם לא שוכחים להצדיק את עצמנו).

ואולי "שדה האכפתיות" שלנו הוא אחיד (בבסיסנו אנחנו קומוניסטים קוסמפוליטיים), ואותם "ממים" חברתיים ותרבותיים שהתפתחו עם השנים מורידים את מפלס האמפתיה באופן מלאכותי?

מוסר אמיתי בעיניי איננו כפול או משולש, הוא קו ישר שמחבר בין שתי נקודות, טוב ורע.
אנחנו לא באמת זקוקים ללוגיקה על מנת לקבל החלטה, מכיוון שהרגישות הבסיסית ביותר שלנו היא האבחנה בין שתי הנקודות הללו.

מאת: של ברמן

של ברמן — Thu, 29 Jan 2009 08:03:12 +0000

אמיר,
תודה ששרדת רשימה ארוכה וכבדה זו (ואני מצפה בקוצר רוח לגרסא הערוכה שאמורה להופיע ב"אייל הקורא" בקרוב), שפורסמה בצורתה מתוך הכרה שפשוט לא תהיה לי אנרגיה לערוך אותה לרמה הראויה.
כתשובה חלקית לשאלתך (לגבי ההשפעה על דעתי), אקדים ואומר שרוב רובו של המאמר נכתב לפני מעל שנה, והמתין, לא גמור, לגאולת הפרסום. לאחרונה החלטתי להשלימו ולהוציאו, תוך התאמה אקטואלית, שחדי העין יבחינו בתפריה.
היטבת להגדיר את המאמר כמתן ביטוי לחיפוש שלי, או לנסיון ההנהרה של המציאות, מבלי להיתפס להסברים המיידיים, הרגילים. זו לא רק הוצאת קיטור, אלא נסיון לניסוח מסודר של מחשבות מתוך כוונה כנה להסיק מסקנות, למרות שדיון עם יושר אינטלקטואלי לעולם לא נסגר לחלוטין. זו אינה הוצאת קיטור, מכיוון שרשימה כזו דורשת ממני מאמץ גדול, וכאמור, לקח לי המון זמן לפרסם זאת, וגם כעת איני שלם לא עם הניסוחים והצורה ולא עם המסקנות.
מבחינת דעתי הפוליטית: אני מאמין גדול בדמוקרטיה, ואני חושב שזה לא מקרי שהדמוקרטיה היא אישית-ייצוגית. דווקא היום מדברים על "מות האידיאולוגיות", ואני לא כל כך רואה את זה. הבחירה שלי היא בסופו של דבר באנשים, או בקבוצת אנשים, שאני מרגיש שתייצג אותי הכי טוב, ותתפקד (בעיקר לגבי מומעד לראש ממשלה) הכי טוב בעיניי, והמצע והדעות הם חלק מזה, אבל לא הכל.
לגבי "להתבגר מהאידיאולוגיות":לכל אחד הייתה ותהיה אידיאולוגיה. אי אפשר באמת לבנות חברה ללא נטיות תרבותיות וערכים (קיומה של שפה, למשל, מחייב זאת). מה שהייתי רוצה לראות יותר, אולי, הוא דיון ער באידיאולוגיות, תוך מודעות לקיומם. לכאורה, אופי הדיון הפוליטי היום, שמתייחס אל הפוליטיקה כאוסף קר של אינטרסים (דיון שהנציג הבולט שלו הוא רביב דרוקר) הוא יותר אותנטי, אבל הוא הוא חשוב רק אם הוא מקעקע את הפוליטיקה ככזו ולא מנציח אותה על ידי סיקור קר.
כמובן שבסופו של דבר הדמוקרטיה עובדת כמנגנון, ולא מתוך הסתמכות על האחריות האישית של הפוליטיקאים או שלנו, אבל דיון אמיתי וענייני יותר בסוגיות המהות שקובעות הן את התנהגותה של מדינתנו והן את אופייה יכול לייצר חברה טובה וחזקה יותר, גם אם דיון זה לעולם לא יתכנס.
לא עניתי על הכל. אשתדל לחזור ולהרחיב בהמשך.

מאת: אמיר

אמיר — Wed, 28 Jan 2009 16:15:41 +0000

אכן, פוסט ארוך וכבד. אבל מסקרן. כאשר קראתי, לא יכולתי שלא לחשוב האם ההסבר שחצבת עם קרדומי הזולתנות והאנוכיות מספק אותך, וכנ"ל לגבי המוסר על ריבועיו. מן הסתם כבר ענית על שאלה זו, אבל אני סקרן: פחות משבועיים לבחירות, האם הפוסט הקר והאובייקטיבי עזר לך להחליט למי ממועמדי הפלקט אתה נותן את קולך, או שבאיזשהוא מקום שחררת קיטור (קר ורציונאלי, כמובן) כדי להצדיק החלטה שכבר לקחת מזמן?
בכל מקרה, אני מאד מעריך את המאבק הסיזיפי שאתה מנהל, בניסיון להסביר להנהיר ולהכיל את המציאות חסרת התוחלת ועמוסת המשמעויות.
לדעתי, בסופו של דבר, אנשים נוהגים כאילו מישהו אמר "בסופו של דבר" וציפה מהם לבחור בכיוון, בדרך, במימד מוסרי. הכוח החברתי המגולם ברעיון "השורה התחתונה" הוא כח של ריאל פוליטיק, של החלטות פרגמטיות, אפילו אם תומכות בהן אידיאולוגיות או ברירות מחדל.
יש לי מספר תהיות: אתה טוען כי יש להתבגר מהאידיאולוגיות הישנות של הלאומיות. לכשעצמי, השתעשעתי ברעיון של השוואה בין לאומיות ופתולוגיה נפשית כבר מזמן, אך אני חושב שהלאומיות שאנו חווים כיום אינה אנכרוניסטית, אלא תוצר חדש חדיש ומחודש של הגלובליזציה (ימח שמה).
הלאומיות אינה העבר המזנב בקידמה, אלא היא העתיד שלנו, עתיד של "הגדרה עצמית", של "אתניות אותנטית" , ושל זהות המתגבשת מתוך לעומתיות.
מעבר לכך, אתה טוען כי יש להתבגר. מי אמור להתבגר? ואנא, אל תשלול את שאלתי כשאלה הנגועה בקונקרטיזציה. התבגרות היא תהליך שקורה לנו בעל כורחנו, אך כדי להשלימו אנו צריכים לקחת בו חלק פעיל. האם אתה חושב שאנחנו נמצאים בשלב אינפנטילי בהתייחסות לסכסוך?

מאת: נדב

נדב — Mon, 26 Jan 2009 18:37:45 +0000

מאד מסכים איתך,
מה שבאמת מפריע לי זו הצביעות של שני הצדדים,
התומכים במלחמה וב"להרוג את כל הערבים" כי הם "רוצים להרוג אותנו" – אבל הרי גם אתם עכשיו ביקשתם להרוג אותם? אז למה תבואו אליהם בטענות?
אז תתחילו עכשיו ויכוח מי רצה להרוג את השני קודם…

ואלו שרואים בכל אקט אלים דבר פסול ואוטומטית מצדיקים את החלש.
למקרה זה, שבו יש קבוצה קיצונית שפירשה את הקוראן ואימצה כאידיאולוגיה להחריב את מדינת ישראל, אין פיתרון כדיאלוג, ניתן להגיע לדיאלוג משותף עם מישהו שחפץ חיים כמוך ומוכן לקבל אותך בתנאי כזה או אחר.
הדרך היחידה בה הקבוצה הקיצונית הזו תקבל אותך היא באופן זמני על מנת שבהמשך הדרך כאשר היא תתחזק, היא תוכל לממש את האידיאולוגיה שלה.

בסופו של דבר האמת נמצאת באמצע, והקיצונים משמאל ומימין שלנו ושלהם יותר עסוקים בעיוות המציאות מאשר בניסיון להבין את הצד השני.
אף אחד לא טורח לעצור ולהקשיב…
הרבה יותר קל לצעוק ולזרום עם הרגש המתלהט.

מאת: נינה

נינה — Thu, 22 Jan 2009 22:39:24 +0000

נכנסתי לראות אם כתבת משהו. באמת ארוך, אני מופתעת מעצמי שקראתי כזה אורך, אבל זה באמת היה מרתק.

מאת: kavod

kavod — Sun, 18 Jan 2009 22:39:30 +0000

תודה רבה, מאמר מרתק.
אני רק חושב שהאנוכיי הרבה פעמיים ירצה לעשות הכל על מנת שהאחר יהיה חופשי "ואנוכיי כמווהו" (וזה מה שאיין ראנד התכוונה להבנתי), או לא לרצות לחיות כלל בקבוצה/מדינה (ועל כן לראות כל פעילות מדינית -צבאית- כלא "טובה").
הקולקטיביסט לאו דווקא ירצה לחיות במדינה שלא תגן בחירוף נפש על החברה בה הוא נמצא(כלומר יראה חברות אחרות כטיפלות או מסוכנות).
או במילים אחרות אנוכיות ברמת הגן לאו דווקא גוררת אנוכיות ברמת הפרט>חברה וכו' (ולהפך) לפחות לא במובן הרחב.

מאת: של ברמן

של ברמן — Sun, 18 Jan 2009 21:33:55 +0000

נינה,

גם לי בורח לפעמים הסמיילי המעצבן הזה כשאני רק רוצה לסגור סוגריים. אני בכלל ממשיל להתנגד בפאסיביות לתרבות הפרצופונים, נצמד בעקשות לאומנות העתיקה של המילים.
מכל מקום, תודה שהגבת לפוסט המפלצתי, הארוך ביותר שפרסמתי עד היום.

יואב,

כן, זה ניתוח קר, שכלתני, ובודאי לא שלם. הייתי חייב אותו לעצמי כדי לנסות ולמצוא איזה קו אפס שממנו אני יכול לחזור ולהתייחס למציאות, אחרי שנקודות המוצא הישנות שלי (ימין/שמאל) התמוססו. אנסה לשוב לכך בעתיד.

מאת: יואב

יואב — Sun, 18 Jan 2009 21:09:29 +0000

אני מרגיש שהניתוח שהצעת כאן, עם כל היותו מרתק, לא הצליח להגיע אלי לגמרי.
יתכן שהמשפט האחרון שלך מסביר לי למה. "נקודת מבט קרה" (גם אם זה נאמר בהקשר אחר).
הניתוח כולו, מעצם היותו שואף לאובייקטיביות, הוא קר ומדעי. הטענה שבחירותינו המלחמתיות והמוסריות נובעות בין השאר מהאופן שבו ה"ממים" יוצרים את יחסי הכוחות שסביבנו, נמצאת בצד השני של הסקאלה שבה נמצאות תחושת הנקם, הסבל, הקבס או הגאווה. היא מנסה להסביר אותן מהצד, או מלמעלה, בניתוק רגשי, ובכך היא אולי נותנת הסבר אינטלקטואלי לעניין, אבל משאירה אותי, האדם הבודד, מול אותן התלבטויות. כי, מה לעשות, רובנו עדיין מסתכלים על המצב "מבפנים", וכל ניתוח של העניין חייב לזכור את ההסתכלות הזו, ולא רק לפתור אותה כתוצר של משהו או כסטטיסטיקה.
העובדה שלא יכולה להיות מסקנה ערכית מהחלק הראשון של הדיון כן פוגעת ברלוונטיות שלו בעיני, כי היא מחזירה את שדה המערכת הפנימי שלי, לדעתי, למושגים ה"רגילים".
ניתן לבחון את מערכת הערכים והבחירות שלנו גם בלי ללכת כל כך רחוק עד אשר הבחירות האלה הופכות להיות חסרות משמעות ברמה האישית. להיפך, אני חושב שצריך לזכור בצד את הדיון לגבי זולתנות ואנוכיות, אבל להגיע את ההכרעה הערכית בלי להשתמש במושגים הללו.
יתכן שבמבט היסטורי מרוחק, או מנקודת מבטו של מישהו "מבחוץ" יש לזה ערך ברור יותר, אבל אני, כאדם אישי, צריך להכריע על מקומם של הזולתנות והאנוכיות בחיי ובמעגלים שלי, בזהירות והסובייקטיביות קרובה עד אימה, ובכך אני רואה את עצמי נכנס לתחומם של "האנושיים".

מאת: נינה

נינה — Sun, 18 Jan 2009 19:34:12 +0000

לא ראיתי שיצא לי סמיילי. זאת לא היתה הכוונה, למרות שעכשיו כשאני מסתכלת על זה זה מרכך משהו את מילותיי.

מאת: נינה

נינה — Sun, 18 Jan 2009 19:27:42 +0000

נראה לי שהרוב הדומם חושב כמוך. אני חושבת שאני שייכת לרוב הדומם אבל אדבר בשם עצמי. אני חושבת שמלחמה זה רע, שילדים מתים, כרותי גפיים, פצועים, מסכנים, זה רע. אני לא שמחה לאיד שערבים מתים ואני לא חושבת שזאת שעתינו היפה. אבל אני חושבת שאין דרך אחרת על מנת להגיד שאנחנו פה על מנת להשאר ולא ולהזרק לים ולא לחזור לפולין (או רוסיה, גרמניה, תורכיה וכו')
אני לא אבחר בחד"ש בבחירות כי בעיני זאת יריה ברגל של עצמי וזאת הכרזה מטופשת וחסרת טעם בדיוק כמו שלבחור בגמלאים היה טפשי בעיני.
אני בטח לא נושאת בשורות ואידאולוגיות. אני חיה במרכז השקט יחסית אבל מכירה אנשים מכפר עזה שחרדים לחייהם באופן יומיומי ואני חושבת שהם צריכים לקבל בטחון גדול יותר בחייהם. אני לא רוצה לוותר על הדיעה המוסרית שלי של מה טוב ורע ואני אמשיך לדבוק בה למרות שאני לא צועקת.
לקיצוניים משני הצדדים יש דעות מוצקות והם לא עוצרים לחשוב אף פעם על משהו מלבד צידוק הדיעה שלם.
אני לא נוהגת לכתוב תגובות על פוסטים שמדברים על המלחמה, משום כיוון שהוא אבל משהו אצלך גרם לי לברבר פה קצת. שחררתי, תודה.